תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

יתלבש אכזריות וחימה

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
יתלבש אכזריות וחימה
על שמירת ערכים תורנית בעת מלחמה בטרור
יואב איתן

רבותינו קבעו את הכלל "הבא להרגך השכם להרגו"
כלל המאפשר הכרזת מלחמה גם במקרה של מלחמת טרור
אך מאידך הדגישו את פרטי מצוות "ונשמרתם מכל דבר רע"
יואב איתן, על היתרים וסייגים במלחמה בטרור

הקדמה
במלחמת ישראל בטרור חלה תפנית משמעותית, כאשר ועדה של האומות המאוחדות האשימה את ישראל ב"פשעים נגד האנושות" במלחמתה כנגד הטרור.
המלחמה בטרור האסלאמי מביאה לפתחו של העולם החופשי התלבטות מוסרית אשר לא הורגל בה, כאשר אנשי הטרור מתחבאים באוכלוסייה שאינה מוגדרת כטרוריסטית והמדינה המותקפת אינה יכולה להלחם בדרך הרגילה. בפועל, חוקי המוסר הבינלאומיים אינם מאפשרים למדינה המותקפת להתגונן כראוי, ומובילים לכניעה לטרור.

התפשטות נגע הטרור
נגע הטרור חודר לארצות בהן קיים לכאורה משטר דמוקרטי, וכך ברוב בארצות אירופה קיימות שכונות אליהן המשטרה חוששת מלהיכנס ולהשליט חוק וסדר. משם פוגע הטרור בחירות הפרט כפי שראינו בהולנד, כאשר הועלה מחזה המתייחס לחברה המוסלמית ולסולם ערכיה; את הבמאי ההולנדי שחטו בתוך רחוב סואן, וחברת הפרלמנט ההולנדי שתמכה בהעלאת המחזה נאלצה לברוח לארה"ב מכיוון שהמשטרה לא יכלה להגן על חייה.
הטרור נשען על תמיכה דתית, כלומר על סולם ערכים המצדיק אותו. בסולם ערכים כזה רצח של מי שמתנגד לטרור ואף רצח לשם הפחדה תוך מניעת משפט צדק, הם מעשים מותרים ואף מכובדים שזוכים לשירי הלל ולתגמול כספי.
בארצות דמוקרטיות אוסר החוק על אמירה היכולה להתפרש כהתקפת דת מסוימת, לכן אסור לצאת כנגד סולם הערכים הדתי המגבה את הטרור. כתוצאה מכך, הטרור נעזר בחוקי המדינה הדמוקרטית כדי להתפשט בתוכה, בעוד הוא עצמו מחויב לסולם ערכים שונה לחלוטין. וכך לדוגמה, מכיוון שהטרור אינו מגדיר את מעשיו כ"מלחמה", תגובת המדינה לטרור אינה מוגדרת במשפט הדמוקרטי כמלחמה. מכאן שפגיעה לא מכוונת באזרחים, אשר במלחמה רגילה מוכרת בחוק כבלתי נמנעת, תוכרז כ"פשע מלחמה" בעת מלחמה בטרור. שיא הצביעות מתגלה כאשר משפטני הטרור נעזרים ב"לאקונה" משפטית זו ותובעים את מפקדי הצבא שנלחם בהם בבית הדין הבינלאומי, בניסיון להחליש או אף למנוע את הפעילות הצבאית כנגדם.
ברור כי אם החברה החופשית חפצת חיים, על נציגיה ברשות המחוקקת למצוא פתרון חוקתי אשר יגדיר גם את המלחמה בטרור כמלחמה לכל דבר. וכך כתב שר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ ("הטרור" בעריכת בנימין נתניהו, 1987):
ברור שאנו עומדים כאן בפני סוגיות מוסריות סבוכות. אבל אסור שיהיה ספק באשר לזכותן, ובעצם לחובתן המוסרית של הארצות הדמוקרטיות להגן על עצמן... כאשר חפים מפשע נופלים קורבן והאשמים יוצאים פטורים מעונש פירושו של דבר שהטרור הצליח לקעקע את עצם יסודה של החברה התרבותית ביוצרו עולם שאין בו צדק.. כך הם מנחיתים מהלומה על ערכי המוסר היסודיים ביותר שלנו ומטילים צל כבד על עתידה של האנושות.

