תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

כותבת סיפורי חיים

15/07/2009
עמודים סיון תשס"ט (733) 7
כותבת סיפורי חיים
יונה ברמן
זיהיתי בתוכי שאני רוצה להתחיל לעסוק באופן יותר ממשי ב"מילה הכתובה"
יונה ברמן על עריכה, כתיבה וסיפור

בשלוש-ארבע השנים האחרונות אני עוסקת בכתיבת סיפורי חיים עם אנשים מבוגרים, ומעט מזה, גם ספרי זיכרון לאנשים שנפטרו או נפלו במערכות ישראל. האמת שלא ממש הצבתי לי מטרה כשהלכתי ללמוד לימודי "עריכה לשונית" בלימודי תעודה באוניברסיטת בר-אילן לפני כ-8 שנים או יותר. הדבר היחיד שזיהיתי בתוכי היה שאני רוצה להתחיל לעסוק באופן יותר ממשי ב"מילה הכתובה". הלימודים עצמם עסקו בשפה העברית, בדקדוקה, ברובדי השפה (מקראית, משנאית, ימי הביניים) ונגעו גם בתחום התרגום. בנוסף לכך השתתפתי בקורסים ב"כתיבה יוצרת" ומאוד נהניתי מההתנסות בכתיבה שהייתה בהם.
בגמר הלימודים החלקיים הללו התעקשתי להתקבל לעריכה לשונית בהוצאות ספרים ולקחתי כל מה שהוצע לי. כעבור שנה נכנסתי לעבוד כעורכת עיתון "עמודים" של הקיבוץ הדתי ובארבע שנים אלו הצלחתי לברר לעצמי מה אני באמת רוצה לעשות בתחום הכתיבה. גיליתי שאני לא נמשכת לעבודת העריכה הנקייה אלא דווקא לכתיבה שנבנית על סמך המפגש עם האדם וסיפורו. הבנתי שכשאסיים את עבודת העיתונאות ב"עמודים", אעזוב את התחום העיתונאי וארצה לכתוב את מה שמספרים לי לצורך סיפור או ריאיון.

מספרים ספרים
במסגרת עבודתי, אני פוגשת אנשים מבוגרים שהם, ובדרך כלל – ילדיהם, רוצים מאוד לתעד את סיפור חייהם של ההורים המבוגרים. מאין באו, איפה היו מחוזות ילדותם, כיצד עברו את ימי המלחמה והשואה הנוראה, סיפור עלייתם לארץ, ההשתלבות שלהם בארץ ובנייתה. זו ההזדמנות להתוודע מחדש לשמות קרובים מצד אבא, אמא, סבים וסבתות, לאלה שלא שלטו בעניין. לכל אחד יש מורשת אישית ומשפחתית להנחיל לדור ילדיו, נכדיו והלאה.
ז'אנר נוסף הוא "ספרי זיכרון", בו התנסיתי פחות. כאן אני מנסה לבנות את הדמות שהייתה ואת תקופתה, תוך נבירה בארכיון, בעליית גג ביתית ובפגישות עם חברים וקרובים שהכירו את הדמות. המוצר הסופי הוא בעל ערך רב למשפחה.
כתיבת סיפורי חיים עם אנשים מאפשרת לי לעסוק בתחום שמרתק אותי ונותן לי גם תחושות שהן מעבר לעניין. אני מכירה את דור ההורים שלנו שחלמו והקימו את המדינה; אני לומדת המון היסטוריה של עם ישראל ב"גוף ראשון". גם היסטוריה "גדולה" וגם היסטוריה "יומיומית" - איך הגיעו הֵנָה ואיך חיו כאן, מה לבשו ומה אכלו, איך שמחו ואיך התאבלו; גם המפגש האישי עם המרואיין הוא מעשיר ונותן המון בקשר הבינאישי.

סִפְרוֹנֵי זיכרון אישיים ראויים להיכתב. הסיפור של כל אחד חשוב, במיוחד בעם שלנו – עם ישראל על גווניו, עדותיו וההיסטוריה המאוד מיוחדת שיש לכל משפחה, ושיחד היא סיפור עם ישראל.

בארות יצחק

חסר רכיב