תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קו המשווה

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
קו המשווה - תפילות וניגונים
ניר עציון

גילגולו של ניגון

יעקב שיפמן

"בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון..."

על ניגון שהגיע מפולין לכפר עציון ולניר עציון

יעקב שיפמן - נזכר

 

 

מי מאיתנו, חברי ניר עציון, לא מכיר את המנגינה מתפילת מוסף של ראש השנה "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון..." אשר בה כולם מלווים את בעל התפילה; החברים, החברות והילדים?  בשירת המנגינה, עברו בראשי זיכרונות ממקומות ומזמנים רחוקים.

 

וכל מעשיך בספר נכתבים

בפעם הראשונה שמעתי את המנגינה הזאת בהיותי בן 10.

לעיירה שלי הגיעו, באחד מימות החול, חזן ועשרה משוררים להשמיע פרקי חזנות בבית הכנסת הגדול. רבים, כמובן, הגיעו לבית הכנסת לשמוע את החזן, ואני נדחפתי בין כולם והגעתי עד ל"כלמר" (הבמה). הכניסה לבית הכנסת היתה רחבה, עם מדרגות היורדות לפוליש, וממנו שוב מדרגות רחבות מטה אל תוך בית הכנסת. החלל היה גדול והתקרה מקומרת, הקירות והתקרה היו מקושטים בציורים בצבעים מרהיבים של אמן גדול, ציורים של חיות ובני כנף, ועל קיר הכניסה היה ציור של ספר עבה פתוח, ועט נוצה מוחזק ביד אדם, ועל דפי הספר כתוב: "וכל מעשיך בספר נכתבים". אז, בפעם הראשונה, שמעתי את המנגינה מושרת ע"י החזן בליווי המשוררים – "בראש השנה..." המנגינה נחרתה בראשי, עד שאפילו שמו של החזן זכור לי עד היום. כעבור זמן נשכחו ממני האירוע והמנגינה.

 

קבוצת אברהם

עשר שנים,לאחר מכן, בגיל עשרים, הגעתי ארצה, לקבוצת אברהם. בראש השנה הראשון שלי בארץ, התכנסנו כולנו בבית הכנסת שהיה בצריף ששימש גם כחדר אוכל. בעל התפילה היה שימל'ה הולנדר הי"ד, שנפל בכפר עציון, ופתאום שמעתי אותו שר את המנגינה המוכרת: "בראש השנה יכתבון..." וכל הציבור מלווה אותו.

שימל'ה היה עגלון, בחור רזה, חבוש כובע קסקט. כל בוקר היה יוצא עם הסוסה הלבנה רתומה לעגלה ועליה המחרשה, לעבוד אצל האיכרים במושב עין עירון או בכרכור. תמיד שמעתי את קולו הרועם על הסוסה בליווי קללה רוסית והצלפה בשוט.

שימל'ה היה קצת כבד לשון, מגמגם בדיבורו, אולם כאשר ניגש להתפלל, קולו היה צלול, ברור, עדין ומלא רגש. מספר בעלי תפילה היו בקבוצה, אולם לא היה כמו שימל'ה הולנדר. מאז נשמעה המנגינה בכפר עציון ואחרי זה בגבעת עליה, מקומם של שרידי הגוש, וכך עברה המנגינה לניר עציון. שאלתי פעם את שימל'ה איפה למד את הניגון, והוא סיפר לי על חזן ועשרה משוררים שהגיעו לעיירתו שבפולין.

 

מסע שורשים

חמישים ושלוש שנים לאחר שעזבתי את עיירתי ואת משפחתי, נסענו בטיול מאורגן לצ'כיה ולהונגריה. שרה ואני החלטנו לנסוע לאוקראינה, לעיירה שלי ולעיירה של שרה. העיירה שלי נמצאת במרחק של כשלושים ק"מ מלבוב. בזמנו היתה עיירתי חלק מפולניה, ועיירתה של שרה היתה חלק מצ'כיה. היום שתיהן חלק מאוקראינה. הצטיידנו בויזות לאוקראינה, נפרדנו מן הקבוצה בבודפסט, ונסענו ברכבת 'בודפסט-לבוב'. לאחר חמש עשרה שעות רצופות של נסיעה לא נעימה ביותר הגענו ללבוב, ומשם לקחנו מכונית עם נהג ונסענו לעיירה שלי.

