תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ירושלים שלי

21/05/2009
עמודים אייר תשס"ט (732 6
ירושלים שלי

לאה רוזנברג

מה ייחוד וטעם יש לילדות בירושלים שלאחר הבריטים
בלי הגנה, אצ"ל ולח"י בלי הפלמ"ח ומלחמת השחרור?
ומה כבר יכול להיות מעניין, לפני עידן הטלוויזיה והמחשבים, בלי מכוניות, סרטים ואקשן?
אך גם אנו אספנו חוויות מאלה שעיר הקודש מזמנת בנדיבות לכל הבאים בשעריה
לאה רוזנברג, בת ירושלים, נזכרת


בוקר ירושלמי
"מעשה בר' חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בהשכמה בבקעת ארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה לעלות. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתן של ישראל. אמר לו רבי שמעון: בתחילה היא באה קימעא קימעא, ואח"כ היא מנפצת ובאה, ואח"כ היא פרה ורבה, ואח"כ היא משתבחת והולכת...". (על פי ילקוט שמעוני לתהילים).
מרתקים ומלאי הרפתקאות היו חיינו בירושלים בדור שלאחר בקיעת אורה של איילת השחר. וכבר רואה אני קמצוץ של זלזול בעיני ותיקים שבכם. וכי מה ייחוד וטעם יש לה לילדות בירושלים שלאחר הבריטים בלי הגנה, אצ"ל ולח"י, בלי הפלמ"ח ומלחמת השחרור? ומה כבר יכול להיות מעניין, יאמרו צעירים שבכם, לפני עידן הטלוויזיה והמחשבים, בלי מכוניות, סרטים ואקשן?
אולי לא הייתה ילדותינו פוריה ומעניינת כמו זו של דור הנפילים, אך גם אנו אספנו חוויות מאלה שעיר הקודש מזמנת בנדיבות לכל הבאים בשעריה.
יומנו החל עוד בטרם בקיעת אורה של איילת השחר, עם קריאת המואזין שנשמעה היטב מכמה כיוונים. משיח ג'ראח, מנבי סמואל, שועפאת ומסגדי הר הבית. ותיקים ומנוסים שבנו ידעו לדרוש דרשות, לפרש פרושים ולנבא עתידות על היום הבא עלינו על פי נימת קולו של המואזין. אם הקול היה מנומנם ופייסני, ידענו שקיים סיכוי סביר שהיום יעבור ללא תקריות ירי, ובשקט יחסי.
אם קולו של המואזין היה מתלהם ומתלהב ובכל משפט שני אוזכרה המימרא 'איטבח אל יהוד' מיד ידענו שצפוי לנו יום גדוש אירועים, יריות, ניסיונות חציית הגבול, ועוד שאר מרעין בישין.
לרוב היוותה קריאת המואזין אות לכך שעוד מעט יגיע הזמן לקום, ואם יש בדעתנו להתהפך או להטיב את השמיכה, כדאי שנעשה זאת בהקדם, לפני ההשכמה הבאה...
קולות המטווחים שהחלו במחנה שנלר היו האות הסופי לעליית איילת השחר, וסימן שהגיע זמן להיפרד מהכרים והכסתות ולהתעורר לבוקר ירושלמי חדש.

שוקו חם
את הבוקר פתחנו בכוס קקאו חם, שקרום עבה מעטר את ראשו, הקקאו הוכן מחלב טרי שהניח בקביעות יום טוב החלבן על סף בתינו עוד בטרם עלה השחר. ולא עזרו תחנונינו והכרזתנו שאנו לא אוהבים את הקרום. זה שכן תמיד במרומי הכוס ונראה היה שהקיטורים והסירובים לשתות רק מעבים אותו מיום ליום. במהלך השנים פיתחנו שיטות שונות על מנת להיפטר מהקרום (חייבים היינו להחזיר עטרה ליושנה, ולהוציא מהכוח אל הפועל את חוכמתם הידועה של בני ירושלים לאחר אלפיים שנות...). הפטנט הראשון היה לבקש לשתות את הקקאו במרפסת ולהמתין לשעת כושר שאמא מפנה את ראשה, ולשפוך את כל תוכן הכוס לגינה. הפטנט נגנז עוד בטרם רשמנו עליו זכויות יוצרים, לאחר שלביתנו הגיחה שכנתנו מלמטה בקול בוכים: "החולצה הלבנה שהיא מכבסת כל ערב לבעלה יורדת מהחבל בשבוע האחרון משום מה בצבע חום ומדיפה ריחות משונים המזכירים קקאו ...". אמא תפסה מיד במה המדובר, ובו במקום ננזפנו, ונאסר עלינו בתכלית האיסור לשתות קקאו במרפסת...
על שאר הפטנטים שהמצאנו חל חסיון מוחלט, וטרם חלפה לה תקופת הצינון שגזרנו עליהם, ובע"ה לכשיעבור הזמן עוד נשוב ונספר אודותם.

