תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על העבודה בקיבוץ הדתי

11/10/2009
עמודים אלול תשס"ט (736) 10
"על התורה ועל העבודה"

על העבודה בקיבוץ הדתי
יונה גודמן

"העובדה שיש שלב משמעותי בו העבודה היא חלק מהחיים ולא חלק מתוכנית התעשרות פרטית היא בשורה אשר אין לה אח ורע בעיר ובכפר"
יונה גודמן, מרחיב ומעריך, בעקבות "קו המשווה" של 'עמודים' תמוז


"עבודה" – שלל פירושים
במשך שנות דור הייתה תנועת "תורה ועבודה" בית אשר הקרין מרוחו על שכבות רחבות בציונות-הדתית. המונח "תורה ועבודה" שימש כסיסמת 'הפועל המזרחי', אומץ על ידי הקיבוץ הדתי ואף הפך לסיסמה הרשמית של תנועת הנוער בני-עקיבא אשר לאורה חונכו דורות של חניכים. ברם, כדרכן של סיסמאות קצרות וקליטות, רבים הפירושים וההדגשים שניסו להלביש על כתפיהן של צמד מילים חשוב זה. לפחות כלפי חוץ, עיקר המחלוקת הייתה כלפי פירוש המילה 'עבודה' שבסיסמה . חלק מתלמידי הישיבות הלאומיות שהגיעו לסניפים או לסמינריונים של בני-עקיבא ניסו לטעון כי המילה 'עבודה' בצמד "תורה ועבודה" פירושה לאומיות, ואין בסיסמה אלא קריאה לאמץ את החזון התורני-לאומי שהם חונכו עליו. במקביל, רבים באגף הליברלי של הציונות-הדתית רואים במילה 'עבודה' מילה נרדפת ל'מודרני'. כל אימת שהם פוגשים אמירה או עשייה הנדמית להם כמקרבת את התנועה לכיוון חרדי, מבקשים הם שנגלה יחדיו נאמנות לרוח המודרנית שהיא היא (להבנתם) בשורתה העיקרית של "תורה ועבודה" ויסוד החינוך שהם מעוניינים להקנות לילדיהם. בעבר, היו שנים בהם ראה חלק מהשמאל הדתי ('שמאל' במובן הכלכלי-חברתי, לא הפוליטי) ב'עבודה' מילה נרדפת לסוציאליזם, ובסיסמה כולה קריאה לאמץ את המשנה הדתית-סוציאליסטית שלהם. אך במקביל למגוון פירושים אלו, בפועל הסתפקו רוב בניה של הציונות-הדתית בהבנת הביטוי "תורה ועבודה" כביטוי נרדף למונח 'ציונות-דתית". ממילא, לא היה בו כדי לחייבם בדבר מה מעבר למתחייב מאמונתם הציונית-דתית הבסיסית . במידה מסוימת, אף התנועה הנקראת "נאמני תורה ועבודה" משתמשת במונח כשם נרדף ל'ציונות-דתית'. חבריה שואפים בעצם להיות "נאמני הציונות-הדתית" המקורית (לפי הבנתם), במגוון נושאים (מהיחס לדמוקרטיה ועד למעמד האישה) שאינם בהכרח קשורים לכוונה הממוקדת העיקרית של המונח "תורה ועבודה" .