ככל שהתקרבנו לעיירה חשתי בדפיקות לב, אחרי חמישים ושלוש שנה לבקר שוב בעיירה שלי... ידעתי שאין שם יהודים יותר, כפי שסיפרו לי הניצולים הבודדים שהגיעו ארצה. חשבתי שאולי אמצע שם שרידים מהמקום שבו חיו יהודים, את בית הורי, את בתי הכנסת, הבית של סניף בני עקיבא. כבר במבט חטוף בנסיעתי, ראיתי שכל הנוף לא מוכר לי, כאילו השתנה. בפגישה הראשונה עם אחד התושבים שאלתיו איפה כאן בית הכנסת? תשובתו היתה שאינו יודע ובהמשך, כאשר שאלתי תושב אחר, ענה והצביע : "הנה, שם, היכן שעומדים הבתים והגינות, שם היה בית הכנסת הגדול". נעמדתי, הסתכלתי על הנוף ועל המקום, ולא האמנתי למראה עיני. אמרתי לו שזה לא יתכן, ואז הוא אמר לי בבטחון: "כאן עמד בית הכנסת הגדול עם הכיפה העגולה". הסתכלתי בנוף, ראיתי במרחק מה את האגם הגדול שהכרתי, שרוחבו מספר ק"מ, ולאט לאט השתכנעתי שאכן זהו המקום וכאן דרכו רגלי. לא היה שום סימן וזכר לבית הכנסת. במקום היו בתים משפחתיים, עם גינות של ירקות. לאן נעלם בית הכנסת? הכל פוצץ ע"י הגרמנים, כך אמרו לי, עם בית המדרש הגדול ועם כל בתי העיירה.

שאלתי איפה בית העלמין שהיה, איש לא ידע ואז הובילה אותנו אישה מבוגרת למקום ואמרה – הנה, כאן היה השער המקומר לבית העלמין שהיה מוקף סביב בחומה עבה. שום סימן של מצבות, רק שטח גדול של תפוחי אדמה השתרע שם. היא הובילה אותנו בין השורות והצביעה על שריד מצבה משיש שחור על הארץ, אי אפשר היה לפענח את הכתב.

עמדתי נדהם ולא מצאתי את נפשי, הרגשתי רק חלל ריק בתוכי. הייתי בהלם ולא יכולתי להמשיך. עזבתי את העיירה ורק זיכרונות שבלב נותרו.

 

ניר עציון

 

 

כפר עציון

ובשופר גדול יתקע

 

"אמנם התוספות קבעו שאין שיעור לאורך התקיעה

אך אני נשען  על דברי הרמב"ם, שיש לאורך התקיעה אפקט פסיכולוגי"

הרב אליישיב קנוהל, בעל תוקע

 

 

 

כמה קולות משופרו של הבעל תוקע שלנו, הרב אלישיב, המפליא לתקוע בשופר בימים נוראים בכפר עציון.

כיצד נכנסת לתפקיד?

לפני יותר מעשרים שנה שאלוני אם אהיה מוכן לתקוע בשופר בכפר עציון. לא הייתי בעל ניסיון קודם וקבלתי על עצמי את העניין ב''דחילו ורחימו''. את ההלכות למדתי מתוך ה'משנה ברורה', ואת הפרקטיקה  (כיצד תוקעים תקיעה, ומהם השברים הנכונים וכו') בעיקר מהרב אהרון ליכטנשטיין שליט''א.

