תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מן המוסדות - מרכז הרצוג

25/11/2008
עמודים תשרי - מרחשוון תשס"ט (727) 1
מן המוסדות - מרכז הרצוג
קורים דברים

גילי זיון, העומדת בראש מרכז הרצוג, יצאה לשנת שבתון. את גילי מחליף נח חיות (קבוצת יבנה). וכך כתבו גילי ונח בעלון שנשלח עם פתיחת שנת הלימודים:

 

"עם פרוס השנה החדשה, גם אני פורסת כנפיים ויוצאת ל"שנת שבתון" של לימוד, התרעננות כתיבה ויצירה. זוהי הזדמנות נפלאה עבורי להשקיף לאחור על כברת הדרך המשמעותית שעשינו בשנים האחרונות כאן ב'מרכז יעקב הרצוג', להתפעל מתוכניות הלימודים לקהל הרחב, שהכפילו ושילשו את מספר המשתתפים בהם, להתרגש מפתיחת המחזור השלישי של מכינת 'צהלי', לשמוח בהקמת תוכנית 'אופק' והרצתה מזה ארבע שנים, להתבונן בהרחבה המדהימה של פעילויות הנוער ברחבת פעילויות עם קבוצות עולים וצמיחתם של בתי מדרש לנשים ...

ובו זמנית להציץ בחלון אל הדרך הארוכה שעוד מחכה לנו על מנת שנטפס בה בלי מורא ובלי

חשש בעזרתכם: תלמידנו, ידידינו ושותפינו לדרך..." (גילי)

 

"אני שמח ונרגש להצטרף לצוות המרכז ולעבוד כתף אל כתף בפיתוחו של המרכז ובהצעדתו אל עבר אתגרים חדשים. התחלה מעין זו מלווה בחששות טבעיים: האם אני ראוי לאמון? האם אצליח במשימה? האם החליפה איננה גדולה ממידותיי?

אני מבקש לשאוב כוח וביטחון מהצוות המסור והמקצועי, מהחברות והשותפות לדרך של תלמידינו, מבוגרים וצעירים כאחד, ומהאווירה המשפחתית שכה מאפיינת את מרכז יעקב הרצוג.

ולגילי אני מבקש לאחל שנה של התרעננות, רוגע, והתחדשות, שבסיומה תחזרי אלינו עם כוחות מחודשים.

ובינתיים, תודה על כל מה שנתת, מכישרונך, חוכמתך, חברותך, ויותר מכל – על האמונה בצדקת הדרך שהשרית סביבך ועל היכולת הבלתי מתפשרת להתמסר להגשמת העקרונות של דרך זו ולהליכה לאורם, ללא לאות וללא מורא." (נח)

ערב עיון

 

עם הספר

על ערב העיון במרכז הרצוג שהוקדש ליהודה איש הסֵפר בנושא עַם הסֵפר

יוסקה אחיטוב

 

בכל שנה נהוג במרכז יעקב הרצוג שבקיבוצנו לקיים בעשי"ת ערב עיון רב-משתתפים סביב נושא יהודי ההולם את הזמן והמקום. השנה הוקדש ערב העיון הזה לנושא "עַם הספר" שאין כמוהו הולם את אישיותו ואת עולמו של יהודה חברנו שהגיע לגבורות.

התאסף ציבור מגוון בן כמה מאות איש ואישה, והיה בו כדי לאפיין את דרך חייו של יהודה, שהוא קשור כל ימיו לכל שדרות העם; דתיים וחילונים, אנשי רוח ואנשי משק, בעיר ובכפר.

היה זה ערב מרשים ומרגש כאחת, שבו שמענו שיעורים והרצאות שונות מפיהם של פרופ' אבי שגיא, במבי שלג, יאיר צבן והרב בני לאו. קצרה היריעה מלתאר את האירוע בפירוט, ואביא להלן כמה קטעים קצרים מהדברים שנשא יהודה עצמו, חתן הערב:

 

ערב טוב לכל הציבור המכובד  והנפלא שהגיע  הערב, ביניהם חברים מימי הילדות בכפר סבא- המושבה, חברים מימי הבגרות בגוש עציון וחברים מימי הגבורות בבקעת שפיר.

ישנם חברים של יום יום וישנם חברים של שבת, ישנם חברים של פתאום, וישנם חברים של תמיד, ישנם חברים של 'לקחת', וישנם חברים של 'לתת', ישנם חברים של אתמול וישנם חברים של מחר. אבל עם קצת מזל ישנם גם חברים של אמת. התמזל מזלי ויש לי חברים של אמת.

