תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתב גלוי למוזה

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
מכתב גלוי למוזה
על המדף
שם הספר: מכתב גלוי למוזה
מחבר: שמעון תדהר
הוצאה לאור: המשפחה

גילה ו. קפלן
כצלם נלהב, שמכיר בהשפעת זווית הראייה, מצב האור והקומפוזיציה על התמונה,

מצייר שמעון תדהר בלשון חדה ובעין בוחנת סיטואציות מחיי היומיום
'מכתב גלוי למוזה' – פרקי שמעון


הזיכרון מגיע בדרכים רבות ושונות; מילה או צליל, שיר או ניחוח, קצה חיוך וגם אנחה או הדרך שבה מתיישבים במין השלמה עם העייפות או החולשה שנגזרה.
'מכתב גלוי למוזה', אינו ספר זיכרון, אף שהוא יוצא לאור שנתיים לאחר מותו של שמעון תדהר ז"ל, אך זיכרון עולה מן העלעול בדפי הספר, מן המילים הנשזרות לסיפורים ומן הסיפורים המתחברים לתמונת חיים.
שמעון תדהר, עשה את הדרך הארוכה מן העיר הארלם שבהולנד לקבוצת יבנה שבארץ ישראל, דרך מחנות הריכוז. עם חברת הנוער "אחיעזר" הגיע לקבוצת יבנה ושם בנה את ביתו ואת משפחתו. בעשר שנות חייו האחרונות, לאחר שבעיות בריאות מנעו ממנו לעבוד בעבודה גופנית, פנה לכתיבת סיפורים אשר דרכם עיבד מאורעות שקרו בחייו ומחשבות שהעסיקו אותו. הספר, שנערך ביד אוהבת בידי בני משפחת תדהר, ובראשם אסתר תבדל"א, מקבץ חלק ניכר מסיפוריו של שמעון, והוא מאוייר בצילומיו.

חיי אדם
כצלם נלהב, הכיר שמעון את השפעת זווית הראייה, מצב האור והקומפוזיציה על התמונה בכתיבתו הוא מצייר במילים סיטואציות מחיי היומיום מנקודת מבט מקורית, מתיז נקודות אור ושולף דימויים מפתיעים. דרך תחנות חייו מוליך אותנו שמעון, בלשון חדה ובעין בוחנת הוא מספר על ילדותו בהולנד, חייו במחנה הריכוז ברגן-בלזן, חיי הקיבוץ, וימי מחלתו.
באהבה, בהערכה ובחמלה רבה, מסתכל שמעון על משפחתו המורחבת. "אני חוליה בשרשרת הדורות ושמי מסמל את ההמשכיות הזאת" הוא כותב, בסיפור "כרטיס ביקור – שם משפחה"
וממשיך "היה מקובל במקומותינו שהבן הבכור נקרא על שם אביו והבן השני על שם אבי אמו אפילו בעודם בחיים... יש "שמעונים" לרוב בשבט שלנו ואנחנו סופרים רק שמונה דורות לאחור." ואף ששמו הוא סמל לדורות, החליף ה'תדהר' את 'דסברג': "שם משפחתנו הוא יחידאי, כל הדסברגים הם בני משפחה... ואני, לבושתי, בפזיזותי הנערית, כאשר רציתי להדמות לצברים בעלי הבלורית, החלפתי את "השמן הטוב" במרקחת דביקה של שם עברי מקורי..."
זוועות ימי השואה; הגירוש, מחנה הריכוז והחיים אחרי השחרור, כפי שניבטו מבעד לעיניו של שמעון הילד, מסופרים לנו בדרך מפתיעה ולא מוכרת. כך הוא מספר על 'משחק התופסת' שערכו הילדים, תחת עינם הפקוחה של הנאצים בזמן ה"אפפל" (מסדר) – "בינתיים, אנחנו הילדים מצאנו לנו משחק, מין תערובת של תופסת ומחבואים, והחוקים, רק אנחנו יודעים אותם. מותר לעבור בין הנשים של הצריף שלנו בלבד ולא לצאת מחוץ לשורות... ... יש כמה נשים עם רגלים נורא שמנות, זה מהרעב, ממש מתנפחים. מלא אוויר, ומאוד נוח להתחבא מאחריהן..."
חיי הקיבוץ מתוארים מזוויות שונות. פרק שלם מוקדש לסיפורים שכתב שמעון בהשראת חבר קרוב, שהיה אדם בודד, בעל מזג סוער ומלא חוש הומור. בסיפורים מובלעת ביקורת על הקיבוץ (ואולי זו ביקורת על אופיים של אנשים באשר הם), בסיפור "אנדרטה", המתאר את החבר, הוא כותב: "אני יושב לי על המדרגות, נח מעמלי. אף אחד לא אומר לי תודה, אז אני אומר לעצמי. בראוו, מברוק! על כל הגזר ועל כל תפוחי האדמה והחזרת והסלק והכרוב, על כל ערימות הזבל והקש. ולא לשכוח את המפיות. כן, זה נוח שיש מפיות בהישג יד, כדי למחות דמעה."

בפרקים האחרונים, הנוגעים ללב, ממשיך שמעון להפגין את חוש ההומור שלו, ובראייה בוחנת הוא מספר על מפגשים משונים בבית החולים: "אני אשם, אני מביא את הצרות על עצמי! כשאני נכנס לבית החולים אומרים לי תמיד: 'תשמור על עצמך, תדאג רק לעצמך, אתה מספיק חולה, אל תסתכל ימין ושמאל, לא מעניין אותך מה שהולך סביב'. אבל תמיד אני נופל בפח. שוכבים מיטה על יד מיטה, אתה לא יכול להיות לגמרי אוטיסט."

וכחלום יעוף...
בפרק המיוחד לאהבת הצילום כותב שמעון: " '...כחציר יבש, וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה, כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף...' כבר שלושים שנה אני רוצה לצלם את הדימויים הללו וטרם נחה עלי ההשראה. זה טיבו של חלום."
וזה טיבו של הספר, שיחד עם זכרון דמותו של שמעון, הוא מצייר את דמותו של העם, של הקיבוץ ושל הטבע האנושי.

את הספר ניתן לרכוש אצל אסתר תדהר בקבוצת יבנה
חסר רכיב