תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מנחה למנחם

02/02/2009
עמודים טבת תשס"ט (729) 3
על המדף - מנחה למנחם


עורכים: חנה עמית, אביעד הכהן, חיים באר
הוצאת: הקיבוץ המאוחד
יוסקה אחיטוב

כיאה לאישיותו הרב-גונית, העשירה ורבת הפעלים של הרב מנחם הכהן
ספר היובל לכבודו המונח לפנינו הוא עשיר ורב-תחומי
יוסק'ה אחיטוב על מקצת מן העושר


ספר היובל לרב מנחם הכהן המונח לפנינו הוא עשיר ורב תחומי כיאה לאישיותו הרב-גונית, העשירה ורבת הפעלים של הרב מנחם הכהן. חבורה גדולה ומכובדת של כותבים חברה והתכנסה בספר זה, שנערך בידיים מנוסות. התוצאה המונחת לפנינו הוא כלי נאה וכבד משקל בחיצוניותו ובפנימיותו כאחת.
שבעה מדורים בספר והם מתפרסים על תחומי דעת ותרבות רבים, ולא את כולם נוכל לסקור במסגרת זו. אציין כאן רק את חלקם.

"בית הכנסת ובית המדרש" – במדור זה, מוצגים חמישה מאמרים הבאים מדיסציפלינות שונות. במאמרו "אל יכנסו תלמידים לכאן: שיטת חינוך שנכשלה". מנתח חננאל מאק בחן רב סיפורים תלמודיים על תלמידי רבי עקיבא, ששרדו לאחר החורבן הגדול שהמיט מרד בר כוכבא על היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר בדרום הארץ.
מעבר להארת דמויותיהם האישיות והמיוחדות של החכמים באותו דור, חושף חננאל כמה מן העקרונות החינוכיים והשאלות המתודיות הקשורות בדרכי הפצת התורה בישראל ושיקומה, כמו למשל, הויכוח שהתנהל שם בשאלה האם ועד כמה יש לעודד עמדות של פתיחות וביקורתיות.
שאלות אלו ודומיהן הן רלוונטיות במיוחד בימינו לנוכח ההתרחשויות הדינאמיות המרתקות המתחוללות בימינו בתחום בתי המדרש השונים הרואים את עצמם כמשוחררים וכמופקעים מה"בעלות" הבלעדית המסורתית של החוגים האורתודוכסיים. הם, בין השאר, מנסים לתת מענה לכלל הציבור הישראלי המחפש מוקדי הזדהות עמוקים יותר לזהותו היהודית. תרומתו של חננאל בעניין זה לאקטואליה של ימינו היא חשובה והוא מרשה לעצמו להצהיר על כך בגלוי בסיום מאמרו בסכמו כי "מן הדין שלא ננעל את שערי בית המדרש בפני איש", ו"שלא נירתע מפני תלמידים שהתחנכו בדרך שונה מן הנראית בעינינו כנכונה... נהיה מוכנים לקראת האפשרות כי האמת לא בהכרח בבית מדרשנו היא מצויה".

"עולמה של הלכה" - מבין שישה מאמרים המצויים במדור זה, אני מבקש להסב את תשומת לב הקוראים למאמרו של הרב אליהו בקשי-דורון, שנושא את הכותרת: "סייעתא דשמיא: על שיקול הדעת בהכרעת ההלכה". אפשר לומר שתחת ה"כיסוי" של "סייעתא דשמיא" מגן הרב בקשי-דורון על מידה של גמישות בפסיקת ההלכה. ה"סייעתא דשמיא" הוא במקורו ביטוי מטאפיזי לאמונה בהשראה "שמיימית" על האדם. אלא, שמשעה שה"סייעתא דשמיא" חודרת אל תחושתו הפנימית האישית של הפוסק, גובר אצלו הביטחון הפנימי והעוז להכריע בעת הצורך לפי התנאים המיוחדים של אותה שעה גם תוך חריגה מן הפסיקה הפורמאלית המקובלת. הרב בקשי-דורון הדגים לעניין זה גם מניסיונו האישי כפוסק.

