תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

יהדות ללא אשליה

27/07/2009
עמודים תמוז תשס"ט (734) 8
על המדף
יהדות ללא אשליה - אליעזר גולדמן

יהדות ללא אשליה

אליעזר גולדמן

עורכים: דני סטטמן ואבי שגיא

 

"שאלות הקשורות בדת ישראל היו עבורי שאלות קיומיות" (עמ' 352)

רשמים בעקבות קריאה בספר

גילי זיוון

מה התחדש באסופת המאמרים החדשה של אליעזר גולדמן?

גילי זיוון לא יכלה להניח מידה והיא ממליצה

על ספר הנוגע באידיאלים וגם באישי-משפחתי

 

בשנת תשנ"ז (1997) יצאה לאור אסופת מאמריו של אליעזר גולדמן ז"ל (חבר קיבוץ שדה אליהו ואחד מן ההוגים המקוריים של הציונות הדתית) שנשאה את השם "מחקרים ועיונים – הגות יהודית בעבר ובהווה" על ידי שני תלמידיו - שהפכו עם חלוף הזמן להיות חבריו –  פרופ' דני סטטמן ופרופ' אבי שגיא.

ספר זה היווה חשיפה ראשונה של הגותו הייחודית של אליעזר גולדמן בפני הציבור הישראלי.

והנה עתה, שבע שנים לאחר פטירתו של אליעזר גולדמן ז"ל בחרו סטטמן ושגיא להוציא אסופה נוספת מכתביו של גולדמן, שהתפרסמו בבמות שונות (חלקן נסתרות מעין החוקר). דברים שהתפרסמו בביטאון הקיבוץ הדתי "עמודים", בעלוני קיבוץ שדה אליהו "שיבולים" ו"שבולת" ודברים שנשמרו במחשבו האישי של גולדמן או בכתב יד ונמצאו לאחר פטירתו (מתוך העזבון).

 

ראשית קריאה

מדוע ראו העורכים לראוי להוציא חומרים אלו?

ומה מוסיפה האסופה השנייה על הראשונה?

שתי תשובות לשאלות אלו:

בראש וראשונה האסופה השנייה קלה יותר לקריאה! האסופה השנייה כוללת טקסטים שהוכנו לקראת הרצאות ולפיכך הניסוח פשוט וקליט יותר ממאמרים שנכתבו מראש לקהל קוראים ולא לקהל שומעים. היא כוללת מכתבים מרתקים בהם מגיב גולדמן להתרחשויות שונות ולמכתבים שכתבו לו ידידיו, ולבסוף אף קטעי אוטוביוגרפיה שכתב גולדמן ל"שבולת".

ואכן, "בדידי הוה עובדא". ביום בו קיבלתי את האסופה החדשה, עם בא הלילה, החלטתי להציץ בו קמעא. וכך מצאתי עצמי קוראת לתוך הלילה את מכתביו של ליבוביץ' לגולדמן על תפיסת ההלכה של הרב נריה (עמ' 319-320), וגם כאלו הכוללים הרעפת שבחים לגולדמן שהבין אותו יותר טוב מכל אחד אחר (עמ' 321), דילגתי אל  דבריו החריפים על "פסקי הלכה הפוגעים בסמכויות הלגיטימיות של המוסדות הפוליטיים" במכתבו לפרידמן וניסן (עמ' 329-330), ומשם לדבריו הכואבים על "רבנים הנוטלים לעצמם סמכויות שמעולם לא היו להם" (עמ' 329-330).  מן המכתבים דילגתי לטקסט האחרון בספר שנכתב על ידי אליעזר גולדמן בהמשכים בעיתון "שבולת", שנקרא "שמונים שנה במאה העשרים". כשהנחתי את הספר מידיי בשעת לילה מאוחרת (שהייתה קרובה יותר לבוקר) הבנתי על מה ולמה ראו העורכים לטרוח ולהוציא לאור את האסופה השנייה.

אכן, לא סוד הוא כי מאמריו של גולדמן אינם קלים לקריאה. הקורא הממוצע שפילוסופיה איננה לחם חוקו עשוי לוותר מהר מאוד על ההתמודדות שבקריאת מאמריו. כתיבתו ההגותית היא כתיבה כבדה, מדויקת מאוד ומקצועית מאוד, ועל כן היא דורשת מן הקוראים מאמץ רב.

