תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פדיון שבויים

21/05/2009
עמודים אייר תשס"ט (732 6
פדיון שבויים - פתיח

"אינני יודעת איפה הוא"
גילה ו. קפלן

האם רצה נתן אלתרמן לצייר שלושה אמ-טיפוס (ארכיטיפ) של 'אמא' בשירו "האם השלישית"? או שאולי רצה לצייר דווקא שלשה ארכיטיפים על גורלו המר של החייל בשדה הקרב?
שני קווים מקבילים מצטיירים לנו בשיר:
הקו האחד הוא אהבתה הגדולה של האם לבנה, והדרך בה היא באה לידי ביטוי; באהבה של אם לילדה הקט - "אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן", בהכנה ליום חג - "ואני פה כותנת של חג לו תופרת". האם השלישית, המסמלת את נקודת הקצה, את מה שמעבר לו אין מה לומר – האם השלישית אפילו לא מסוגלת להגדיר את תחושותיה, להעבירן לעולם המעשה – היא אינה אומרת, רק "בעיניה תועה", היא אינה עושה, היא חשה - "לא היה לי יקר כמוהו".
הקו המקביל, הוא גורלו המר של הבן. הראשון אובד במים "אניה מהלכת בים הגדול...";
השני אובד באש הקרב - "הוא נושא בלבו כדור עופרת", וגורל הבן השלישי – הטרגדיה הגדולה מכולם, אובד בחלל הנעלם - "אינני יודעת איפה הוא / אולי עוד לא נח...".

המונח "פדיון שבויים" מקפל בתוכו כל כך הרבה רגשות, מחשבות ושיקולים.
בכתבות שלפניכם יובאו שיקולים לכאן ולכאן, מוגשים בטוב שכל ובטוב טעם.
שוטחים בהיגיון רב את הנימוקים לכאן ולכאן ושוקלים גם את המחיר ואת התמורה.

ועבורי, מעל הכל, מרחפת השורה הזו "אינני יודעת איפה הוא".

אינני יודעת אם קר לו או חם,
אינני יודעת אם פצעים כואבים מכסים את ידיו ורגליו
אינני יודעת אם ערפל כבד מכסה את נפשו
אינני יודעת האם הוא זוכר בלילות היאוש הגדולים
שכאן, אותו כל כך אוהבים
שכאן, מחכים לנשק כל אצבע קטנה וציפורן שלו.


את שני המאמרים הבאים, אני מבקשת להקדיש לבניהם של "האם השלישית", ואלה שמותם:
זכריה באומל, (נעדר מ - 11/06/1982), יהודה כץ (נעדר מ - 11/06/1982), צבי פלדמן (נעדר מ - 11/06/1982), רון ארד (נעדר מ - 16/10/1986), גיא חבר (נעדר מ - 17/08/1997), מג'די חלבי (נעדר מ - 24/05/2005), גלעד שליט (נעדר מ - 25/06/2006).


"וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".


האם השלישית / נתן אלתרמן
אמהות שרות, אמהות שרות
אגרוף רעם ניתך, דומיה חזקה
בחוצות הריקים צעדו בשורות
פנסים אדומי-זקן

סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם
ומטר בלי אחרית וראש
ובלי נר בחלון ובלי אור בעולם
שרות
אמהות שלוש

ואומרת אחת
ראיתהו כעת
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן
אניה מהלכת בים השקט
ובני תלוי על ראש התורן

ואומרת שנייה
בני גדול ושתקן
ואני פה כתונת של חג לו תופרת
הוא הולך בשדות, הוא יגיע עד כאן
הוא נושא בלבו כדור עופרת

והאם השלישית בעיניה תועה
לא היה לי יקר כמוהו
איכה אבך לקראתו ואינני רואה
אינני יודעת איפה הוא

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה
ואולי עוד לא נח, ואולי
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך אלוהי


פדיון שבויים – הלכה ומציאות

אליעזר בשן[i]

התקדימים בנושא פדיון שבויים דנים בפרט או בקהילה, שהרי עד ימינו לא הייתה לנו מדינה

דמי הפדיון אינם תשלום (מופרז?) אלא שחרור רוצחים

אליעזר בשן, לומד מן העבר להווה ומצרף הצעה לסדר

 

בעקבות שחרורם של אסירים מחבלים ערבים תמורת שחרורם של יהודים, פונים אלי מדי פעם עיתונאים ואישים שונים כדי לברר מה היו התקדימים לכך בחברה היהודית בעבר. התקדימים דנים בפרט או בקהילה, שהרי  עד  ימינו לא הייתה לנו מדינה, ולא היו בידינו מחבלים ורוצחים.

