תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אל תחרישו

24/12/2008
עמודים כסלו תשס"ט (728) 2
אל תחרישו

מה אפשר ללמוד על תקיפה מינית מהתנ"ך?
ריקי שפירא

ספר בראשית מפגיש אותנו עם מגוון התנהגויות אנושיות
שאחת מן המאוסות בהן היא תופעת התקיפה המינית והאונס
האונס, גילוי העריות והתקיפה המינית אסורים מן התורה
מדוע מתקשים אבותינו ומדוע מתקשה החברה בימינו להרים קול
לחזק את הקרבן ולגנות את התוקף?
עו"ד ריקי שפירא לומדת מן המקורות

סיפורים מהחיים
בתנ"ך ישנם מספר מקורות המתייחסים למעשים של יחסי מין בכפייה. התנ"ך מתייחס לעבירה עצמה ואף אוסר אותה, וכך הוא מעלה ומספר את האירועים הקשים של אונס דינה, פילגש בגבעה ואונס תמר. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי כילדה עם סיפורים אלה בבית הספר; את התדהמה שחשתי מגודל הזוועה המתוארת וגם את חוסר ההבנה שלי מדוע בספר הספרים מתוארים סיפורים כה קשים. לא הרגשתי כלל שסיפורים אלה רלוונטיים לחיי והתחושה שלי הייתה שהם מתארים התנהגות אכזרית המאפיינת חברה קדומה שאינה תואמת את הערכים אליהם מחנכת התורה. משבגרתי שבתי וקראתי במקורות אלה והבנתי עד כמה הם מתארים אמיתות הרלוונטיות לימינו. כשהתחלתי לעסוק בתחום של הטרדה מינית (כעו"ד), הבנתי אף יותר שהתנ"ך מפגיש אותנו עם הבעיות המאפיינות עבירת מין כתופעה חברתית שלילית ולא יכולתי להסביר לעצמי מדוע בית הספר החמיץ הזדמנות להעלות היבט זה. דיון בסוגיות אלו במסגרות חינוכיות (בנים ובנות) מחייב לדעתי התייחסות ותשומת לב וכדאי שישמש מנוף להפנמת העבירה והבעייתיות של הנושא.
אני חושבת שהדרך בה אני למדתי הייתה דרך של מבוכה ורצון "לדלג" על טכסט זה. בדרך זו, הופנם למעשה מנגנון ההכחשה וההשתקה כתגובה חברתית טיפוסית לתופעה של הטרדה מינית.
במאמר זה אני מבקשת להציע דרך להישיר מבט ולהעלות ולהדגיש בעת הלימוד דרך המקורות את המאפיינים המתייחסים לתופעה ואף לעמוד באמצעותם על הדומה והשונה בין התפיסה המקראית כלפי עבירות מין ובין התפיסה של ימינו.