ההיתר ההלכתי לפתיחת מלחמה
ביהדות קיימת גישה שונה. הסמכות ההלכתית שיכולה לקבוע חובת יציאה למלחמה מסורה לסנהדרין ולמלך, סמכות המסורה כיום לממשלת ישראל (הרב ש. גורן "משיב מלחמה"). את ההיתר ליציאה למלחמה למדו רבותינו מצווי הקב"ה לצאת למלחמה יזומה במדיין, למרות שלכאורה המדיינים לא עשו פעולה מלחמתית כנגד ישראל. וכך הוסיף הרב חיים דוד הלוי (תחומין א', 343-345):
כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" (ברכות נ"ח ע"א).
הרב גורן מתייחס לתוקפן של מלחמות כאלו בימינו ומדגיש (תחומין י', 16)
מלחמת הגנה היא מלחמת מצווה לכל הדעות.
בסמכות הממשלה להחליט על היקף ועומק המלחמה בהסתמך על צווי התורה (דברים כ', 12-20):
"ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה... ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה".

ההיתר ההלכתי לפגוע בתומכי טרור
הכלל ההלכתי המאפשר לממשלה להכריז מלחמה על עם, נכון גם להכרזת מלחמה במבצעי טרור ובתומכיהם. וכך כתב הרב גורן (תורת המדינה עמ' 412-413):
המחבלים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע ביהודים... דין רודפים ממש עליהם ודינם פסוק למיתה מנימוק זה... אשר לאוכלוסיה האזרחית [יש לוודא ש – י.א] הוצהר מפורשות כי פתוחה לפניהם הדרך לצאת מאזור המערכה, ואם אינם עושים זאת הרי האחריות לכך היא עליהם בלבד.
את גישתו זו יתכן וקיבל הרב גורן מצווי הקב"ה את משה רבנו בעת הענשת קרח ועדתו (במדבר ט"ז, 20-21):
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם... וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה... פן תספו בכל חטאתם"
הרב שאול ישראלי מתייחס לדרך ההתגוננות מפני טרור וקובע (עמוד הימיני סימן ט"ז, קס"ז):
...והיוצא מכל זה שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל, ופעולה כזו היא בגדר מלחמת מצווה (!). כל אסון ופגע שקורה למפגעים ולבעלי בריתם וילדיהם, הם הם שערבים זה לזה והם עוונם יישאו, ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת החשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים.
(שם קע"ח) – ולפי זה גם בענייננו מכיוון שלפי האומדנא המקובלת האוכלוסיה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות... נמצא שכל האוכלוסיה [המבוגרת – י.א] היא במקרה זה בתורת רודף שניתן להציל בנפשם.

סייגים הלכתיים במלחמה
התורה מזהירה מפגיעה מיותרת בנפשם של החיילים היוצאים למלחמה ומזהירה מפגיעת הצבא בחפים מפשע, כמו שמדגיש הרמב"ן במצוות המלחמה:
"ונשמרתם מכל דבר רע" (דברים כ"ג, 10) – הישר בבני אדם בטבעו, יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב... [לכן ראוי ש – י.א] במחנה נשמר בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל... שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו.
וכך מדגיש הרב גורן (משיב מלחמה א', י"ד-כ"ח):
מצווים אנו לחוס גם על האויב... ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת ובודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה... נמצאנו למדים שכאשר דנים בחיי בני אדם, קיימות שתי אמות מידה – של הלכה הקבועה ושל "משנת חסידים"... המבוססת על מידת הרחמים שיש לנהוג לפיה גם במלחמה.
וכך מסכם הרב א. ליכטנשטיין תחום רגיש זה (תחומין ד', 184):
חשוב ביותר שהאדם היוצא למלחמה ידע שאין הוא עובר מעולם בעל סולם ערכים אחד לעולם בעל סולם ערכים שונה.