תורה ועבודה בקיבוץ
כל זה מהווה הקדמה לעיון באחת ממשמעויות המונח 'עבודה' בקיבוץ הדתי כיום. תנועת הקיבוץ הדתי פועלת אף היא לאורה של הסיסמה "תורה ועבודה", כמוצהר בתעודת הזהות שלה (כפי שמופיע באתר האינטרנט של התנועה ): "תנועת הקיבוץ הדתי היא איגוד של שש-עשרה קבוצות ציוניות-דתיות, ששמו לעצמן מטרה לטפח יחדיו ערכים ולעצב דפוסי חיים לפרט ולכלל ברוח תורה ועבודה" . אין ספק כי תנועת הקיבוץ הדתי שואפת לחיות ולהחיות חיי 'תורה ועבודה' במובן הרחב. אך לאחרונה יצא לי להיפגש עם עדות לכך שהתנועה מחנכת לעבודה לא רק במובנים הרחבים של המילה, אלא גם כפשוטה. כוונתי למתואר בגיליון תמוז תשס"ט של 'עמודים' (גיליון 734) בו הופיעה השוואה מרתקת של מדיניות החינוך לעבודה בקיבוציה השונים של התנועה. העיון המשווה מלמד כי יש מי שבימינו מחנכים, במוּדע ובשיטתיות (גם, אך לא רק) לעבודה במובן של מלאכת כפיים.
אמנם כן, ישנם הבדלים, חלקם טכניים וחלקם מהותיים, במדיניות העבודה שבקבוצות השונות. בין השאר קיימת שונות בסעיפים כמו: מאיזה גיל מתחילים לעבוד, כמה ימי עבודה חייבים בכל גיל, איזה סוג תפקידים מטילים על הצעירים ובעיקר האם ומתי יכולים לקבל תמורה (גשמית) על העבודה. יש שמאפשרים בשלב מסוים תגמול אישי, יש שמעדיפים לתת רק תגמול שכבתי וכן הלאה. ניכר כי כל קיבוץ בחר לאזן בצורה אחרת בין הרצון לזכות את הצעירים ב'עבודה לשמה' ובין הרצון לאפשר בשלב כלשהו תגמול ישיר בתמורה לעבודה. אך מעבר למגוון ההבדלים ישנו משותף אחד גדול המאיר מבין דפי התוכניות – והוא תפיסת העבודה כערך. העובדה שיש שלב משמעותי בו העבודה היא חלק מהחיים ולא חלק מתוכנית התעשרות פרטית – היא בשורה אשר אין לה אח ורע בעיר ובכפר. אמנם כן; יש בעיר התנדבות וחסד והרבה דברים טובים. אך חינוך שיטתי לערך העבודה כבר שנות דור נעלם מהנוף, והעדרו מורגש ביותר ומותיר אותנו חשופים לשמש המטריאליזם השורף. בעידן בו מציעים בכיתות ה' הכנה לקורס פסיכומטרי (כדי שבסוף כיתה ה' יוכל הילד להתקבל לחטיבת ביניים יוקרתית, כדי שאחר כך יתקבל לתיכון איכותי, כדי שאח"כ באוניברסיטה... והכול מכוון לגובה תלוש המשכורת בעוד עשרים שנה); בעידן בו נלמדים בתיכון קורסים לניהול תיקים בבורסה – בעידן כזה החינוך לעבודה על כל ערכיה מהווה זרם מים קרים במדבר חומרני הצמא לבשורה. אף במובן זה, ערכי הקיבוץ הדתי לא רק שלא פסו, אלא מביאים בשורה לכולנו יותר מאי-פעם.
‏אני מניח כי לחברי התנועה הדברים ידועים. יתכן ולכל היותר מצאתם עניין בדקויות ההבדלים שבין המשקים השונים. אך לקורא מבחוץ הדברים מרגשים. הקריאה הרציפה של ההתמודדויות הבונות (תרתי משמע) במקומות השונים – מזכירה יסודות פשוטים ומחיה את הנפש. בעת שכל כך הרבה משפחות בעיר מתמודדות עם קשיים הנובעים מפינוק הקיים אצל ילדיהם, בעת שכה רבים רגילים לממן רצף בלתי פוסק של בילויים והנאות, בעידן בו כה מקובל 'להרים ידיים' נוכח כל קושי קטן, מרענן לראות ציבור שלם המחנך לעבודה. למותר לציין שהחינוך לעבודה שאתם מטפחים אינו רק לעבודה במובן הצר והנקודתי, חשוב ככל שיהיה. יש בחינוככם כדי לקדם תכונות יסוד מבורכות של אחריות אישית, עמל, התמדה וגם רעות, אשר כה חסרים במקומותינו. לשון אחר, "אדם לעמל יולד" אינו רק מלאכת כפיים אלא תכונה מבורכת בַּנפש, אותה אתם בונים אצל ילדיכם.
