תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מצונטר מקצועי

21/05/2009
עמודים אייר תשס"ט (732 6
מיומנו של מצונתר מקצועי
נעמן דוד

בקבלה מאופיין חודש אייר כשורש הרפואה
על פי ראשי התיבות אי"ר: "אני ה' רופאך" (שמות ט"ו , 26)
נעמן דוד, על הדרך לצינתור מספר ארבע

הכל החל בשלהי חודש טבת השחון. נסעתי לבדיקה שגרתית אצל הקרדיולוג שלי, כלומר, רופא לבבות, במכון הלב ברמת אשכול. הרופא הוא ד"ר ישראל גוטסמן (אביו היה הרופא האישי של מנחם בגין ז"ל). אוהב אני את הביקורים החצי שנתיים אצל רופא זה מסיבה אחת ויחידה.
לאחר הבדיקה הולך אני למרכז המסחרי ממול, יושב בנחת בקפה ארומה, שותה קפה הפוך משובח וזולל לתיאבון עוגיות דלות סוכר שמגישה מלצרית חיננית.
לאחר עיון בתיקי האישי ובדיקה של א.ק.ג. שלח אותי הרופא לעשות בדיקות נוספות וכך עשיתי. חזרתי אליו שמח וטוב לב עם תוצאות הבדיקות ולפתע העווה הרופא את פניו כמי שאכל ענב חמוץ מתוך אשכול ענבים מתוק. "מה קרה?" שאלתי בחיוך. "לא כלום, אך אתה צריך דחוף לעשות צינתור". "בסדר", אמרתי בחיוך גדול. יחכה הצינתור לסוף הקיץ, לאחר החופשות ותקופת המנגלים ואז אלך לד"ר ג'וני בלקין שיצנתר אותי כדת משה וישראל כפי שעשה כבר בשלוש פעמים הקודמות. הרופא הסתכל עלי בעיניו הטובות ואמר: "חושב אני שאם תמתין לקיץ, המלאך עם הקלשון ביד ושן אחת יקדים את ד"ר בלקין". הרופא סידר את הניירת לצינתור ואת המסמכים, שלח אותי לשלום וביקש שאחזור בעוד 10 ימים לאחר אותו צינתור מיועד. יצאתי ומיהרתי לבית הקפה ובלבי חשבתי: בשביל כמה גרפים עולים ויורדים אלך לעשות את מה שביקש? היֹה לא תהיה. ישבתי בבית הקפה, הטבתי את לבי וחזרתי הביתה שמח וטוב לב. בבית נשאלתי על ידי אשתי הדואגת, "נו, איך הבדיקות?". "הכל מצוין, הלב ממשיך לדפוק, הכל תקין, אך הוא ביקש שאם יש לי זמן פנוי – אעשה צינתור קל", עניתי. אשתי היקרה לא איבדה זמן. חיש מהר הרימה טלפון למכון הלב וביקשה את הד"ר. הוא הסביר לה את חומרת מצב לבו של בעלה ויפה שעה אחת קודם, וכאן השתבשו אורחות חיי. בבוקר קמנו: "למה אתה עוד לא הולך לסדר את העניינים?" ובערב הדברים כבר סודרו. וכפי שנאמר במגילת אסתר, בבוקר היא באה ובערב היא שבה.

עזר כנגדי
חלף לו חודש שבט והגיע אדר וזוגתי לא מרפה. ואז החלה להפעיל נגדי כל מיני נשקים. בהתחלה נשק קל ובינוני – לספר לילדים שאבא סורר ואינו רוצה להיצנתר. לא הועילו תחינות הילדים. פנתה לנשק כבד יותר – אחד עשר אחיי ואחיותיי - הטלפון לא חדל לצלצל עד שניתקתי אותו.
זה הרגע בו גמלה בליבה החלטה להפעיל את נשק יום הדין; בשיעור במוצאי שבת סיפרה אשתי לכל הנוכחים על סרבנותי. מולי נכנס לפעולת שכנוע, שמוליק לא טמן ידו, דני ממרום הכורסה וכולם במנגינה אחת – אתה הולך! בדמעות הוצאתי את הדגל הלבן והנפתי אותו. אמרתי אני נכנע והולך, הרגשתי כשה מובל לטבח. למחרת פניתי לשרה, האחות המסורה, ולד"ר פרידמן. הם מילאו את כל הטפסים, אצתי רצתי לבי"ח שערי צדק כדי לסדר את כל הניירת ומוטי וינשטיין, הממונה על ביטוח הבריאות, זירז אותי שמא לא אספיק להגיע לאותו צינתור.
מוטי ואני חברים זה הרבה מאוד שנים ומדי בוקר בסביבות השעה 7:00 הוא עושה סיבוב עם כלבתו האהובה ואני עולה לי במעלה הלולים. וכך מדי יום מחליפים חוויות על הא ודא, מזג האוויר, אחמדיניג'אד וכו' ואז נפל לי האסימון, שמוטי דואג שמא אפרד ממנו בטרם עת אם לא אעשה את הצינתור והוא כבר מיצה עד תום את שיחות הנפש שלו עם כלבתו האהובה. וכך הגעתי ביום רביעי בשעות הצהריים לבי"ח על מנת להבדק ולהיות מוכן ליום הגורלי - יום חמישי. ההמתנה ארוכה, הערב מגיע ואני כבר עייף, צמא, רעב ומת לישון. הרופא ציוה לאשפזני, אולם ארוחת ערב לא הוגשה כי אני בצום עד לאחר הצינתור. התחננתי על נפשי, מזריק אינסולין אנוכי ולא אשרוד, אך לשוא! צום הוא צום.