שדה הפקר
התורה אוסרת על אונס וגילוי עריות. אחד התיאורים של עבירת האונס מופיע בספר דברים: "ואִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ; וְלַנַּעֲר לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה; כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (שם כ"ב, 25-27).
התורה מבחינה בין אירוע שנעשה לרצונה של הנערה ובין אירוע שנעשה שלא לרצונה וקובעת כי במקרה בו אירע המעשה בשדה אפשר להסיק שהנערה הייתה קרבן, מכיוון שלא היה מי שישמע את צעקתה. החלוקה בין השדה ובין מקום אחר נראית שרירותית. האם לא ייתכן שנערה תיאנס בבית? לפי נתונים של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ידוע לנו שרוב מעשי האונס נעשים דווקא בסביבה מוכרת ואף בתוך הבית ולא באיזה שדה מרוחק, כפי שמתארת התורה. המדרש מתייחס לשאלה זו ומרחיב את משמעות המילה "בשדה". על פי חז"ל, מילה זו מתארת כל סיטואציה בה אין מי שישמע את צעקת הנערה ויושיע אותה. לפיכך, ייתכן שהפגיעה תיעשה בתוך הבית ועדיין תיחשב "בשדה" ותיפול תחת הקטגוריה של אונס אם לא היה מי שהיה עד לצעקה ויכול לסייע. כיום ידוע שלא כל נפגעת מגיבה לתקיפה בצעקה, ואחת התופעות הנפוצות בתגובה לאיום קיצוני היא דווקא שיתוק ואלם. הנחת המוצא של התורה היא שאישה שמתנגדת צועקת. התורה מבטאת כאן קושי שקיים גם בעולם המשפט, והוא הקושי להבחין בין יחסי מין שהתקיימו ברצון לבין אונס. בעוד שבמערכת המשפטית בעבר המצאותם של גילויי אלימות מצד המבצע והתנגדות עזה וצעקות מצד המתלוננת העידו על כך שמדובר באונס, כיום קיימת הבנה במשפט הישראלי כי ייתכן והנפגעת לא צעקה והתנגדה אלא לקתה באלם, והדרישה לשימוש באלימות בהכרח מצד המבצע להוכחת אונס אינה קיימת עוד. המבחן המשפטי בין אונס ליחסי מין מרצון מתבטא כיום בהיעדר הסכמה של הנפגעת שיכולה להתבטא באמירה, בחוסר שיתוף פעולה או בפאסיביות.
"וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" - הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע (תלמוד בבלי, סנהדרין עג ע"א). חכמים למדו מחלק זה של הפסוק שאם היה מי ששמע את צעקתה בטרם ביצע התוקף את זממו, מחובתו הייתה להושיע אותה בכל דרך אפשרית, ואפילו במחיר הריגת התוקף. לימוד זה מורה על דרגת החומרה בה ראו חכמים את האונס.

מי הקרבן??
בהמשך הפסוק מדגישה התורה שאין להאשים את קרבן האונס במה שאירע לה, כשם שאל לנו לחשוב שלקרבן רצח יש אשמה במותו: "וְלַנַּעֲר לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה". בפסוק זה שוללת התורה מכל וכל את התגובה המוכרת לנו גם היום של האשמת הקרבן כאילו פיתתה את התוקף, הסתובבה במקומות לא מקובלים, לבשה לבוש לא צנוע וכיוצא באלה.
חכמים הוסיפו במדרש שההשוואה שעורכת התורה בין שתי העבירות מלמדת אותנו שדרגת החומרה של שתיהן שווה, ומכאן למדים שכשם שחלה חובת 'יהרג ובל יעבור' בעבירת רצח, כך היא חלה גם בעבירת גילוי עריות. נקודה זו ראויה לתשומת לב כיום כשאנו שומעים שוב ושוב על עונשים קלים מדיי המוטלים על עברייני מין. התורה השוותה בין שתי העבירות כדי להדגים את היחס הלא ראוי שהחברה מפגינה לקרבנות עבירות המין המואשמות בשיתוף פעולה וחכמים עושים שימוש בהיקש זה כדי להדגיש את העובדה שעל שתי העבירות חלה חובת 'יהרג ובל יעבור'.
ואולם, יש לשים לב שעבירת האונס בתורה אינה מתייחסת לכל אישה אלא לנערה המאורשה. התורה אינה רואה באישה את הקרבן העיקרי ומבחינה בין אונס של אישה פנויה לאונס של אישה נשואה. במקרה של אונס אישה נשואה, העונש המוטל על התוקף הוא מוות, ואילו אונס של אישה פנויה מחייב את התוקף לשלם פיצוי כספי לאבי הנערה או לשאתה לאישה. מכאן שאונס כפי שהוא מנוסח בתורה אינו אלא פגיעה בגבר שהנפגעת הייתה תחת חסותו - הבעל או האב. נקודה זו ממחישה את הפער שבין תפיסת האונס המסורתית ובין תפיסת האונס תחת המושג הכולל של פגיעה מינית בימינו, שבמסגרתו הפגיעה מוגדרת מנקודת מבטה של האישה.