למרות שהמשנה במסכת גיטין פרק ד משנה ו קובעת ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תיקון העולם", כלומר אין להיכנע לסחטנות על תשלום מופרז לשחרור שבויים, במציאות ההיסטורית, כפי שהיא מתבטאת בספרות הרבנית במהלך הדורות ובמקורות אחרים, יהודים וקהילות היו מוכנים לשלם סכומים מופרזים על מנת לשחרר שבויים. הגויים ידעו זאת וניצלו את מידת הרחמים של הפרט והכלל. כתבתי על כך במאמרי 'מעמדם המיוחד של תלמידי חכמים לגבי פדיונם משבי: הלכה ומציאות'[1], הראיתי כי ההיתר לשלם סכום מופקע לפדיונו של תלמיד חכם הורחב גם לשבויים אחרים ואלו הם: לפדיון עצמו, לפדיון אשתו, פדיון קרוביו, במקרה של סכנת נפשות, בסכנת טמיעה,  בחשש של חילול ה' וכן אם הציבור מתנדב מרצונו לשלם סכום מופרז. המסקנה היא שלא היה כמעט מצב בו לא עברו על האיסור של תשלום מופרז.

המציאות בימינו שונה. עלינו לשלם - לא בכסף - תמורת שחרור שבויינו מידי האויב, אלא בשחרור רוצחים שימשיכו לרצוח יהודים. התקדימים הרגילו את אויבינו כי אנו מוכנים לשחרר מאות מחבלים ואף למעלה מזה תמורת יהודי אחד, גם אם אינו בין החיים.

לעניות דעתי, הפתרון הוא בעונש מוות למחבלים רוצחים. הבריטים עשו זאת בימי המרד הערבי בין השנים 1939-1936. כידוע, היו גם יהודים שנידונו למוות על ידי שלטונות המנדט הבריטי,  אבל מספרם היה קטן מאלה של הערבים. עונש מוות קיים בכמה מדינות בארה''ב. אצלנו, מחבלים יושבים בבית הבראה, ומתכננים את המשך רציחותיהם לאחר שיצאו לחופשי.

בימי המנדט נידונו אסירים גם לעבודת פרך במחצבות, דבר שראיתי במו עיני בשנים הנ''ל. אולי כדאי לחשוב גם על כך.

הרחמים המופרזים שלנו לרוצחים שפלים מחלישים את כושר עמידתנו במלחמת הקיום הפרטית  והקולקטיבית שלנו מול אויב אכזרי.

 

משואות יצחק



[1] המאמר מופיע ב בספר השנה  של אוניברסיטת בר אילן, כר' ו, תשכ''ח, עמ' 238- 262.



[i] אליעזר בשן הינו מחבר הספר 'שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון

( 1830-1391)', תש''ם. (335 עמ')

 

כמה שווה שבוי ישראלי?

אבי שגיא וידידיה שטרן[i]

מהי הסיבה לרגישות הישראלית הגבוהה כל כך לשלום השבויים?

מדוע אומות אחרות מוכנות "לסבול" את שבי בניהם באופן שאנו איננו מסוגלים לו?

מדוע אנו כה דרוכים לגורל שבויינו, אך אדישים למפגע תאונות הדרכים,

שם נגזר דין מוות על שלושה אזרחים, בממוצע, מדי 36 שעות?

אבי שגיא וידידיה שטרן "עושים חושבים" – כמה שווה שבוי ישראלי

 

 

מדינת ישראל ידועת שכול. מיטב בנינו נהרגים בהגנה על המולדת. כולנו מבינים שהריבונות עולה בדם ואנו יודעים להתמודד עם אבדן החיים הטראגי בדרך רציונאלית. מנגד, נפילה בשבי של חייל נתפסת כעניין אחר, שמעורר דינאמיקה שונה של התייחסות ציבורית. האם ישראל הייתה יוצאת למלחמת לבנון השנייה לו ידענו שהחיילים גולדווסר ורגב ז"ל אינם בין החיים? אין לדעת, אך אירועי העבר מרמזים על תשובה שלילית. דומה כי היציאה החפוזה למלחמה – נשוא הביקורת של ועדת ווינוגרד - מבטאת את הרגישות הגבוהה שלנו לפדיון שבויים. רוב הציבור הישראלי מאמין ששחרור שבויינו הוא, בפשטות, הכרח. האמנם?

על פי דיווחים, מוצע לישראל לפדות את גלעד שביט תמורת 450 טרוריסטים, מהגרועים שבגרועים. האם העסקה ראויה?  