 

ספר מעט על מסורת התקיעה בכפר עציון:

אציין מספר הקפדות:

א. התקיעות הן פשוטות לחלוטין ללא כל עליה בתחילתן או ירידה בסופן. דבר זה מושג בעיקר על ידי סתימת החור שבין השפתיים עם הלשון עם סיום התקיעה.

ב. אמנם 'התוספות' כתבו שאין שיעור לאורך התקיעות, אך התקיעה צריכה להיות לפחות באורך השברים והתרועה. לכן אני משתדל להאריך בתקיעות, ונשען גם על דברי הרמב''ם, שלתקיעות גם אפקט פסיכולוגי, על סמך הפסוק – ''היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו''. לפי דברי הקהל, לתקיעה הארוכה יש בהחלט השפעה.

ג. את השברים אנו עושים בשני אופנים: האחד - תקיעה קצרה יותר, אך ישרה לגמרי; והשני -  שבר שבור באמצעו (הקול נשבר ומתחלף הטון), זאת כדי לבטא את שיטת הריטב''א והרמב''ן.

ד. מובן שאנו גם מקפידים על שברים-תרועה בנשימה אחת ובשתי נשימות כמובא בשולחן ערוך.   

 

כמה תקיעות תוקעים בסופו של דבר בראש השנה בכפר עציון?

מיצוי השיטות שציינתי מביא אותנו בסה''כ לתקוע 102 תקיעות. 30 בנשימה אחת ו-30 עם שתי נשימות כשהשבר פשוט. ב-30 האחרונות אנו עושים שברים שבורים בנשימה אחת, ולבסוף עוד שלוש פעמים שברים תרועה בשתי נשימות עם שבר שבור.

 

לשם מה כל ההקפדות האלה?

שאלה לעניין. הלא בוודאי שיוצאים כמעט בכל תקיעה שאנו תוקעים! אלא שכבר הגמרא אומרת שישראל מרבים בתקיעות כדי לגלות שהם מחבבים את המצוות, ובכך מתערבבת דעתו של השטן (על פי פירושו של רש''י שם).

 

ספר דבר מה על השופר שבו אתה תוקע..

כשהגעתי לגיל חמישים, קנו לי בני משפחתי שופר למתנה, על משקל הפסוק: ''במשוך היובל המה יעלו בהר''. במפעל השופרות שבו בחרתי את השופר, חיפשתי עוד הידור אחד: לדעת הרב קאפח בפירושו על הרמב''ם, יש להדר אחר שופר שנשאר בכפיפותו הטבעית, כפי שהיה על ראש האיל. וזהו ההידור שבכפוף לעומת קרן היעל שאינה כפופה (היא כפופה כקשת, אלא שאינה מסולסלת כמו של האיל. השופר התימני מסולסל עוד יותר, אך הוא לא של איל, ואנו מבקשים להזכיר גם את אילו של יצחק). כדי למצוא גם שופר שניתן בנקל לעשות בו שברים שבורים ופשוטים, וגם שיהיה כפוף כמבואר לעיל, בחרתי לבסוף בשני שופרות שבהם אני תוקע בראש השנה.

 

תהילה הר זהב

 

בארות יצחק

 

לשמוע אל הרינה ואל התפילה

 

על חזנות ועל חזנים לקראת הימים הנוראים

בועז פלדמן

יענק'ל הצרוד היה חזן אהוב מאוד בקהילתו

בליל סליחות הלך לבית הכנסת ושודדים התנפלו עליו

מרוב בהלה, הוא איבד את קולו ונעשה צרוד. עוד 12 שנה המשיך להיות חזן

אהבו אותו מאוד – בגלל ניגוניו וגם בגלל שידע לשתף את הקהל בשירתו ובתפילתו

בועז פלדמן – על חזנות ועל חזנים

 

קהל קדוש

"רצוי לו לשליח הציבור לשתף את הקהל כמה שיותר בשירתו ובניגוני החזנות, כדי לקרב את הדור הצעיר ולעורר את הקהל בתפילה", אמר המנצח אלי יפה בהרצאה לשליחי הציבור, בערב הימים הנוראים.