שטח הפקר
אחרי טקס שתיית הקקאו הגיע טקס האזהרות. ירושלים דאז הייתה עיר מוקפת גבול, ולאן שלא פנית, נתקלת בגבול. אמהותינו הזהירונו ואסרו עלינו בתכלית האיסור להתקרב לרחובות הגבול "שלא תעיזו ללכת לסוף רחוב בר אילן! יורים שם". "בפאג"י נהרגה שלשום ילדה בדיוק בגילך". "שלא תעיזו ללכת לחורשת תל ארזה שליד שטח ההפקר. הירדנים מחכים לילדים תמימים וצמאי טבע כמותכם, וזה עלול להיגמר רע...". אני קיבלתי בתור בונוס גם איסור מיוחד. נאסר עלי בתכלית האיסור לעלות לגגות הקרובים לגבול או לשטח ההפקר, כיוון שאחות אבי נהרגה במלחמת השחרור מירי נק"ל כאשר עלתה על הגג לתלות כביסה. למזלי הרב גג בית הורי לא נכלל בשטח האיסור, שאלמלא כן החיים היו באמת משעממים.
גג ביתנו היה הגבוה בבתי השכונה, על פסגת הר, ובירושלים של טרם עידן גורדי השחקים היווה הגג מגדל תצפית של ממש. מהגג צפו הורינו בערגה וגעגועים אל עבר חומות העיר העתיקה והר הבית. מהגג צפינו בפליאה באורות המתחלפים בימי הרמדאן על גג מלון שבע הקשתות, המכונה בלעז אינטרקונטיננטל. מהגג צפינו בגעגועים להר הצופים. ב-99% מהמקרים היה מישהו משכנינו, קרובינו או מכרינו בכוח המאבטח את המובלעת.
בימים של חילופי משמרות (אחת לשבועיים) הפך גג בתינו לחפ"ק של ממש. משלחות של קרובים או קרובים פחות הגיעו לגג על מנת לחזות בקצב התקדמות השיירה, ולדווח ממקור ראשון לבני המשפחה שנותרו בשפלה את אשר ראו עיניהם.המתח היה מגיע לשיאו אחרי שדווח שהשיירה עברה את מעבר מנדלבאום ועד הגיעה להר הצופים. מהגג יכולנו לראות מצד אחד את הכנסת החדשה ואת גגות המוסדות הלאומיים, ובצד אחר את גבעת הרדאר. לא בכדי בחר מוטה גור דווקא בגג ביתנו כנקודת תצפית לעבר העיר העתיקה בטרם שחרורה. לא יכול היה למצוא גג טוב יותר בכל ירושלים. מהגג צפיתי באימה אחרי קצב התקדמותו של ארמון חוסיין, הלא הוא תל אל פול. חוסיין החליט לבנות לעצמו ארמון נופש הצופה לעבר ירושלים החדשה. רצה המקרה והארמון מוקם בקו אווירי ישיר לחלונות ביתנו. ולמה כל כך חרדתי??? חוסיין, כך ידע כל דרדק בירושלים, הוא ידידו הטוב של נאצר, ואם חוסיין בונה ארמון, הוא בוודאי יארח את נאצר שם. נאצר היה אבי אבות הטומאה. דמות שנואה ומעוררת אימה על ילדי ירושלים. כולנו, חילוניים, חרדים ודתיים התפללנו להתפגרותו (בלי בג"ץ ובלי בצלם). ממש לא התלהבנו מהרעיון שנאצר יתארח מול חלונות בתינו. הסוף ידוע, הארמון שוחרר עוד בטרם הסתיימה בנייתו ונאצר ימח שמו לא זכה לדרוך שם...