הנשיא לשעבר, יצחק נבון, אמר בשם בן גוריון, שמי שאין לו זמן לחברים, אזי גם כאשר יהיה לו זמן, לא יהיו לו חברים. ואני השתדלתי תמיד שיהיה לי זמן לחברים.

 

נושא הערב הוא עַם הספר, והקשר שלי עם הנושא ועם הספר הוא שיש לי אכן ספריה גדולה ומיוחדת, בת כ- 10,000 ספרים, ואני מאד מתגאה בה.  חלקה ירושה היא לי מבית אבא, שהיה משכיל, תלמיד חכם ואיש אשכולות, איש תורה ועבודה במשמעות הפשוטה של  המילה ולא כסיסמה, והיה בין מקימי המושבה רעננה בתחילת שנות העשרים. וחלקה של הספרייה הם ספרים שרכשתי במשך קרוב לששים שנה, אבל הם בני דור אחר. כמו בבני אדם, כך גם בספרים, יש דור ויש דור. יש דור אחד של ספרים ויש דור אחר של ספרים. ואזכיר כאן את שכתב אחד מגדולי התורה בספרד בדור שלפני הגירוש, ר' יצחק קנפנטון, ש"אין חכמתו של אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים". וכבר אמרו חכמים – "ספריה בבית – זיו בבית", וכשאדם לומד  או מעיין בספר הוא מחייה את כותב הספר ומתחבר אליו. כאשר אבא שלי היה קונה ספר חדש - והיו תקופות שהמצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר - היה מחביא את הספר מתחת למזרון למספר ימים. ולאחר מספר ימים היה מכריז ואומר: 'אורח  הגיע הביתה'. בני הבית לא ראו שום אורח, ואז היה מוציא את הספר מתחת למזרון ואומר: 'זה האורח שהגיע'. כי אבא ראה תמיד את מחבר הספר עומד לפניו בבית.

 

אוסיף משפטים אחדים על שמונים שנות חיי. תחנות רבות בחייו של אדם, וכן בחיי. החל במושבה הגרמנים וילהלמה, דרך כפר סבא המושבה; ה"חידר" שבו למדתי עם יהושע כהן הידוע (לימים איש הלח"י וידידו של בן גוריון); ישיבת לומז'ה שבפתח תקוה, כאשר הרב אליעזר מנחם שך היה אז ראש הישיבה - וראיתי אז בו בצעירותו אישיות אחרת לחלוטין מבזקנתו; קיבוץ יגור, ששם למדתי לימודי חול; הכשרה בקיבוץ טירת צבי; עין צורים שבגוש בימי שלום ובימי מלחמה; ולבסוף, עין צורים שבבקעת שפיר.  לכאורה היו אלה תחנות שונות, שלא כולן אידיאליות וחיוביות, אבל אני מוכרח לומר שאין לי שמץ של ביקורת שלילית על אף אחת מתחנות חיי. ותתפלאו שאפילו מהשבי הירדני יצאתי עם חוויות חיוביות ולא בטראומה. דומני שמה שנתן לי  את הכוח להמשיך את חיי בצורה חיובית היו אחיזתי בעץ החיים ובעץ הדעת, וכמובן בזכותם של רבים וטובים שסייעו לי בדרך וחלקם יושבים פה עמנו בקהל. אני יכול לומר שאחרי שמונים שנה הגיע הזמן להביט אחורה, לא בזעם אלא ברוגע. זכיתי אני במה שלא זכו חלק מחבריי, שנפלו בקרבות בחלקי הארץ השונים.

 

במהלך חיי אני מנסה לאחוז בשולי גלימתו של אבא וללכת בדרכיו. אני רוצה לסיים במספר שורות מתוך צוואת ר' יהודה אבן תיבון אבי המעתיקי (המתרגמים), שכתב בנימת נזיפה בבנו שמואל: "כבדתיך בהרבות לך ספרים ולא הוצרכת לשאול ספר מאדם. ... ואתה בני הכזבת את תוחלתי ואת תקוותי ולא חפצת להשתמש בבינתך והתעלמת מכל ספריך." אני רוצה לקוות שלא הכזבתי את אבא שלי, ואני לומד ומכבד את הספרים היקרים והנדירים שאבא השאיר לי בירושה.

תודה לכולכם וברוכים תהיו.

 

חסר רכיב