הסיפור על מנגינת "הקדיש החסידי" ששרים בסוף התפילות, ממחיש יפה גישה זו.

מחבר הלחן היה החזן יעקב גוטליב, שנקרא גם יענק'ל הצרוד, אשר היה חזן אהוב מאוד בקהילתו (ולא כפי שנהוג לחשוב שהיה זה יוסלה רוזנבלט). בליל סליחות הלך יענק'ל הצרוד לבית הכנסת כשהתנפלו עליו שודדים. מרוב בהלה, איבד יענק'ל את קולו ונעשה צרוד. ואף שהיה צרוד, המשיך יענק'ל כחזן בקהילה עוד 12 שנים. אנשי הקהילה אהבו אותו מאוד – הן בשל ניגוניו והן כיוון שידע לשתף את הקהל בשירתו ובתפילתו, אף שהיה צרוד.

 

שליח - ציבור

התלבטות אמיתית יש לשליח הציבור. יש שיטה האומרת לשמור על מסורת של שנים רבות ולא לשנות כלום בניגוני התפילה – מתוך כבוד והערכה, במיוחד לזקני העדה.

כך, למשל, מחכה הקהל הקדוש לניגון המיוחד של "אדון עולם" בסוף ערבית של ערב יום כיפור – ולא כדאי לוותר עליו.

השיטה השנייה אומרת: כל שנה צריך לחדש ניגונים, גם כדי לקרב את הדור הצעיר שמכיר מנגינות חדשות מהישיבות התיכוניות, וגם כדי לגוון קצת ולעורר את הציבור.

נוכל לראות כי הלחן שחיבר יאיר רוזנבלום ל"ונתנה תוקף" עבור קיבוץ בית השיטה, מצליח לרגש ולסחוף את הדור הצעיר. שליח הציבור צריך הרבה תעוזה ואומץ לשיר יצירות חדשות. בפעמים הראשונות של השמעת הלחן, הוא שר כמעט לבדו. אך אם תנעם המנגינה ותרגש גם חלק קטן מהציבור, הוא קונה את עולמו, וגם אם התפילה תתארך בעוד מספר דקות זה לא נורא.

מספרים שבבית הכנסת של חסידי בעלז בירושלים סיימו את תפילת מוסף של ראש השנה בשעה חמש וחצי אחר-הצהרים, ומרוב התלהבות בתפילה לא יצאו לאכול סעודה של ממש, אלא טעמו קצת קיגל בהפסקה.

 

על הבמה

בשנים האחרונות ממלאים את אולמות הקונצרטים לחזנות  אנשים צעירים וגם כאלה שאינם חובשי כיפה. כולם נהנים ומתרגשים מן הביצועים היפים.  למעלה מ-8 שנים יש לי הכבוד והעונג לשיר במקהלת חזנים. במשך הזמן הזה הופענו עם מיטב החזנים. זה גורם לי הנאה רבה והתרגשות.

השנה, בלילה הראשון של הסליחות במוצאי שבת, נלווה את החזן חיים אדלר בבית הכנסת הגדול בתל-אביב. הציבור מוזמן. הסליחות יועברו בשידור ישיר ברדיו. גם בערב הפתיחה של "הללויה" – חגיגת החזנות בקיבוץ לביא, אנו מופיעים מספר שנים.

בערב סיום לימודי החזנות, שמעתי את הסיפור הבא מפי החזן העולמי משה שטרן:

חזן ידוע, שניסה את כוחו בתחום השירה באופרה, הופיע בבית האופרה "לה סקאלה" במילנו. בסיום ההופעה קם הקהל והריע, החזן נתן הדרן, והקהל הגיב בעוצמה רבה ובמחיאות כפיים סוערות. וכך שוב ושוב, עד שתש כוחו והחזן הצעיר אמר: "אני מודה לכם מאוד אבל אין לי יותר כוח." 