וקולה לא נשמע
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ; וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם... וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ; וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ... וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם" (בראשית לד, 1-5).
היינו מצפים שגיבורת סיפור אונס דינה תהיה דינה, אך רפרוף בפסוקים מגלה לנו שהפרק שלפנינו עוסק בתגובתם של בני יעקב ובתגובתו (או חוסר תגובתו) של יעקב. ולא זו בלבד שדינה אינה גיבורת הסיפור, אלא שקולה, רגשותיה או מחשבותיה אינם נשמעים כלל. נפגעות תקיפה מינית מתארות בדיוק כך את חווית הפגיעה - אבדן שליטה על הנעשה. הן הופכות להיות סבילות, חשות רגשי אשם ואז גם לא מעיזות להשמיע את קולן. מהתיאור התמציתי של האונס קשה לחוש את החוויה הקשה שעברה דינה.

חלקה של דינה
הפעולה האקטיבית היחידה שדינה עושה בסיפור כולו היא יציאתה לראות בבנות הארץ, כלומר למצוא לה חברת בנות להתרועע עמה, ומכאן ואילך כל ההתרחשות נעשית לה: "ויקח אותה, וישכב אותה", ולמי שעדיין לא הבין מוסיף הכתוב: "ויענה".
גם פסקי הדין שניתנו במדינת ישראל נטו לתאר את העבירה בצורה יבשה המתארת את מעשי האנס מבלי לתאר את אשר עבר על הקרבן. פסקי דין כאלה הובילו לא אחת לענישה מקלה שכן הם כלל לא לקחו בחשבון את תוצאות העבירה החמורות על הנפגעת. כתיבה מחקרית פמיניסטית בתחום המשפט שמה דגש על אופן הכתיבה הנרטיבית של פסק הדין, ודורשת מן המשפט לתאר גם את אשר עובר על קרבן העבירה - לא רק באופן סביל, אלא את תחושותיה כאישיות החווה אונס. כאשר בית המשפט מתייחס לקרבן העבירה כסובייקט, הרי הוא משיב לה את כבודה כאישה וגם מתייחס לחומרת הפגיעה ומתחשב בקביעת העונש לא רק בנאשם אלא גם בקרבן.
בבראשית רבה מוסיף המדרש את החסר של התיאור המקראי ומתאר מה עשתה דינה. אך למרבה האכזבה במקום לתאר את מצוקתה הוא מתאר את חלקה בעבירה: "יצאת מקושטת כזונה" (בראשית רבה, פרשה פ, א'). כאילו לא די בחוויה הקשה שעברה דינה, היא נמצאת גם אשמה בהתרחשותה. ובמקומותינו אפשר לשמוע את אותן הטענות בניסוח עכשווי: "למה בכלל הסתובבת שם?"; "למה התלבשת לא צנוע?" וכיו"ב.

ציפור בכלוב זהב
יעקב אינו נחלץ להגן על דינה בתו, אלא מחריש (כמוהו כדוד בסיפור אונס תמר להלן). גם נקמתם של שמעון ולוי היא נקמה על חילול כבוד המשפחה והשבט ולא למטרת הגנה או נחמה לדינה. נדמה שהיחיד שאכפת לו מדינה בכל הסיפור הוא - למרבה ההפתעה - שכם, האנס המענה. לכאורה, שכם עובר תהליך של התאהבות, ובעקבותיו חרטה וחזרה בתשובה. "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ" (הפסוק מזכיר את הפסוק הנפלא: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" [בראשית ב, כד]). יש כאן חיבור בלתי נסבל בין עינוי לאהבה, שהרי אהבתו של שכם היא בעצם אהבתו לעצמו, ודינה עבורו אינה אלא אובייקט למילוי צרכיו. שכם כנראה מאמין שהוא אכן אוהב את דינה. דבקות נפשו משמעה מבחינתו שהיא והוא חד הם - הוא כולא אותה בביתו ורוצה לכפות את רצונותיו על רצונותיה ואת תשוקותיו על תשוקותיה.
הטרגדיה של דינה היא טרגדיה של נשים מוכות רבות בחברתנו גם היום, והמקרא מיטיב לתאר בתמציתיות את הסבך הרגשי שנוצר במצב שבו האדם המתעלל הוא גם האדם ה"אוהב", והאישה כלואה בתוך "בית" פיזי ונפשי, נמצאת בתחושת כאוס, חרדה וחוסר אונים. תפקידנו כחברה להושיט יד לאותן נשים ולשחררן מכבלי האשמה, ההתעללות והסבל.