צייתנות לדעת תורה
רוח אחרת נושבת ממאמרו של הרב שלמה דיכובסקי, שהוא רב חשוב, הידוע בעמדותיו העצמאיות ובפסיקותיו הרגישות בבית הדין הרבני הגבוה לערעורים בו היה חבר ראוי להערכה עד לאחרונה, כשיצא לגמלאות. והנה, אני חייב להודות, שהופתעתי ממאמרו "דעת תורה מן התורה מניין?", וממכלול טיעוניו, שנועדו להעצים את חובת הצייתנות ללא עוררין ל"דעת תורה". זאת עמדה אולטרא-אורתודוכסית המצמצמת את חופש הדעות ואת המידה הראויה של ביקורתיות על בסיס העצמה מלאכותית של מושג "דעת תורה". השימוש במושג זה בחברה החרדית של ימינו משרת אינטרסים פוליטיים ושלטוניים שונים, וכבר יצאו עליו עוררין הרבה ולא כאן המקום לפרוש את מלוא היריעה. אף שמאמרו של הרב דיכובסקי נקי מכל אלה, איני יכול שלא לתמוה על כמה טיעונים שהוא מביא במאמרו זה ואציג להלן את חלקם.
כך, למשל, כבר בפתח מאמרו טוען הרב דיכובסקי כי "החכמים הם אפוא ממשיכי הנביאים. הם ממשיכיו של משה רבנו". במשפט זה של הרב דיכובסקי מקופלות שתי טענות. האחת – שכל דבריהם אמת, בדומה למובאה ביחס למשה רבנו הלקוחה מהרמב"ם שהרב דיכובסקי מצטט שם, והשנייה – חובת הצייתנות המוחלטת להם.
האמנם ניתן להעמיס על סמכות "החכמים תלמידי הנביאים" לתקן תקנות גם את חובת הצייתנות הכללית ל"דעת תורה", שכפי המקובל בימינו היא אינה מצומצמת רק ל"תקנת תקנות"?
ומניין אמור כל יחיד להיות בטוח שבחירתו ב"גדול" מסוים היא אכן בחירה ראויה ונכונה? כאן נסמך הרב דיכובסקי על החזון אי"ש שכתב באגרותיו, ש"כל החרדים באמת מרגישים תמיד מה לרחק ומה לקרב, כאילו רוח ממרום נשפך אליהם"(איגרות, ב, עמ' פ), והוא מוסיף שמכאן "שיש סייעתא דשמיא המכוונת את בני האדם לדעת במי לבחור ועל מי להסכים". ה"סייעתא דשמיא" מגויסת כאן לחיזוק הביטחון בחובת הצייתנות ל"דעת תורה".

