תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
לזכרם
משה לוי ז"ל

נולד: י"ב אב תרפ"ו  23.7.1926

נפטר: כ"ז אדר א' תשס"ח 4.3.2008

ניר עציון

 

סבא יקר שלי.

דרך חיים מיוחדת הייתה לך, נעים הליכות, נחמד לכולם, דואג בלי סוף.

"לא" לא ידעת להגיד. עניו, חרוץ, מסור... צדיק היית, את דרך התורה העברת לנו כמצווה מאב לבן, או במקרה שלי לנכד...

ראש המשפחה היית, חבל מקשר מהנכדה הקטנה ביותר ועד הבן הגדול שלך, אבא שלי, יוסי... כל הזמן היה חשוב לך לדעת מה מתרחש בחיי כולנו, מה שלום כל אחד ואחת במשפחה שלך...

שמחת החיים שהיתה בנשמתך, הצחוק המתגלגל שהיה ייחודי לך, יחסרו לי עד מאוד. בית שמח יש לך סבא, ילדים טובים יש לך. כל צאצאיך גאים בך סבא ואני בטוח שאתה שם למעלה גאה בנו לא פחות ...

בכ"ז באדר הלכת מאתנו. היום בכ"ח אנו מלווים אותך לבית עולמך .כ"ח אומר כח - וכח לסבא שלי לא היה חסר, עד יומך האחרון ראו על פניך כמה כח היה לך.

כבאי היית רוב ימיך, ובמסירות נפש פעלת במלוא הכח שלך לביצוע משימות הכיבוי של האיזור... אותה המסירות שהיתה בכל מה שעשית בחייך....

כבוד רב סבב אותך. ובנוגע לכבוד, גם כיבוד הורים לימדת אותנו, בדרכך כמובן.... הוריך ז"ל נפטרו בשיבה טובה. בגיל 98 עזב אותך אביך. לרגע  סבא, לא עזבת אותו. הבאת אותו לניר עציון שיהיה לידך קרוב ככל האפשר.

גם בתור בעל, דוגמא השארת לנו ללמוד ממך, סבתא ואתה זכיתם להגיע לחתונת זהב ביחד. לא בכל יום זוכים לשמוע על זוג החוגג 50 שנות נישואין יחד.

תשמור עלינו סבא ואל תעזוב לרגע...

 

תנוח נשמתך בשלוות עולמים לעד!

(מתוך ההספד של הנכד – מירון)

   

שלמה רמיאל ז"ל

נולד: י' אדר ב' תרפ"ט  22.3.1929

נפטר: ר"ח סיוון תשס"ח 4.6.2008

עין צורים

 

אבא,

קושי גדול יש לי בפירוט הרגשות בליבי למילים היוצאות מהפה. פירוט מעשיך ממעיט ממכלול דמותך.

הרבה מעשים עשית בחייך, אבא, הרבה מעשים ומעט דיבורים. עיקר מורשתך אינה נאומים חוצבי להבות, אלא דוגמא אישית פשוטה. עלית ארצה בגיל 10 והשתקעתם בחיפה. כאיש תורה ועבודה, הלכת ללמוד בישיבת כפר הרא"ה, ובגמר לימודיך הצטרפת לגרעין בני עקיבא לביריה. היית שותף פעיל ביישוב המקום ובקידומו. המשכתם, אתה וחבריך, את בנין הארץ בהצטרפכם לבניית קיבוץ עין-צורים.  

הרבה תפקידים נשאת במשק ובתנועה: העבודה בנגב, ריכוז המשק והגזברות, עבודה בקיבוץ הדתי, ניהול המפעל, ריכוז החינוך ועוד. ידעת גם לקבוע עיתים לתורה כשיכולת,  בין התפקידים, וידעת גם להרפות. עם ירידת כושרך לאחר שחלית, צמצמת את פעילותך, אך הקפדת להמשיך ולעשות, ולקום כל בוקר לעבודה.

