תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

'נחמדים' או לא

11/10/2009
עמודים אלול תשס"ט (736) 10
נחמדים או לא?
דיון אינטרנטי
עריכה וסיכום: רזי בן יעקב וגילה ו. קפלן

דיון ער שהתנהל בשבועות האחרונים במרחבים הוירטואלים,
עסק בשאלות של מהות, צדקת הדרך והצדקתה
המיילים היו ארוכים ונלהבים, עד שקם מי ואמר:
"רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", ובמילים עדינות פחות: די כבר, נמאס...
בשל חשיבות הנושא, הרינו להביא כאן תקציר מן הנאמר
על ידי שלשה מן הדוברים המרכזיים


הפתיחה לדיון החלה לאחר פרסום מאמרו של אבי רט, איש חינוך ותקשורת, מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה, חינוך ותנ"ך, באתר האינטרנט 'ynet יהדות'. כותרת המאמר הייתה: "נחמדים", והטענה המרכזית שהעלה בה רט הייתה: "אנחנו (ציונים – דתיים – לאומיים) – נחמדים מדיי" וכך הוא אומר שם:
" ... אם בגוש קטיף היו מתגוררים חרדים ממאה שערים, ולא אנשי הציונות-הדתית, האם גם במקרה כזה הייתה ממשלת ישראל מסוגלת לבצע את העקירה והגירוש מגוש קטיף?... איך הגעתי לשאלה הכמעט הזויה הזו? מכיוון שבימים האחרונים, כמו במשך שנים רבות, אני רואה כיצד הציבור החרדי בהכללה, נאבק על מה שיקר וקדוש לו לפי תפישתו ואמונתו - שבת, ניתוחי מתים, קברים עתיקים, ועוד מספר נושאים, ובשנים הללו אני רואה כיצד הציבור הדתי-לאומי נאבק על מה שיקר וקדוש לו לפי תפישתו ואמונתו - ארץ ישראל, חינוך, זהות יהודית וכדומה. והתחושה הראשונית והאסוציאטיבית שלי היא שהציבור החרדי יכול לעשות לכולם בית ספר איך נאבקים באמת על מה שיקר וקדוש לך. אני בכלל לא נכנס כרגע לנושא המאבק - האם הוא על השבת או על הארץ. אני גם לא נכנס כרגע להצדקה או אי הצדקה של המאבק. אני רוצה להתייחס רק לנקודה אחת - הלהט, והאמונה בצדקתך. אינני שמח בלשון המעטה מיחסם של המפגינים החרדים לחיילים והשוטרים, ולביטויים שלהם כלפיהם. חלקם אומרים ועושים דברים שלא יעשו. אבל במקביל לכך איני יכול להתעלם מכך שברגע שהחרדים סימנו מטרה - הם לא סופרים אף אחד ממטר. אף אחד. הם לא מתחבקים עם השוטרים ולא מנהלים אתם משא ומתן, הם לא מנסים להתיפייף בתקשורת והם לא כותבים מאמרים מתפלספים בכתבי עת או באתרים - הם נלחמים על דרכם, ובמלחמה, כמו במלחמה - יש אויב, יש מטרה, ויהיה ניצחון... בגדול - החרדים ניצחו בכל המלחמות העקרוניות שלהם... הם יושבים חזק איפה שצריך, ואני מזכיר לכם מי יו"ר ועדת הכספים של הכנסת כבר כמה קדנציות טובות... אני לא שמח לראות איך הם מתנהגים אל השוטרים ושאר גורמי השלטון, אבל אני גם לא יכול שלא לציין לעצמי שבשורה האחרונה - זה עובד... מנגד, אמרה הציונות הדתית בהכללה - אנחנו ממלכתיים... ומה קיבלנו בתמורה על היותנו ילדים טובים ירושלים? ... אמרנו - נהיה נחמדים. הרי אנשים אחים אנחנו. אז נשארנו נחמדים - ומגורשים. ואז מתברר שגם נחמדים לא נשארנו... החרדים מראש הבהירו שאין להם כל כוונה להיות נחמדים... אפס אחוז פילוסופיה וחוכמולוגיה- מאה אחוז הצלחה...".
לאחר שורת המחץ: "לי אין ספק שאילו בגוש קטיף היו חיים החבר'ה ממאה שערים לסוגיהם וגווניהם - אף ממשלה לא הייתה מעזה בכלל להתקרב אליהם", מסייג רט ואומר: "אני לא מסכים אתם ועם דרכם בדברים רבים. זו לא הדרך של הבית הפרטי ושל בית המדרש בו גדלתי ולמדתי. ואף על פי כן - כשאני רואה את להט האמונה והמלחמה שלהם על העקרונות שלהם, ובמבחן התוצאה את תוצאות מאבקיהם, ומולם את הדרך והתוצאה של הציונות-הדתית בהכללה - אינני יכול להימלט מההרהורים ומהאסוציאציות הללו - של מה היה קורה אילו, ועל כללי המשחק והמאבק בחלקת הארץ הזו במזרח התיכון".