קם אחד מהקהל ואמר: "אתה תשיר עד שתלמד את זה כמו שצריך..."

מה שאנחנו לומדים מן הסיפור החביב הזה הוא, שלשיר במקהלת חזנים ולהופיע בפני קהל זו עבודה קשה, שדורשת אימונים והתמדה, ואשר שכרה הוא ההנאה שבשירה.

יהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו ו"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות" (מתוך הסליחות של תפילת נעילה).

 

בארות יצחק

 

עין צורים

תפילות, חזנים ותקיעות שופר

 

בתפילת ראש השנה בעין צורים, נהוג היה לעשות הפסקה של חצי שעה לפני תקיעת השופר. בשנים האחרונות פסק המנהג. במשך עשרות בשנים היו החזנים בעין צורים בחינת "חזקה". בעלי ה"חזקה" היו מוותיקי המשק., בשנים האחרונות, כמעט כל החזנים הם מבני הדור השני. את החזנים מלווה מקהלה בקטעים מהתפילה.

תקיעת שופר: "במשך שישים וחמש שנים הייתי 'בעל תוקע'. עד שבראש השנה תשס"ח החלטתי לפרוש.

לאחר בר המצווה שלי התחלתי לתקוע בשופר, וגם זה במקרה. אבא שלי ז"ל היה חזן בימים-הנוראים, והצטרפתי אליו באחד מבתי הכנסת בירושלים. בזמן התקיעות לא הלך לבעל התוקע – הוא נתקע באמצע. אבא שלי, שידע שאני תוקע טוב בשופר, הציע לי שאנסה, וזה הלך. מאז, כמעט בכל שנה בימים-הנוראים, תקעתי בשופר, בתחילה עם אחי, עזריאל ממשואות יצחק בבני עקיבא בירושלים, ולאחר מכן בקיבוץ. היום אני מרגיש שעשיתי כמיטב יכולתי ואני מרשה לעצמי "להצטנע" ולומר שלא פספסתי בתקיעות אפילו פעם אחת.

כאמור, לאחר כשישים וחמש שנה, החלטתי לפרוש, ואני גאה על כך שהעברתי את השרביט – השופר לדור השני, לבני ערן, שהוא כיום 'בעל תוקע' בקיבוץ. גאווה נוספת היא שב"ה גם חלק מנכדי לומדים את המקצוע, ויש ביניהם שיודעים את המלאכה.

אין לי אלא לאחל לכולם שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה ושבעז"ה אזכה עוד שנים רבות לשמוע קול שופר

 

דוד בן-דב (בנדי) 

 

בתמונה: בנדי וערן תוקעים בשופר

 

ניר עציון - אזכרת נשמות

אזכרת נשמות  בין כסה לעשור

 

"בית הקברות שלנו, ההולך וגדל, הוא העדות לקיומנו ולחיים המפכים בקרבנו

חיים שיש להם התחלה, אמצע וסוף"

פסי מאור, על אזכרת נשמות בימים הנוראים

 

 

מדי שנה מתכנסים חברי ניר עציון בין כסה לעשור בבית הקברות, לאזכרת נשמות כללית.

דברים שנשאה פסי מאור, בת משק וחברה בניר עציון, ביום מיוחד זה, הרי הם  באים ונכנסים אל הלב :

 

"משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן ואמר לאב: היכן היא המדינה?

אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך: אם ראית בית הקברות לפניך – הרי המדינה קרובה לך".

(שו"ט כ,ד. ילק"ש תח' כ')

הבא בכביש העולה לניר עציון, רואה לפניו שדות ומטעים, ומוסך לכלים חקלאיים, אך גם את השלט המצטנע המצביע על בית העלמין. שאון חיי עמל ויצירה, מחזוריות הטבע בחריש, זריעה, קציר וקטיף בעבודת האדמה, מתקיימים לצד שלוות עולם של הטמונים ברגביה.