לכל אורך חייך אפיינו את מעשיך: הסתפקות במועט, חוכמתך, בבחינת "סוף מעשה במחשבת תחילה", מקוריות המחשבה, כושר ההנהגה, הנחישות והאמת. האמת  האחת הגדולה שלך, שלא זזת ממנה לעולם. ולמרות כל התכונות האלה, תמיד בצניעות ללא גבהות לב .

היית לנו דמות משמעותית מאד בבית, ביום יום, כמו גם באירועים, בטיולים, ובלבטים שונים שהיו לנו בדרך. הרבה מהריהוט הביתי הוא מעשה ידיך.

אמא, אנחנו רוצים להודות לך על תקופה קשה של טרדות, דאגה גדולה וטיפול מסור. השתדלנו לעזור ככל יכולתנו, אך עיקר הנטל היה עליך.

בתהילים נאמר: "ה' מי יגור באהליך ...הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה.."

כמה מתאים לך, אבא

 

לך לשלום ונוח בשלום ושנהיה אנחנו ראויים לך .

 

דרור רמיאל

 

סלמה אלכסנדרוב ז"ל

נולדה: ה' טבת תרצ"ד 23/12/1933

נפטרה: ט"ו סיוון תשס"ח 18/06/2008

שלוחות

 

 

רכב שסטה ממסלולו, קיפד את מסלול חייה של סלמה ז"ל, וגרם לפציעת בני המשפחה.

מכאן, נשלחת להם ברכת החלמה מהירה.

סלמה הגיעה לשלוחות בתחילת שנות ה-,50 עם גרעין אנגלי-הולנדי שעבר לאחר המלחמה הכשרה באנגליה. איתה הגיעו אמה, הגברת דה לוי ז"ל ושלושת אחיה. את שנות המלחמה עברה סלמה עם משפחתה במסתור בכפר, אצל משפחה חסידת אומות העולם. במשך כשלוש שנים נדחסו בבית צר למדי, שבעליו לא אמרו מעולם צר לנו המקום.

העלייה לארץ וההתיישבות בשלוחות אפשרו לסלמה לבנות את עצמה ולהבנות. כמו כל חבר חדש בקיבוץ, עברה ענפים שונים ובסופו של דבר "נשתלה" בבית התינוקות ושם המשיכה עוד ארבעים שנה, ולאחר מכן עוד שנים ב"טיפת חלב". סלמה היתה ה"אורים והתומים" לאמהות טירוניות בעצה ותושייה בטיפול בתינוקותיהן, במסירות ובאחריות.

נישואיה המאושרים לגד זהבי ז"ל הניבו שלוש בנות חמודות לשמחת המשפחה ולסבתא אסתר ז"ל. אך המזל טפח על פניה, וגד, אהבת נעוריה, נפטר ממחלה קשה. בתמיכת המשפחה ועם אופייה שאינו נכנע, נישאה מחדש לאלכס יבל"א, וקשרה קשר הדוק עם משפחתו.

סלמה היתה סקרנית ומעורה בכל מה ש"הולך בקיבוץ". היא היתה פעילה בועדת גיל-עד (ועדה למבוגרים) ובתור גמלאית הטתה שכם בכל מקום שהיה נחוץ. אהבה מוזיקה והשתתפה בחוגים. בשיחות שהתנהלו בקיבוץ היא לא נשארה אף פעם אדישה והגיבה על פי דעתה.

 

מה אפשר לומר למשפחתה הכואבת, מה נאמר לעצמנו, במה נתנחם?

נראה לי שהנחמה היא בבית שבנתה לתפארת, בבנותיה, בנכדיה ובנינות, בדוגמא האישית שהורישה למשפחתה ולכל מוקיריה, וכך נזכור אותה.

 

יהי זכרה ברוך!

 

(מוני ערמון- מתוך ההספד)

 

חסר רכיב