בשונה מכך, באסופת המאמרים שלפנינו עולה, מבין השורות, דמותו של גולדמן כאיש שחי בתוך שני העולמות - עולם המעשה ועולם המחשבה - כאיש שמגיב לאירועים האקטואליים, תוסס ומתסיס.

"קלילותם" של הדברים אין בה בכדי לשטח את רוחב ידיעותיו ועומק טיעוניו של גולדמן. ההפך הוא הנכון: מקוריות מחשבתו ותעוזתו הפוליטית והדתית נחשפות במהדורה זו באופן גלוי יותר מאשר באסופה הראשונה, ה"אקדמית" יותר.

 

בין העולמות

התשובה השנייה נעוצה בחסרונו של הפן האישי בקובץ הראשון. בקובץ השני, החיבור בין האישי לאקדמי או ליתר דיוק בין תולדות חייו של אליעזר גולדמן לעמדותיו הפוליטיות, האקדמיות והמחקריות מגיע לידי ביטוי רב יותר.

דוגמה נפלאה ל"חלון" כזה שנפתח אל עולמו של האיש שהיה בן בית בכל כך הרבה עולמות (פילוסופיה כללית, הלכה והגות יהודית , מדע, אמנות, היסטוריה ועוד...) מצויה בפתיחת סיפורו האישי של גולדמן שהתפרסם ב"שבולת" בין 1998-1999 (עמ' 368):

"נולדתי לקול תותחים ב-4 בדצמבר 1918 בבית החולים היהודי ... סמוך לנמל הצי של ברוקלין. אותה שעה הפליג משם הנשיא ווילסון בדרכו לפריז ולוורסי. חוזי השלום שהולידו אותן הוועידות הם שקבעו רקע לאירועים ולהתפתחויות הפוליטיות הגדולות שהשפיעו על חיי וחיי הקרובים לי: עליית הנאצים לשלטון, פירוק הקיסרות העות'מנית ומשטר המנדטים, מלחמת העולם השנייה והשואה, תקומת מדינת ישראל, אולי אפילו המפולת הכלכלית של שנות השלושים...".

ואכן מי שקורא את הספר בעיון יכול לחוש ב"רקע לאירועים ולהתפתחויות הפוליטיות הגדולות שהשפיעו על חייו וחיי הקרובים לו": כך בתגובתו לשאלת הצדקת האל (תיאודיצאה) אחרי השואה ("טוב אלוקי וטוב אנושי" עמ' 83- 80); כך בדבריו על משמעותה של מדינת ישראל  ("עשר שנים של עצמאות עם ישראל בארצו", עמ' 222-224, בהם שאל בחשש ובתקווה כבר ב-1958 "התהיה מדינתנו השלמת חזונם [של דורי דורות של יהודים שגילו נאמנות ללא גבול לאמונת הייחוד]? שם, 224); כך בדבריו הנוקבים על הציונות הדתית ("הציונות הדתית במדינה – שרשרת של כשלים", עמ' 198-214) כך במאמריו על קמפ דייוויד, על מלחמת ששת הימים, על יחסי חילונים-דתיים וכיו"ב.

 

במקום ובזמן

לספר שני חלקים: הראשון כולל מחקרים ועיונים במחשבת ישראל, והשני כולל מאמרים ותגובות בענייני מדינה, חברה והקיבוץ הדתי. בסופו של הספר יוכלו הקוראים למצוא נספח ובו מבחר ממכתביו של אליעזר גולדמן לידידים ובני משפחה ואף סיפור חייו בגוף ראשון. כל הרשימות הכלולות בספר על חלקיו השונים הן קצרות ומזמינות לקריאה. מחד, עשויות הן לגרות את הקוראים הנפגשים פעם ראשונה בהגותו של גולדמן לצאת למסע היכרות עם הגותו המאתגרת של האיש, ומאידך, יש בהן בכדי לזכות את קוראיו הוותיקים של גולדמן בכתבים קצרים יותר, שממוקדים בשאלות המקום והזמן ומחזקים את התובנות שעלו מאסופת מאמריו הראשונה.

עורכי הספר טרחו ופרסמו גם מכתב משפחתי של אליעזר גולדמן האב לבתו פנינה, שחושף את הפן התובעני באישיותו של האיש שלא ויתר לעצמו בשום עניין.