למקרא המאמר נזעק יוחנן בן יעקב, חבר כפר עציון, מזכ"ל בני-עקיבא בעבר, חבר ההנהלה הארצית היום, ואיש אשכולות:
"אני מוצא עצמי חולק על הנחת היסוד שמביא אבי רט, מחלוקת עמוקה ומהותית. הציונות-הדתית אינה יכולה לאמץ את שיטות המאבק החרדי – כל עוד היא נאמנה לערכיה הבסיסיים, שכן מעצם מהותה היא מייחסת קדושה למדינה, לחברה, לכלל ישראל... אנו רואים עצמנו חלק בלתי נפרד, בשר מבשרה של המדינה, החברה, כלל ישראל. מאבק אלים כנגדם משול - במושגים של התלמוד הירושלמי - ליד ימין המניפה גרזן לכרות את יד שמאל של אותו גוף, של אותו יצור חי. שורש העניין אינו במידת ה'נחמדות' שלנו, אלא במידת ההזדהות העמוקה והטוטאלית שלנו עם המדינה, החברה, עם כלל ישראל. זאת, גם בעת שהמדינה מבצעת מעשים קשים הסותרים את הבנתנו ותפיסתנו היהודית. עמדה זו מסובכת, מרסנת, מנטרלת אותנו משום כפל הנאמנות. אך זו היא עצם מהותנו העצמית, זה שורש הווייתנו היהודית. כאן נעוצה הנבדלות שלנו מה"חרדים" ומה"חילוניים"... מדבריו של אבי רט מבצבצים ניצנים של ייאוש מהרעיונות הציוניים-דתיים העמוקים והמהותיים ביותר... זו עת מבחן קשה ומרה לזהותנו הציונית-דתית. יש מתוך המחנה מי שנוטים לפרוש במוצהר או בסמוי ולהמיר את ערכי היסוד הללו בערכים אחרים...
אבי רט, אינו חש עד כמה המאבקים החרדיים האלימים והפרועים הללו מובילים בסופו של דבר לנזק בל יכופר לדמותה היהודית של מדינת ישראל, פוגעים בתורת ישראל לעיתים עד כדי חילול שם שמים ברבים. עד כמה אלו ניצחונות מדומים, הישגים אשלייתיים, עליהם כולנו משלמים מחירים כבדים ביותר... חלילה לנו לחנך את בני הדור הצעיר שלנו לאבד את הבלמים והריסונים שנטלנו על עצמנו, מרצון ובהכרה מלאה, במאבקים ציבוריים מרים וחריפים. נמשיך לחנכם על ערכי הציונות-הדתית השורשיים, על יחס של קדושה למדינה, לחברה, לכלל ישראל. נמשיך לנהוג כאליהו ששינס מתניו ורץ לפני אחאב המלך הרשע מתוך כבוד למלכות ישראל, גם בעת שהמלך המיר כבוד זה באל נכר".
למקרא הדברים, נזעק אל הדגל גם אמנון שפירא, חבר טירת צבי, גם הוא מזכ"ל בני-עקיבא בעבר וחבר ההנהלה הארצית היום וכך דבריו:
"...המנגינה של מי שקורא את אבי רט היא חדה: 'החרדים ניצחו פוליטית בגדול, הם גם צודקים מוסרית ותורנית בגדול, הם הקבוצה הנבחרת של עם ישראל ותורתו, ואנחנו איננו אלא מזרוחניקים פשרניים, סוג ב', מזדנבים בקושי בצידי דרכים, מאחוריהם'...
סוד קסמה של בני-עקיבא הוא הביטחון העצמי שלה והאמון התודעתי שלה, שהיא היא הטובה ביותר. זה הנשק, או הכוח החינוכי, הכי חזק שיש לה, שרעיונות היסוד של 'תורה ועבודה', של 'ציונות-דתית' ותחיית האומה, הם הנוסחה הנכונה של חיינו ושל עמנו בזמן הזה...
קרה לבני-עקיבא אסון חינוכי ממש, שאני רואה בו טרגדיה חמורה שקרתה לנו, כשהתחילו רבים, לפני הרב שלמה אבינר ואחריו, לטעון, ש'אנחנו כלל לא סוג א'. סוג א' הם החרדים, משום שהם מפרידים בין בנים ובנות. אנחנו בקושי סוג ב''. כי מי שקבע, שתנועה מעורבת היא 'בדיעבד', כלומר, היא זמנית, ארעית, ואין לה קיום בעתיד (ובכך פתח מלחמת עולם), זרע בכך את זרע הפורענות החינוכית, ונגד זה התקוממתי בכל כוחי, מפני שהבנתי ששאלה זו יכולה לחרוץ את גורל התנועה לשבט או לחסד. למזלנו היה הרב דרוקמן, שלעומת אבי רט הבין היטב את הקריטיות של שאלת ה'לכתחילה או בדיעבד', וקבע נחרצות, ש'במציאות שלנו, בני-עקיבא זה לכתחילה'... הבעיה היא, שמה שעשה אבי רט בחטף ובשעה אחת, עושים עשרות ר"מים בישיבות ובאולפנות בני-עקיבא בהתמדה ובקביעות, במשך שנים: 'אתם בדיעבד, ורק החרדים הם מלכתחילה'... ואחר כך אבי רט מתלונן שהנוער שלנו הוא מבולבל, תלוש, ואינו בוטח בעצמו. קודם מבלבלים אותו ונוטלים ממנו ביד חזקה את ביטחונו העצמי, ואחר כך מתלוננים עליו; בבחינת, 'הרצחת וגם ירשת'.