מגדר מוגדר
סיפור האונס של תמר על ידי אמנון (שמואל ב' י"ג, 1-23), שמתאר גילוי עריות של אח באחותו, הוא תיאור מדויק וקולע של תקיפה מינית ושל התגובות החברתיות כלפיה.
כבר בתחילת הסיפור מגלה לנו המספר את מזימתו של אמנון. אמנם בתחילה נאמר שאמנון אוהב את תמר, אך פסוק אחד אחר כך מובהרת טיבה של אהבה זו: "וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא". הוא בעצם רוצה לכבוש את בתוליה. לשם כך הוא מגייס את חלוקת התפקידים המגדרית המקובלת בחברה; הוא מעמיד פני חולה מתוך ידיעה שתמר, כאישה, מצופה לבשל לו ולטפל בו בלי שהדבר יעורר תמיהה אף מצד דוד. עתה אמנון מבקש ללכת צעד אחד נוסף: הוא צריך להיות איתה לבד כדי לבצע את זממו. גם בקשה זו מתקבלת בטבעיות, כל עוד מדובר בצרכיו הלגיטימיים של אמנון כחולה. איש אינו תוהה באיזה אופן שהייתו של אמנון לבד עם תמר תסייע לו לשפר את מצבו הבריאותי, וגם זה חלק מהבניית התפקידים המגדרית המקובלת, שבמסגרתה תפקידה של תמר לשרת את אמנון ולספק את צרכיו. אמנון מרחיב הגדרה זו למשמעות מפלצתית כשהוא דורש מתמר לשכב איתו, שלא בהתאם לנורמות המקובלות. אלא שהבניית התפקידים החברתית מסייעת לו לבצע את מעשהו באין רואה.
התגובות שלאחר המעשה אופייניות גם הן לפגיעה מינית. תמר, שניסתה להתנגד לאונס בכל כוחה, נותרת פגועה עד עמקי נשמתה ומבכה את גופה שאבד לה: היא קורעת את כותנתה ושמה אפר על ראשה כמנהג אבלות ומבקשת לזעוק את זעקתה, אך אבשלום אחיה משתיק אותה: "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי". אבשלום מבקש למנוע זעזוע של בית המלוכה, אף שהסדר כבר הופר - על ידי התוקף, מתחת לאפם של דוד ואבשלום - ותמר מבקשת רק לחשוף זאת. בעיני אבשלום, זעקתה של תמר מסוכנת לסדר החברתי עוד יותר מהמעשה, והיא נדרשת לשתוק. זו השתקת הזוועה והכחשתה. תמר מתבקשת לשאת את הפגיעה, ודומה שהיא לבדה תשא את אות הקלון.
לאחר המעשה מאבד אמנון פתאום את כל אהבתו לתמר, והמספר אומר לנו שגדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה. אמנון, שכל מבוקשו היה לכבוש את תמר ולנכס אותה, לא רק כמי שמגישה לו אוכל אלא גם לצרכיו המיניים, מאבד כל עניין באהבתו משסופקו צרכיו. עתה תמר היא בבחינת אבן נגף לאמנון, אות זיכרון למעשה הנתעב שעשה ומכשול לפניו בבית המלוכה. אמנון משליך על תמר את כל החרפה והאשמה שהייתה אמורה לדבוק בו כמבצע הפשע. לפיכך הוא שונא אותה שנאה גדולה. תופעה זו, שבה התוקף משליך את האחריות למעשהו על הנפגעת, וזו מצדה חשה אשמה במה שאירע לה, היא תופעה רווחת במקרים של תקיפה מינית.
כבר בסיפור אמנון ותמר עולה הפער בין חוויית הנפגעת, תמר, ובין תגובות הגברים בסיפור, אבשלום ודוד. אבשלום שומע את הזעקה ומשתיק אותה. דוד שומע את הדברים "וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (פס' כא'), אך אינו מנדה את אמנון. בסופו של דבר אבשלום מצווה על נעריו להרוג את אמנון בתקופת גז הצאן, ואז בורח מפני אביו ונשאר מנודה עד שיואב בן צרויה מתערב לטובתו ומחזירו. אבל גם אז, דוד מסרב לראותו.
זעקות הקרבן, זעקותיה של תמר, מושתקות. ואף שאלה זעקות בתו האהובה, דוד אינו מגלה אחריות כאב וכמנהיג.