הצצה לצד זה של אישיותו המיוחדת של גולדמן יוכלו הקוראים למצוא בשני עניינים עליהם כותב גולדמן האב בהיותו בארה"ב לבתו, פנינה, בת ה-14. לאחר שהוא מברך אותה בברכת יום הולדת שמח הוא "מרביץ בה תורה" על חלוציות, על הסתפקות במועט וויתור על הנוחות האמריקאית... האם לזה הייתה זקוקה הילדה המתגעגעת לאביה השוהה בחו"ל? אני שואלת את עצמי ... ואם לא די בכך בסיומו של המכתב כותב האב לבת: "פנינה, אף על פי שאני נהנה מקריאת מכתביך, יש לי ביקורת מסוימת על אופן כתיבתך. בכל מה שכותבים צריך להיות מבנה, מסגרת שלתוכה נכנסים ומסתדרים כל החלקים והפרטים... כתיבה מאורגנת מרגילה גם במחשבה מאורגנת". האם לא החמיר האב עם בתו?

אכן, אליעזר גולדמן דרש מעצמו איפוק, סדר ומשמעת. כך בחייו האישיים, בחייו הקיבוציים, בחיי הרוח והדת ואף במשמעת שכפה על עצמו בכתיבתו. דומה שכמו בעניינים אחרים שכח עד כמה חלשים וילדותיים אנחנו...

כפי שדרש בצוואתו ממשפחתו שלא להספידו ולא לומר אחריו "אל מלא רחמים" – תוך שהוא מפנה לדברי רב סעדיה גאון: "כל זמן שהיא (הנפש) בגוף אפשר לה לשוב ולהזדכך ולהתנקות, ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שאדם חי וכאשר יצאה ממנו אי אפשר לה להתנקות ממה שיש בה" (אמונות ודעות, מאמר שישי, פרק ד'), כך דרש גם בתחום הכלכלי מחבריו בקיבוץ הדתי "ריסון עצמי,[...] חיים מתוך משמעת" שיגרמו ל"חסכנות ...זהירות ... ושמרנות פיננסית".

 

קיום אנושי

אודה, האיפוק שגזר גולדמן על עצמו בתחום הדתי מעורר בי השתאות כל פעם מחדש ולא בכדי הפכה דרישתו ל"אמונה בלתי אשלייתית" למוטו מרכזי של הגותו. לשיטתו, לעולם לא יוכל האדם להיחלץ ממצב קיומו האנושי ולפיכך אין ביכולתנו להתייחס אל האלוהי אלא באמצעות "קבלת תורתו כצו הטרונומי מחייב" (עמ' 358). "מחוץ לתחום הנורמטיבי [קיום מצוות] שבו ניתן ל"התקרב" לאל – [הרי] הוא באמת אל מסתתר" (עמ' 359), טוען גולדמן. ואכן טענה זו על מוגבלותו של האדם המאמין לפרוץ לעבר מושא אמונתו נוכחת בכל הגותו של גולדמן.

כליבוביץ', גזר גולדמן על עצמו הכרה חמורה "בטרנסצנדנציה האלוהית ["אחרותו" המוחלטת] השוללת כל אימננציה וכל קדושה אימננטית. העולם כמנהגו נוהג, כלומר על פי מבנהו הסיבתי הפנימי... מכאן נובעות עמדות דתיות אשר העיקריות בהן הן מרכזיות ההלכה... ושחרור המוטיבציה הדתית מציפיות לשכר ועונש" (עמ' 356). כמה מעטים הם היכולים להפנים סוג כזה של דת?

גולדמן לא ויתר לעצמו ולא לחבריו ויצא כנגד איבוד דרכו הייחודית של הקיבוץ הדתי: "איבדנו את העצמאות הרוחנית והפכנו גרורות של הציבור הדתי הכללי" (עמ' 363)! – טען גולדמן בכאב בראיון שהתקיים לפני 14 שנים.

 

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

דומה כי אליעזר גולדמן (1918-2002) שעלה בגפו מארה"ב לישראל בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, שהתחיל את חייו בפעילות חינוכית בירושלים ואחר כך הצטרף לחלוצי עמק בית שאן ולמקימי קיבוץ שדה אליהו, האיש שעבד בגן הירק באותה רצינות בה הנביט שנים אחר כך רעיונות פילוסופים במחלקה לפילוסופיה בבר-אילן, שלא היה נושא שבו לא עסק, ממוסיקה עד פיסיקה, מכלכלה ועד הגות – היה אחד מאותם נפילים שחיו בינינו ואנו קטונו מראות את גובה קומתו... ורק עתה, עם פרסומה של האסופה השנייה, אנו מתחילים לעמוד על רוחב כתיבתו ותעוזת מחשבתו של האיש הצנוע הזה.

 

סעד

חסר רכיב