 

רגישות ל'אחר'

ככלל, החברה הישראלית איננה מצטיינת ברגישות-יתר לחיי אדם, סבלו ומצוקותיו. פיתחנו עור עבה שאיננו מצטמרר מפגיעה מתמשכת בכבוד האדם, בצרכיו הבסיסיים, בשמירה על בריאותו או אפילו מאבדנו הממשי. על רקע זה מרתק לגלות כי קיים עניין אחד שמזעזע את סיסמוגרף הרגישות הישראלית ומעורר אותנו מקהות החושים המוסרית כלפי ה"אחר". עניינו של רון ארד נדון זה עשרים שנים על ידי רוב מנהיגי ערב והמערב. הנווט ידוע בשמו לצרכני התקשורת העולמית יותר מאשר שמו של הרמטכ"ל או של יהודה המכבי. עצרות המונים, מסעות סביב העולם, מתווכים מכל אומה ולשון, עמותות ופרסים – החברה הישראלית מגויסת, עד קצות עצביה הציבוריים, למען גלעד שליט.

זאת ועוד: מדינת ישראל נוקטת פעולות קיצוניות למען שבוייה: היא מסתכנת (בפעולת השחרור באנטבה), מתפשרת (עד כדי שחרור 1,150 אסירים ביטחוניים, חלקם רוצחים, תמורת שלושה שבויים, בעסקת ג'יבריל) מתרפסת (אריאל שרון, הקשוח במנהיגי ישראל, שילם מחיר מעשי ותדמיתי גבוה על מנת לשחר את אלחנן טננבוים, שלא הגיע לשבי כחייל, אלא כסוחר מפוקפק, במקרה הטוב), קוצפת (בחניקת רצועת עזה המחזיקה בשליט) ואף יוצאת למלחמה.

מהי הסיבה לרגישות הישראלית הגבוהה כל כך לשלום השבויים? מדוע אומות אחרות מוכנות "לסבול" את שבי בניהם באופן שאנו איננו מסוגלים לו? מדוע אנו כה דרוכים לגורל שלושת שבויינו, אך אדישים למפגע תאונות הדרכים, שם נגזר דין מוות על שלושה אזרחים, בממוצע, מדי 36 שעות?

 

מעשה אבות

המסורת היהודית מייחסת חשיבות לפדיון שבויים. אבי האומה, מראה דוגמה לדורות: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו...". אברהם מתגייס, נגד הסיכויים, להציל את לוט אחיינו, משבי ארבעה מלכים גיבורים - ומצליח. כך גם נוהג האל אשר נחלץ למשימת הפדיון הגדולה בהיסטוריה היהודית - גאולת העם משבי מצרים. זוהי הפרדיגמה שמתוכה אנו מספרים לעצמנו את עצמנו, מדי יום, בכל יום. סיפור התשתית של העם נובע מיציאה משבי אל חירות.  

***

פדיון שבויים ביהדות הוא לא רק סיפור של הצלחות הרואיות. על בסיס הניסיון הכואב התלמוד מדרג: "חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם". והרמב"ם קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". וההלכה הפסוקה בשולחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים ... הוי כאילו שופך דמים". אנו, הישראלים, חזקה עליו מצוות הכתוב "לא תעמוד על דם רעך". זוהי רגישות מוסרית גנטית טבועה, שלאושרנו לא נשחקה.

 

המת החי

דמיו של השבוי צועקים מבור השבי: הוא מת חי; מת לשיעורין. בניגוד למת, הוא חש במיתתו לאורך זמן. הדם השפוך הוא גם דמה של משפחת השבוי, החיה באי-וודאות משתקת, בעגינות מתמשכת, ללא תאריך יעד ואופק שחרור. חווית השבי של שאר הבשר – בן, בעל, אח, אב – היא חור שחור שלתוכו נבלעים חיים נוספים. ועבור החברה כולה האחריות כלפי השבוי היא ביטוי עליון של סולידאריות חברתית כלפי בן החבורה שמצוי בצרה בגלל שהוא כזה – בן החבורה.

***

התחושות האנושיות הללו מתעצמות כאשר מדובר במי שנשבה במהלך שירותו הצבאי. למדינה יש חוזה אמיץ, כתוב בדם, עם חייליה. חקוקה בו החובה להשיב הביתה את מי שמוכן לסכן למען הבית את חייו ואת חירותו. הריבונות צוברת משאבים כלכליים, ביטחוניים, דיפלומטיים, מודיעיניים ואחרים בזכות מוכנות האזרחים להקרבה עצמית למענה. לפיכך, מוטלת עליה חובה לעשות שימוש במשאבים אלו על מנת לפדות את מי שהשליך את נפשו מנגד למענה.