צר לי, אבל גם בפרספקטיבה היסטורית, אבי רט ('החרדים מנצחים בגדול'), טועה ומטעה. החרדים הפסידו לכול אורך הקו בכל מלחמותיהם: (א). הם הפסידו את ארץ ישראל, כשהתנגדו לעלייה עוד במאה הקודמת... המפלגות החרדיות שקנו את הצבעתם בעד הריסת גוש קטיף - מעשה נבלה מצד עצמו, בעבור אתנן לחיזוק בתי מדרשותיהם, הרימו ידיהן בעד הריסת בתי המדרשות של אחרים. (ב). הם גם הפסידו את עם ישראל: לפני 150 שנה 90% מעם ישראל שמר מצוות, היום, האחוזים התהפכו, לאחר תהליך חילון אדיר של מזרח אירופה (ולא רק שם), מסיבות שונות, אך בעיקר משום שהחרדים סרבו לקבל את התביעה הנכונה של שילוב התורה במדע של ימינו. (ג). הם גם הפסידו את התורה. התורה, שהם כביכול לומדים, אינה התורה היהודית, אלא אחרת, וגם דתם של החרדים היא דת יהודית אחרת. הרמב"ם, גדול היהודים, קבע שלימוד התורה באופן פונדמנטליסטי, דהיינו, קריאה מילולית, ועם פירוש יחיד, היא חילול השם והרס התורה...
אבל החרדים המציאו תורה חדשה ודת חדשה, שבה מחקו את כל מתנגדיהם (האם מצאת ספר של הרב קוק, או של הרב סולובייצ'יק בישיבה חרדית?)... ואנשים אלה מהווים דוגמה מופת לאבי רט? ... אכן, החרדים, כמו הסינים והאיראנים והחיזבאללה, מה שהם רוצים – הם משיגים. כי הם 'לא נחמדים'. וזאת, אליבא דאבי רט, ראיה ניצחת לצדקת הדרך. ומנהמת לבי אני אומר את ההיפך הגמור: גם אם 'נאמני תורה ועבודה' יהיו מיעוט של אפס פסיק אחוז, וגם אם הצלחת החרדים תהיה בהיקף של 99%, עדיין נאמנים עלינו דברי הנשר הגדול, על יחס רוב ומיעוט ביחס לצדק וביחס לתורה...
ועם כל זאת עלי להודות לאבי רט על דבריו החשובים. הם כל כך מופרכים ובלתי צודקים, חינוכית והיסטורית, שהם ראויים לשמש טקסט מכונן על ההרס העצמי שמערכות החינוך שלנו עושות לעצמנו. הוא לפחות היה הוגן, ופרסם ברבים מה שאחרים במחוזותינו מטיפים לו מדי יום, אבל אינם מעיזים לומר זאת במפורש".
בהתייחסו לדברים אמר נחמיה רפל, מזכ"ל התנועה: "בקריאה ראשונה סוחף אותך מאמרו של אבי רט להזדהות מוחלטת. מי לא רוצה להיות בצד המנצח? אבל תוך כדי הקריאה, ובמיוחד לאחר עיון בדבריהם של יוחנן ואמנון, הולכות ומתעצמות התמיהות על נכונותן של 'העובדות' בכתבתו של אבי רט, ובסופו של דבר אתה שואל את עצמך: כיצד נפלתי למלכודת ההזדהות עם גישה שאני מתנגד לה בכל רמ"ח ושס"ה?
תכליתן של תרי"ג מצוות היא להביא את שומריהן להתנהגות אחרת. בלי להיכנס לעולם 'טעמי המצוות', דומני שלא נטעה אם נאמר שיש סתירה בין שמירת שבת לבין הפגנות אלימות בתוך אותה השבת. גם אם ינצחו החרדים במאבקם על חניון קרתא בירושלים, או על חפותה של 'האם המרעיבה', או על מינוי רב למשרה 'מכובדת', הם לא ישכנעו אותי שדרכם במאבק נובעת מאותה התורה עליה נאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'.
להערכתי, לבו של רוב מניין ובניין בציונות הדתית איננו עם הציבור החרדי 'המצליח' מכיוון שאין הישגיו בכספים ובפוליטיקה נתפסים בעינינו כהישגים. גם השתמטותו משירות צבאי וממילוי חובות אזרחיות נוספות אינם נתפסים בעינינו כהישגים. עלינו להשיב לעצמנו את הביטחון העצמי בצדקת הדרך המשלבת תורה ועבודה עם דרך ארץ.
תם ולא נשלם...

חסר רכיב