סייגים הלכתיים במלחמה בטרור
הרב ח. ד. הלוי מדגיש כי החיוב "הבא להרגך השכם להרגו" קיים אך ורק כהחלטה ממשלתית, והוא מזהיר מיוזמה פרטית לפגיעה במחבלים (תחומין א', 346):
ואולי חושבים [כי – י.א] משום העוינות הכללית של הציבור הערבי כלפינו יהיה זה כדין "צרור את המדינים". זו טעות חמורה ביותר שלא משום כך יהיה מותר להרוג [אפילו – י.א] אדם בודד אלא [רק – י.א] משום הגנת האומה מותר לקדש מלחמה על עם צורר כמדיין.
בנושא זה מוסיף הרב יעקב אריאל בהתייחסו לשאלת השימוש בענישה קבוצתית כאמצעי למניעת טרור (תחומין ד', 178):
חיילים שנצטוו להעניש עונש קבוצתי אוכלוסיה אזרחית ביהודה ושומרון היו רשאים לסרב... הערבים הנמצאים בשליטתנו לא הוגדרו מעולם כעם הלוחם נגדנו, להוציא את אותם בודדים המתנכלים לחיינו ושלומנו. הענישה הקבוצתית ללא דין וללא דיין אינה מוצדקת הן משום שהיא מנוגדת ל"דרכי שלום" והן משום שאסור לצער בעלי חיים וכל שכן בני אדם.
וכן פסק הרב ש. ישראלי (עמוד הימיני סימן ט"ז, קע"ה):
ויוצא שלמעשה אין יסוד [הלכתי – י.א] מספיק להתיר פעולה נגד הציבור שנמנע מלמלא את חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד שייתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיוצא בזה. (שם קפ"ג) – ולגבי פגיעה באנשים נקיים אגב פעולות לביעור כנופיות רצחניות ועוזריהם... הצלה זו בנפשם של אחרים, אסורה.

ההתלבטות המוסרית
בתחום צעדי התגוננות ממשלתיים, ההתלבטות המעשית היא רבה. מחד יש להגן על אזרחי המדינה מפני הטרור ומאידך רוב החברה שמארחת את הטרור עושה זאת באונס ובכפייה ורק מיעוט רצחני עושה זאת מרצונו החופשי. בגלל מורכבות השיקולים הערכיים והקושי להתאימם לתנאים המשתנים, קבעה ההלכה היהודית "גבולות גזרה מוסריים" למלחמה בטרור.
מחד קבעו רבותינו את הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" המאפשר הכרזת מלחמה "עד רדתה" ולא השאירו את החברה היהודית חסרת מענה כנגד מלחמת טרור, אך מאידך הדגישו את פרטי מצוות "ונשמרתם מכל דבר רע". מחד הדגישו את הצורך בפעולת הגנה כנגד חברה שאינה נוקטת בשום יוזמה לדיכוי הטרור היוצא מתוכה ותומכת בה מעשית ומילולית בקובעם (ילקוט שמעוני שמואל א', רמ"ז, קכ"א) – "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים", אך מאידך הדגישו את מרכזיותה של מידת הרחמים בעם היהודי כפי שלמדו בדיני "עיר הנידחת" (בבלי יבמות ע"ט ע"א):
"שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים וביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים דכתיב "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו... לעשות צדקה ומשפט".
וכך אנו גם מתפללים על שלוחינו בהנהגת המדינה, אשר נושאים בפועל בעול ההכרעות המוסריות הקשות של מדינתנו -
"ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".
אכי"ר.

קבוצת יבנה

חסר רכיב