אשרי מצונתר אני
כל אותו לילה לא עצמתי כמעט את עיני. המיטה לא נוחה, מחשבות טרפו את ראשי ושנתי נדדה כמו אותו מלך שיכור ורשע. השכמתי קום להתפלל ולהתוודות על חטאיי. יום חמישי היום. התחנון ארוך ושמא זה יהיה הוידוי האחרון. לנגד עיני עמדה אמירת חז"ל: בערב יום הכיפורים יתפלל אדם תפילת מנחה ויתוודה ולאחר מכן יאכל את סעודתו. ומדוע? שמא ייחנק ולא יספיק להתוודות. כך עשיתי. לאחר התפילה הכנתי עצמי ולפתע הגיע בן דוד מגודל לבוש בגדי בי"ח ועטור בזקן חמסי. והוא פונה אלי – "אתה נועמן דוד?", עניתי בכן רפה. "צריך לעשות לך סִנטור היום? הנהנתי בראשי. "עלה על המיטה ואקח אותך לחדר סִנטורים", ציווה. עליתי ברגליים כושלות וכך הגענו לחדר המוכר לי כל כך מפעמים קודמות. לפני חדר הצינתורים יש חדר הכנה לצינתור, חדר הומה כמו כוורת. אחיות אחוזות תזזית מכינות את החולים לצינתור. עטו עלי 3 אחיות בזריזות כמו שרותי עטה על כיור הכלים במוצ"ש. אחת עושה אינפוזיה, שניה מדביקה אלקטרודות והשלישית מחטאת את מקום הצינתור. היות והייתי בין הראשונים, החלו בשלב השאלות הזהות ואז מגיעים לשאלה שאיתה אני עושה אייטם – מה מקצועך? אם אומר להם מורה, פקיד, נגר, שרברב – זה לא מעניין. ואז אומר אני: בשלושים שנים האחרונות מגדל תרנגולי הודו. דממה. ומטר של שאלות ואז אני עונה להם ומסביר. ואחת האחיות מתחילה לספר על נפלאות השניצלים שחמותה מכינה מחזה הודו, ואני רואה בעיניה את ההשתוקקות שחמותה תיחנק למוות מאותם שניצלים. לאחר חקירתי בנושא הבשר והעוף אני מובל לחדר צינתורים ושם אני שומע: "בוקר טוב ומה שלומך דוד?" במבטא אנגלוסקסי. מסובב אני את ראשי. עומד שם ד"ר בלקין במלוא הדרו עם התלבושת הירוקה ומחייך אלי. "האם תרצה לראות את פעולת הצינתור והלב במסך טלוויזיה שאקרב אליך?" סרבתי. עייף, אינני רוצה. ראיתי כבר 3 פעמים, לבי לא מציאה גדולה. וכך במשך שעתיים נים ולא נים, עושה ד"ר בלקין את עבודתו נאמנה. בין הנמנומים שומע אני את הפקודות שהוא נותן לעוזריו בשפה עברית, לטינית ואנגלית. והנה הוא אומר: "גמרנו, זהו, אתה כמו חדש עד הפעם הבאה".
משם הובלתי לחדר התאוששות ומי עומדת מולי? אשתי היקרה רותי עם חיוך נצחון ומדביקה לי נשיקה במצח. זה מאחורינו.
הועברתי לחדרי במחלקה ושם שקעתי בשינה ערבה ומתוקה כשאני ממלמל: אשרי, מצונתר אני.

ראש צורים
חסר רכיב