לא כמעשה אבות
סיפור אונס תמר מדגים בפנינו את הצורך ביצירת מודעות חברתית רחבה לתופעת ההכחשה וההשתקה הנלוות לפגיעה המינית. הפגיעה מתרחשת מתחת לאפנו. גם בחברה פוסט-מודרנית עדיין קיימות הבניות חברתיות שמקלות על ביצוע הפגיעה ומעודדות את ההשתקה וההכחשה. האם סיפורן של תמר ודינה נלמד היום כסיפור של הכחשה והשתקה של פגיעה מינית בבתי הספר? בשני הסיפורים חוזר הפועל "החריש" בנוגע לאירוע. במקרה דינה - מחריש יעקב אביה ובמקרה תמר מורה אבשלום לאחותו להחריש. כמורים וכמחנכים מחובתנו לא להחריש ולהעלות למודעות את הקושי שלנו כחברה להתמודד עם קולה של הנפגעת.


מובאות:
1.
אונס דינה, פילגש בגבעה ואונס תמר
כילדה, חשתי תדהמה מגודל הזוועה המתוארת
לא הרגשתי כלל שסיפורים אלה רלוונטיים לחיי
והתחושה שלי הייתה שהם מתארים התנהגות אכזרית
המאפיינת חברה קדומה
שאינה תואמת את הערכים אליהם מחנכת התורה

2.
יעקב אינו נחלץ להגן על דינה בתו, אלא מחריש
גם נקמת שמעון ולוי היא על חילול כבוד המשפחה והשבט
ולא למטרת הגנה או נחמה לדינה
נדמה שהיחיד שאכפת לו מדינה בכל הסיפור הוא - למרבה ההפתעה – שכם
***
הטרגדיה של דינה היא טרגדיה של נשים מוכות רבות בחברתנו גם היום
המקרא מיטיב לתאר בתמציתיות את הסבך הרגשי שנוצר
במצב שבו האדם המתעלל הוא גם האדם ה"אוהב"
האישה כלואה בתוך "בית" פיזי ונפשי, נמצאת בתחושת חרדה וחוסר אונים
תפקידנו כחברה להושיט יד ולשחרר את הנשים מכבלי האשמה, ההתעללות והסבל

3.
זעקות הקרבן, זעקותיה של תמר, מושתקות
ואף שאלה זעקות בתו האהובה
דוד אינו מגלה אחריות כאב וכמנהיג

4.
הפועל "החריש" חוזר בסיפורי האונס
במקרה דינה - מחריש יעקב אביה
במקרה תמר מורה אבשלום לאחותו להחריש
כמורים וכמחנכים מחובתנו לא להחריש
ולהעלות למודעות את הקושי שלנו כחברה
להתמודד עם קולה של הנפגעת






חסר רכיב