תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מבט אל שיר

23/11/2008
עמודים תשרי מרחשוון תשס'ט (727) 1
מבט אל שיר

צלילי הגשם, צלילי הנפש
על שירה של דליה רביקוביץ' "החורף בא"
ד"ר רבקה שאול

מהם התנור, המעיל והסופה?
מאין מגיעה החמלה?
הטבע כראי הנפש

בהיותי מורה, בחרתי פעמים רבות לפתוח את שנת הלימודים בשירה של דליה רביקוביץ' "החורף בא". משהו עלום הצפון בתמונות החזקות, בישירות הפשוטה של הבעת הסבל, חדר ללב התלמידים וריתקם. ראיתי בשיר הזה מפתח רגשי שמתאים לאנשים צעירים ואשר דרכו הם עשויים לצאת מבדידותם, ולחוות שיתוף עם הדוברת ודרכה עם רבים אחרים.

השתקפות
שירה לירית, כידוע, אינה עוסקת במציאות החיצונית. אלמנטים "אובייקטיביים" כמו מזג אוויר, חפצים, מעשים – הופכים לביטויים פנימיים. עונת החורף בשירנו אכן מופיעה במוחשיותה, אך משמעותה הכללית היא אירועים קשים, סבל וייסורים.
בבית הראשון שומעים את המולת הגשם בצלילי ה - ש' הדומיננטיים. הדוברת נזכרת בשנים עצובות:
"שנים שלא היה לי מעיל
שנים שלא היה לי תנור".
מה הם ה"מעיל "וה"תנור"? המעיל עוטף את האדם ומחמם אותו ישירות, כמו שעושה האהבה שאנו מקבלים. כל אהבה. התנור מחמם אף הוא, אך הוא בבחינת סביבה מחממת. אקלים אנושי שבתוכו שרוי האדם: משפחה, חברה. החום של שניהם היה חסר לדליה שהתייתמה בהיותה ילדה, נשלחה לקיבוץ כילדת חוץ וסבלה מהתנהגותו המתעללת של מדריך אטום. דליה חוותה אירועים קשים גם בבגרותה, אך בעיקר סבלה בהיותה אדם בעל רגישות קיצונית, "עצבים חשופים" ונטייה להתקפי דיכאון קשים. "שנים עלובות" הן הסיכום המצמרר בסוף הבית.

(את כל שנותיי זכרתי,
כשירד הגשם הראשון,
שנים שלא היה לי מעיל,
שנים שלא היה לי תנור.
שנים עלובות.)

בבית השני הופכים הזיכרונות לממוקדים יותר. דליה משתוממת נוכח הניגוד שבין ההרמוניה שבטבע לבין מצוקת האדם, מוטיב ידוע בספרות.
"קיץ וחורף, יורה ומלקוש בעתו". מרוץ החודשים: "גלגל המזלות". (מזלות הם כוכבים, וגם סמלי החודשים. הביטוי מקבל משמעות אירונית נוכח העדר המזל בחייה של הדוברת). היא נזכרת ב"סופה איומה" – אירוע שטלטל את חייה. איננו יודעים מהו אותו אירוע, אך רישומו קשה: "חשבתי שלא אחיה עד סוף החורף".
(קיץ וחורף, יורה ומלקוש בעתו,
גלגל המזלות גורם לי תדהמה,
לפני שנתיים אני זוכרת,
הייתה סופה אֲיֻּמָּה,
חשבתי שלא אחיה עד סוף החורף.)


והנה אנחנו בהווה, בבית השלישי. הגשם הופך להיות רך ואינטימי, ודליה מגלה את ה"אחרים" הסובלים. הפילוסוף שופנהאואר ראה בחמלה את הכוח הנפשי שמחלץ את האדם מסבלו. כאשר אנו סובלים סבל גופני או נפשי, משתלטת עלינו האגוצנטריות. הסבל מבוסס אותנו בתוך ה"אני", כי אנו פצועים. אצל דליה, הסבל האישי הופך מנוף להבנת סבלם של אנשים אחרים. זה בא לה "פתאום" כהארה וכגילוי. הבית משרה עלינו אווירה של פיוס: בחיים מתרחשים דברים קשים, אך נקודות השיתוף עשויות לרכך את הדברים.
(הגשם מרכך את העלים
זוחל מן הגגות
מחשיך עיר על יושביה.
פִּתְאֹם משך אותי לבי
בעבותות חמלה.
מי כמוני יודע
מה גדול סבלם
של אנשים.
מוזר, איך לא השגחתי בם עד כה.
האם אני נפרדת? )


"האם אני נפרדת"? שואלת דליה במשפט הסיום החידתי, שלפי מהלך השיר נראה כניתוק מאותו היבט בנפשה שהיה משובלל בעצמו.
חסר רכיב