 


מפני תיקון עולם

ואולם, הערך של פדיון שבויים איננו ערך מוחלט. המסירות הגבוהה למצווה איננה יכולה להיות עיוורת, בלתי מותנית בתוצאות. מדינה חפצת חיים איננה רשאית לשעבד את עצמה לשום אינטרס בודד. אי אפשר לבודד את הסיטואציה הקשה של השבי מהמרקם הכולל של החיים וקיימת חובת-תמיד לבדוק את התוצאות וההשלכות של העמדת השבויים במרכז ההוויה הציבורית שלנו. המסורת היהודית, למודת הניסיון, הבינה זאת. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". לכאורה יש כאן הכרעה קלוקלת, אנטי הומאניסטית, האוסרת על הצלת אדם משיקולים אחרים (כלכליים או ביטחוניים). האם הנפש הליבראלית אמורה לסלוד מעמדה שמודדת את עלותו של השבוי, משל היה סחורה בשוק שאין להסכים לרכישתה במחיר מופרז?

***

לחיי אדם מוצמד תג-מחיר. בכל אחד מתחומי התפקוד שלנו איננו רואים בחיי אדם ערך מוחלט. זו הסיבה שאיננו אוסרים על מכירת סיגריות ועל צריכתן, איננו מאטים את מהירות הנסיעה בכבישים בינעירוניים ל–30 קמ"ש, איננו רוכשים שכפ"ץ קרמי משוכלל לכל חייל ואזרח בחזית, איננו מעבירים את העיירה שדרות אל מרכז הארץ ועוד. במקרים רבים אנחנו מעדיפים ביודעין את הכלכלה ואת היעילות, את הגאווה הלאומית, את האוטונומיה האישית של הפרט, את מדיניות החוץ שלנו ועוד ערכים ואינטרסים על פני חיי אדם.

***

הקיום האנושי נגוע בתופעת המחסור. לכן אין דרך להעמיד ערך כלשהו, כולל החשש לפיקוח נפש, כערך מוחלט. חיי ראובן עומדים בסתירה לחיי שמעון: אם נקנה שכפ"צים לא נוכל לרכוש תרופות. אם נמגן טנקים לא נוכל למצוא משאבים למיגון מטוסי נוסעים. אם נחליט לקדש בתקציבנו הלאומי את חיי האדם בכל המובנים ו"בכל מחיר", נפגע בהכרח פגיעה אנושה באיכות החיים – בתרבות, בחינוך, ברווחה ובשאר הנושאים שבשבילם כדאי לחיות. לעיתים, כאשר נדרש "תיקון העולם", גם שפיכת דמיו של השבוי אפשרית, כמו גם דמיו של החולה, הלוחם, האישה, הנוסע בדרכים וכל אחד אחר.

 

פרט וכלל, פרט או כלל

הכול מודעים לטיעונים נגד שחרור השבויים במחיר מופרז: עסקה נדיבה מעודדת מוטיבציה לחטיפות נוספות. מול סכנת החיים של השבוי הנוכחי יש לשקול את סכנת החיים של השבוי העתידי. הענות לדרישות החוטפים משמעה שחרור אסירים שישובו למעגל הטרור. העסקה פוגעת בהרתעה כלפי מחבלים בפוטנציה שיודעים כי עונשם לא ימוצה. כבר על בסיס טיעונים אלו ברור כי "תיקון עולם" מחייב אותנו לזנוח את מבחן התוצאה ולהתחשב במחיר העסקה. ואולם, חשוב להדגיש כי מדינה ריבונית חייבת לשקול שיקולים נוספים, מסדר גודל אחר:

המדינה וראשיה אחראים בראש ובראשונה לביטחון הלאומי. הקיום האישי של כל אזרח וחייל חשובים ביותר, אך הם משניים להגנה על הביטחון הלאומי. לכן אנו שולחים את ילדינו ל"עקידת יצחק" מודרנית מדי מחזור גיוס ואנו מתגייסים לשירות מילואים תוך מודעות לסיכון האישי. שיקולים מוסריים ותועלתניים מצדיקים את סיכון הפרט למען הכלל. באופן דומה עלינו לעשות למען השבויים או להימנע מעשייה מתוך אחריות כוללת. לעיתים שמירה על הביטחון הלאומי גוברת על פיקוח הנפש של הפרט. לניתוח זה תוצאות מורכבות:

מצד אחד, חטיפת אזרחי וחיילי המדינה היא התרסה בוטה נגד המדינה ולכן מחייבת תגובה. הבלגה עלולה להתפרש על ידי אויבינו כחולשה, ועל ידי חיילינו כחוסר גיבוי. לכן קיימת הצדקה מלאה לשימוש בכוח כנגד החוטפים, ובכלל זה סיכון של חיילים נוספים. דמו של השבוי נחשון וקסמן איננו סמוק מדמו של המחלץ ניר פורז, ואף על פי כן מוצדק היה לסכן את פורז ואחרים, שהרי פעולת השחרור נועדה לא רק להציל נפש אחת אלא גם, ובעיקר, להשיג יעדים של ביטחון לאומי. כך גם דמו של יוני נתניהו נשפך באנטבה במשימה הרואית שתכליתה המיידית הייתה פדיון שבויים, אך תוצאתה המרכזית הייתה חיזוק כושר ההרתעה הישראלי. 

 

סדר יום ציבורי

מהצד האחר, על מדינה ריבונית להימנע מלהקריב אינטרסים עליונים של ביטחון לאומי לשם הצלת שבוייה. במצבים מסוימים הרגישות הקיצונית לשבויים עלולה להתברר כסכנה ממשית לביטחוננו:

***

כלפי חוץ, תשלום מחיר מופרז יוצר לנו תדמית של מדינה שאיננה מוכנה להקריב, נסחטת בקלות, וחסרת כושר עמידה. בשכונה שבה אנו מתגוררים – רגישות איננה מוערכת; היא מזמינה תוקפנות. מתעורר חשש כי עסקת שליט המוצעת עלולה להכשיר את החמאס כמנצח הגדול של הקרב ברצועת עזה ולהכתירו כמנהיג העם הפלשתיני. מנגד, גם תגובה כוחנית מופרזת איננה רצויה; יצאנו לפעולה צבאית נחפזת בלבנון, שהעצימה את בניית נסראללה כמנהיג, והפיחה רוח גבית בתנועת ההתנגדות שלו. האם החזרת הגופות של חיילנו הצדיקה תשלום מחיר אסטרטגי זה?

***

כלפי פנים, בגלל רגישותנו, פעולה נועזת של חוליה מאומנת של ארגון טרור מצליחה לזעזע באחת את הביטחון הלאומי הישראלי, לשנות את סדר היום הציבורי ולהכתיב לנו, למשך תקופה ארוכה, את מצב הרוח. מדינת ישראל תופסת את עצמה כמושפלת, כמעט מובסת, בגלל חטיפת חייל מצבאה. האם אחריותנו כלפי גלעד שליט ושותפות הרגש שלנו עם בני משפחתו מצדיקות את ההשתקעות ברוח נכאים לאומית? האם עלינו לאפשר לאויבנו לחטוף לא רק את הבנים, אלא גם את שמחת החיים שלנו?

***

תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם - אפילו רבים - למען הצלת גלעד שליט, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונאלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. הענות לדרישה לשחרורו "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד העל שלשם השגתו הוא נשלח לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריו בקרב: ביצור ביטחון המדינה.

 

 

 



מובאות:

 

1.

ככלל, החברה הישראלית איננה מצטיינת ברגישות-יתר לחיי אדם, סבלו ומצוקותיו

פיתחנו עור עבה שאיננו מצטמרר מפגיעה מתמשכת בכבוד האדם ובצרכיו הבסיסיים

על רקע זה מרתק לגלות כי קיים עניין אחד שמזעזע את סיסמוגרף הרגישות הישראלית

ומעורר אותנו מקהות החושים המוסרית כלפי ה"אחר"

 

2.

המסורת היהודית מייחסת חשיבות לפדיון שבויים

התלמוד מדרג: "חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם"

והרמב"ם קובע: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים"

 

3.

 

במקרים רבים אנחנו מעדיפים ביודעין את הכלכלה ואת היעילות

את הגאווה הלאומית, את האוטונומיה האישית של הפרט

את מדיניות החוץ שלנו ועוד ערכים ואינטרסים על פני חיי אדם

 

4.

האם אחריותנו כלפי גלעד שליט ושותפות הרגש שלנו עם בני משפחתו

מצדיקות את ההשתקעות ברוח נכאים לאומית?

האם עלינו לאפשר לאויבנו לחטוף לא רק את הבנים

אלא גם את שמחת החיים שלנו?

 



[i] אבי שגיא הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר במכון הרטמן;

ידידיה שטרן הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילו וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה.

 

חסר רכיב