על כן, אין לי אלא לומר 'אשריכם'. אני מניח שמי שעובד צמוד לצעירים רואה גם קשיים ומקומות בהם השפעת רוחות הנהנתנות פושה גם אצלם. אך דווקא המתבונן מרחוק (והחש קרוב) והמכיר את הנעשה במקומות עירוניים, יכול לשלוח ברכת חזקו ואמצו על מה שאצלכם אולי מובן מאליו.
* * *
ברשותכם, אוסיף בשולי הדברים שתי הצעות צנועות:
א. חינוך מצריך מוּדעות ולא רק עשייה. כדאי כמה פעמים בשנה לכנס בשטח כל קבוצת גיל לדיון על עצם העבודה. לא דיון מנהלי אשר יש להניח כי מתקיים מעת לעת, אלא דיון מהותי, במעגל מתבונן. פעם אחת דיון קבוצתי של הצעירים סביב השאלה: "אלו תכונות נדרשות כדי להצליח בעבודה" ופעם אחרת, בסוף שנה, "אלו תכונות נבנו אצלי השנה דרך העבודה"; וכן על זו הדרך. אני מניח שבבתי הספר (לפחות שלכם) יש גם שיעורים שיטתיים בהם לומדים על ערך העבודה (האמנם?). אך ראשית, המדובר בדרך כלל בלימוד טקסטואלי ואילו כאן מוצעת השלמה חשובה, בה הצעירים ילמדו מתוך התבוננות משַתפת במה שנבנה אצלם בנפש. שנית, הרי גם אם עוסקים בזה בבתי הספר, יש נוער של הקיבוץ שלומד 'בחוץ' ואינו זוכה לחינוך מבורך זה. אף זו סיבה מדוע חשובה ההתבוננות במסגרת קבוצות העבודה. זאת ועוד, אף במעגל המשפחה ראוי מעת לעת לקיים דיונים (קצרים) סביב שאלות אלו. דווקא בגיל בו לעתים קשה לקיים דיאלוג משמעותי בין הורים למתבגרים, נושא העבודה עשוי להיות פתיח לשיחה בין-דורית משמעותית. ראשיתה בהתעניינות בעבודה שהבן או הבת עושים, אך המשכה בהתעניינות בתכונות אשר לדעתם מלוות את אלו המצטיינים בעבודה, בדיון האם 'נולדים' עם תכונות אלו וכדומה.
ב. יתכן ובעת כזו ראוי שתצאו עם מיזם ובו בשורה לעירוניים. בעידן בו כל כך הרבה הורים מחפשים כיצד לחנך את ילדיהם לעבודה ולעמל, אולי ראוי לשוב ולהציע לקיים שבוע עבודה בקיבוצים, אשר ייבנה במודע כשבוע חינוך. השבוע ילווה בסדנאות מהסוג שתיארתי לעיל (דיון על שאלות כמו "אלו תכונות מצריכה מאתנו העבודה"; "היכן תכונות אלו חשובות בחיים בכלל"; "מדוע כה רבים מרימים ידיים נוכח מצבים קשים בחיים", וכו'). כן יתקיימו בשבוע העבודה מעט שיעורים על מכלול ערכי תורה ועבודה, ביניהם על ערך העבודה ממש . להערכתי, המיזם עשוי להיות כלכלי, בין אם העבודה של צעירי העיר תניב פירות ובין אם בתי הספר השולחים (או 'קהילות שולחות' אם מדובר בימי הקיץ) ישלמו על הסמינר. כלומר, ישלמו על הזכות לעבוד ועל האפשרות להתחנך לעבודה.

סוף דבר, בימים של תשובה וחשבון נפש, ראוי להעריך את החינוך לעבודה הנעשית כבר כעת ולחפש דרכים להמשיך להעמיקה, אצלכם ובע"ה באמצעותכם אצל הציבור הרחב כולו.





חסר רכיב