תקופת המתנה
על אף שהיינו רכים מאוד בשנים, המתח של תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים הורגש בלבנו היטב. תרמו לכך נקודות הגבול הקרובות ושכנותינו למחנה שנלר שהיווה אז מחנה גבול של ממש. קצת אחרי פסח קנתה אמי סל גדול והחלה למלאות בו מצרכים. בקבוקי שתייה, בסקוויטים, מצות, פירות, שוקולד, נרות, יוד ותחבושות. שאלותי בדבר מטרתו של הסל נענו במקרה הטוב בשתיקה מבשרת רעות, ובמקרה הפחות טוב, באמת העירומה - "זה למלחמה". סתמו ולא פרשו.
מנימת קולם של הורי הבנתי שמלחמה זה משהו נורא ואיום, הרבה יותר מהיריות שאנחנו שומעים כל יום.
בשנלר לא הפסיקו להתאמן 24 שעות ביממה. הבנים בשכונה סיפרו שיש שיירה של טנקים שחונה בגאולה, ושאחרי המלחמה נקבל רשות לטפס עליהם. המואזינים במסגדים נשמעו מאיימים ועצבניים מתמיד...
ביום שני, כ"ו אייר תשכ"ז התעוררתי לקול צפירה שהזכירה לי את הצפירה המכריזה על כניסת השבת. מה זה? שבת ביום שני? אמא הסבירה לי שזו הצפירה המכריזה שהמלחמה התחילה. ושעוד מעט נצטרך לרדת לקומה הראשונה עד לסיום המלחמה. כמובן שנאסר עלינו בתכלית האיסור ללכת באותו בוקר לגן. במקום להשתעמם, ירדנו לחצר לעזור למבוגרים במילוי שקי חול. בשכונתנו לא היה אף מקלט, והמבוגרים נאלצו לאלתר מקלט בדירה שבקומת הקרקע, ולצפות את החלונות בשקי חול. לאחר זמן לא ארוך של מילוי שקי חול, התחלתי להשתעמם ולחפש לעצמי הרפתקאות. בדיוק באותו רגע קראה לי חברתי מהבניין הסמוך לראות את "הקפיץ קפוץ" החדש שקיבלה לאפיקומן. אני כמובן נעניתי להזמנתה בשמחה. רק דרכו רגלי על סף ביתה ומיד נשמעו קולות מקלעים. האמת, לא הבנתי על מה המהומה. מורגלות היו אוזנינו ברעש נק"ל ומקלעים מהמטווחים במחנה שנלר. רק אחרי שאמה של חברתי התעלפה (פשוטו כמשמעו) התחלתי להבין שמשהו רציני קורה. את המרחק מחצר ביתה של חברתי לחצר ביתנו עשיתי בריצה ובכי. השמים כבר היו אדומים, ובכל מקום נשמעו הדי התפוצצויות. מטוסים חגו מעל לראשינו, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מטוסים בשמי ירושלים. ראייתי התערפלה. מזל שאבי שמע את בכיי ובא לקראתי. עיני אמי כבר היו נפוחות מבכי. היא הייתה משוכנעת שמשהו איום קרה לי, וכי יעלה על הדעת שכך סתם ילדה בת חמש שבדרך כלל מתנהגת בהגיון תעזוב חצר בטוחה וחמימה, ותלך לרעות לה לבד בחצרות זרים, כשבחוץ משתוללת מלחמה?!
אבא הכניס אותי למקלט המאולתר. סל ההספקה כבר היה שם, ואמא, שנרגעה בינתיים, הוציאה משם בסקוויטים שהיו אמורים להרגיע אותי... לקינוח חטפתי "מי שברך" שכמוהו טרם שמעה אוזן עד אותה שעה - "שאני לא אעיז בחיים יותר לעזוב את החצר בלי רשות!".
המקלט לתוכו הצטופפו דיירי הבניין היה דירה בת חדר וחצי שהתגוררה בה משפחה בת חמש נפשות. אבי המשפחה גויס, ואם המשפחה הפכה להיות המארחת. הדי הפגזות נשמעו היטב, והילדים הגדולים שבנינו ידעו לזהות את סוגי הנשק וחומרי הנפץ, ואת מקום נפילתם. בשעה 16:00 חדר פגז למקלט שלנו (אופס, אולי הוא חדר דרך שק חול שאני מילאתי ...). בנס לא נפגע איש. גב' כהן חטפה כוויה קטנה ביד, מוישיק כוויה ברגל, ואני הקאתי מרוב (ממתקים) בהלה. הבניין כולו עבר להתגורר בפרוזדור הצר של דירת מארחינו.
לגב' כהן היו חמישה בנים בחזית (אחד מהם נפצע קשה במלחמה, ומת מפצעיו לאחר כמה חודשים) ומכיוון שכך ציידה אותה בִּתה מבעוד מועד בטרנזיסטור, שהביא לנו דיווחים מהשטח בשידור חי. טרנזיסטור היה מצרך יקר ערך באותם ימים, ונחשבנו לברי מזל. במקלטים האחרים נאלצו להסתפק בדיווחים של אנשי הג"א שהעבירו מידע ואספקה.
כשהתפוצץ הבונקר המרכזי של גבעת התחמושת, הזדעזע הבניין כולו, ואיים לקבור את כולנו חיים. סדקים נפערו בקירות הפרוזדור שלנו, כוח הדיבור ניטל ממני למשך דקות ארוכות וחזר אלי רק אחרי יוזמה של כמה מצעירי המקלט לפצוח בשירי התקופה להעלאת המורל - "נאצר מחכה לרבין" ו"אנחנו נעבור בחושך ובאור".
כאשר שרנו "ירושלים של זהב" ההתרגשות הגיעה לשיאה!
לפתע בקעו מהטרנזיסטור המילים "הר הבית בידינו", ו"אני כאן ליד הכותל". אמותינו פרצו בבכי, הגברים מחו דמעה בסתר, גם אנו, בני הדור אשר לא ידע את יוסף, נדבקנו בהתרגשות. בקבוק יין הובא מאי שם, וכולנו שתינו לחיים.
מישהו הגיע מבחוץ וסיפר שרחוב עמוס מלא בשולחנות ערוכים בכל טוב לכבוד צאתו מפתח הבית של הרב הנזיר. הרב הנזיר לא יצא מפתח ביתו תשע עשרה שנים. הוא נדר שלא יצא מפתח ביתו עד שובה של ירושלים לידי בני ישראל. הרב גורן, שהיה חתנו בא והוציאו ולקחו לכותל המערבי.

בלי משים, כבר כתבתי יותר מאלף מילים, ועוד לא סיפרתי אחד משישים מהקורות אותנו בירושלים.

ניר עציון

חסר רכיב