בית הקברות שלנו, ההולך וגדל, הוא העדות לקיומנו ולחיים המפכים בקרבנו. חיים שיש להם התחלה, אמצע וסוף. התכנסותנו כאן לאזכרת הנשמות הכללית בימים שבין כסה לעשור, עת חשבון הנפש והרהורי הלב, מבטאת את הקשר ואת הכבוד שאנו רוחשים לחברינו שאינם עימנו עוד. בין השמות שנזכיר היום, ישנם כאלה שחייהם ומותם הם חלק מתולדות ניר עציון על אף שאינם קבורים פה, וישנם אחרים, שמצאו כאן את מנוחתם האחרונה אף שחיו את חייהם במרחקים. אך כולם-כולם, כל השמות, כל הנשמות, משלנו הם.

לאן שתפנה והיכן שתביט, תראה שמות מוכרים: חברות, חברים, הורים, בני זוג, בנים וחברי ילדות. לכל שם ייחוס: "אבא ואמא של..." "אח של..." "בן של..."

אם תעצור לרגע, תיזכר בדמות שמאחורי השם: פנים, קול, צחוק, פגישה שהשאירה בך את חותמה. כל שם יקר, כל שם וסיפורו המיוחד.

כולם ביחד הם סיפור חיינו. סיפורו של דור עולים וחלוצים, בוני הארץ ואוהביה, צעירים שמסרו נפשם על הגנתה, וילדים שנקטפו בטרם עת. אנו זוכרים את כולם. לנו הם המורשת ועמוד האש. בחיינו, המשלבים תורה ועבודה, חיי קהילה רב דורית, דאגה לפרט ותרומה לכלל, אנו מקיימים את צוואתם הבלתי כתובה.

אזכרת שמותיהם של יקירינו ואהובינו מסמלת את היותם, גם לאחר מותם, חלק בלתי נפרד מרקמת חיינו.

"אם ראית את בית הקברות לפניך – הרי המדינה קרובה לך."

"כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין..."

מאוחדים בזיכרון, אנו עומדים בפתחה של שנה חדשה.

מי יתן שתהא זו שנה טובה, שנת שלום, שמחה וגאולה.

 

פסי מאור

                                                                                          

                                                                                     

לביא

"אזון תחן והסכת עתירה"

 

בחודש אלול, שבו אנו פותחים את הלב ואת הנפש להיות נכונים לראש השנה וליום כיפור שיבוא אחריו, נוהגים בלביא שני מנהגים מיוחדים, המרוממים את הנפש. 

  • סליחות - באחד הימים נערכת אמירת הסליחות בקרני חיטין. נשים גברים וטף קמים הרבה לפני עלות השחר, נוסעים לקרני חיטין, ושם, עד הנץ החמה - זמן אמירת הסליחות, יושבים כולם במעגל והרב יהודה נותן דבר תורה, והוא וגם חברים נוספים מספרים סיפורי חסידים. מישהו מנגן בגיטרה ושר שירים הסוחפים את הקהל. זהו מפגש מאד מרגש בזכות הזמן (הלא שיגרתי) והמקום המדהים של קרני חיטין  והנוף הנשקף משם. עם קרני השמש הראשונות, נאמרות הסליחות בנוסח מעורב של מזרח ומערב.
  • שירה חדשה - באחד הערבים, מתכנסים חברים ושליחי ציבור כדי לרענן אצל הציבור את הקטעים ששרים בתפילה של ימים נוראים. ויותר מזה: בכינוס מציגים לפני הציבור מנגינה עבור קטע תפילה שעד היום לא היו רגילים לשיר אותו. שליח הציבור מלמד את הקהל את הקטע, כדי שבתפילה יוכל הציבור להצטרף, והתפילה תסחוף ותפתח את הלב ואת הנשמה ו"לצקון לחשינו יקשיב יה".

 

יעל מילוא

 

חסר רכיב