"ארון הספרים" הוא המדור השישי בספר, ובו אחד המאמרים המרשימים ביותר בספר זה - מאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין "בכיו של יוסף". הרב ליכטנשטיין דן בניתוח ספרותי רגיש בהופעות שונות של הבכי של יוסף הנזכר שוב ושוב במהלך הסיפור המקראי הנפתל והמורכב, וחושף דרכו גם משמעויות ולקחים אנושיים-אוניברסליים. הבכי חושף את פנימיות אישיותו של יוסף במצרים, איש המעשה הפרגמטי, המצליח בכל מעשיו בבניין משפחתו ובענייני המדינה שבה הוא עסוק, מנהיג קשוח, נחרץ, ונמרץ. המפגש עם אחיו מעורר אצלו את הבכי והוא המפנה את תשומת לבנו אל פנימיותו. הרב ליכטנשטיין מצטט את המשורר האנגלי ייטס שכתב: "אדם כותב רטוריקה על מאבקיו עם אחרים, אדם כותב שירה על מאבקיו עם עצמו". התפרצויות הבכי הרבות של יוסף מסמלות את הניגוד בין ההצלחה המרשימה החיצונית שלו לבין פנייתו של יוסף אל תוך עצמו ומודעותו לזהותו הפנימית; את ההבדל בין החזות החיצונית של האדם - כל אדם - לבין פנימיותו. יכולתו של יוסף להתאפק נוגעת בשעות שבהם הוא צריך לפעול כלפי חוץ, ברובד החיצוני הגלוי, המעשי והפרקטי. הרב ליכטשנשטיין מנתח בעדינות וברגישות את הבדלי הניואנסים השונים של הבכי בהופעותיו השונות. הבכי האחרון בסיפור יוסף פורץ כאשר הוא נוכח בתהום הפעורה בין מודעות האחים לבינו, לאחר מות יעקב. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו, לו ישטמנו יוסף... ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ, 15-17). וכותב על כך הרב ליכטנשטיין –
"ברגע זה ... מגלה יוסף את המגבלה שבכוח, את המגבלה שבעצמה, את חשיבותם של הקשר האנושי, הקשר המשפחתי, הן לאדם עצמו והן לסביבה כולה, בהשוואה לכוח ולעצמה. בסיטואציה רגישה ודרמטית זו שהמקרא מספר עליה, במפגש עם האחים האחרון הזה, עולה לפתע התובנה – "היכן הכוח, איפה העצמה ... מי תלוי במי? הם תלויים בו, בריבון, באדון, במושל, במשנה למלך, ואולי הוא תלוי בהם, כמֵהַ לאהבתם, רוצה בקרבתם?"
סיפורו זה של יוסף, המתואר ומנותח ברגישות ספרותית עדינה כל כך, הוא טרגדיה קשה... רוויית משמעות רוחנית וחברתית. זהו סיפור על מסכת ערכים, על סדר עדיפויות. זהו גם סיפור על פנימיות האדם וזהותו.... הבכי מבטא את הווייתו של אדם, המרשה לעצמו להוריד את כל אותן המחיצות שאנו עוטפים בהם את עצמיותנו, את הווייתנו הפנימית. זהו בכי שממנו אפשר לתת לפנימיות לבקוע ולעלות.

"על אמנות ומוזיקה" הוא המדור השביעי והאחרון שבספר, ובו אני מבקש לציין את מאמרו שובה הלב של שלום צבר על "עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי". אמן לא ידוע, יהודי פרסי בן היישוב הישן בירושלים, שעלה לארץ מטהרן בשנת 1890, היה תלמידו של ה"סבא קדישא" הרב אלפנדארי, ונפטר כנראה בשנת 1935. אמן צנוע זה הרבה להעניק ביטוי אמנותי מגוון לסיפור עקידת יצחק. בעבודותיו הקדים מזרחי את הצייר שלום מוסקוביץ הידוע בכינויו שלום מצפת (1887-¬1980), הצייר הנאיבי שציוריו זכו להכרה בינלאומית, ושעשה כפי שהראה שלום צבר שימוש בכמה וכמה מוטיבים מציוריו של משה מזרחי. משה מזרחי היה במובן מסוים החלוץ של סוגה זו ועבודותיו נשכחו ועתה זכו לתיאור מעולה.
ההנאה בקריאת מאמר זה של שלום צבר לא הייתה יכולה להיות שלימה אלמלא איכות הצילומים והרפרודוקציות המשולבים במאמר. הנאה אסתטית זו כשלעצמה די בה כדי להצדיק את איכות נייר הכרומו המשובח שבו נדפס הספר כולו.

מקריאה ומעיון בספר עשיר זה יצאנו עשירים יותר בתובנות בתחומים שונים של התרבות היהודית שלנו, פגשנו במגוון רחב, גדול ומרתק של הכותבים בספר, שרק על מקצתם יכולתי לדון כאן. הגלריה המרשימה של הכותבים כשלעצמה מעידה על בעל היובל, הרב מנחם הכהן, רב הפעלים וברוך המעשים שבזכותו ולכבודו נרקם מעשה הספר שלפנינו.

חסר רכיב