תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בצל אילן פורח

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
בצל אילן פורח
נעמה וויס בראיון עם טובה אילן

"אני מאחלת שעוד אזכה לראות שצעירים בני הקיבוץ הדתי והציונות הדתית
יימצאו עוז בנפשם להתמודד עם הדילמות העכשוויות
הן בהיבטים ההלכתיים והן בנושאים הציבוריים והפוליטיים"
נעמה וויס מראיינת את טובה אילן לרגל זכייתה בפרס רוטנברג


ביום כ"ז באייר תשס"ח, העניקה האוניברסיטה העברית בירושלים את פרס שמואל רוטברג לחינוך יהודי לחברתנו טובה אילן- חברת קיבוץ עין צורים ונשיאת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות.
"טובה אילן", נאמר על ידי ועדת הפרס, "היא מן המנהיגות הוותיקות והבולטות של הציונות הדתית, אשת חינוך דגולה ורבת פעלים, המקדישה את חייה לקידום החינוך ולטיפוח ההבנה ההדדית והסובלנות בין צבורים שונים בחברה הישראלית. בכל תחומי עשייתה, היא משלבת מחויבות עמוקה ליהדות עם סובלנות אמיתית וקשב עמוק לחלקים שונים בחברה הישראלית."
במשרדה, ב"מרכז יעקב הרצוג" שבקיבוץ עין צורים, נפגשתי עם טובה.

שביעות רצון? גאווה? נחת?
"אני מרגישה שהפרס הוענק לי כחברת הקיבוץ הדתי. במשך כל שנות פעילותי החינוכית, פעלתי כנציגת הקיבוץ הדתי ואף מטעמו. החל מחינוך חברת הנוער "יחיאל" בשנים 1951-1954 בקיבוצי, קיבוץ עין צורים, דרך ניהול בית הספר התיכון האינטגרטיבי ב"שפיר", ועד הקמת "מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות. אני חשה שביעות רצון, גאווה ונחת על פועלה של תנועת הקיבוץ הדתי כולה, ועל כך שאני זוכה ליטול חלק חשוב במפעל זה."

כמי שזכתה לקבל את תואר "המחנכת" בה' הידיעה, האם את יכולה לנסח את המוטו החינוכי שלך?
כפי שאמרתי בדברי בעת קבלת הפרס, שניים ממורי לימדו אותי שני עקרונות שאיתם הלכתי לאורך הדרך. הראשון הוא פרופסור חיים הלל בן ששון ז"ל, מורי להיסטוריה של עם ישראל. התקופה היא שנות ה- 50 של המאה הקודמת. קיבוצי, קיבוץ עין צורים, בנה מחדש את ביתו בחבל לכיש שבשפלה. הייתי עסוקה ראשי ורובי בבניה ובניהול של בית הספר האזורי "שפיר", ופתאום, ביום בהיר אחד, נשמעה דפיקה בדלת, ומי עמד בפתח? פרופסור חיים הלל בן ששון. הופתעתי מאד. תמהתי מאד על בואו. הוא התיישב ופנה אלי בזו הלשון: "איני זז מכאן, אלא אם כן את מבטיחה לי שאת מסיימת את לימודיך לתואר ראשון וממשיכה ללמוד". הבטחתי לסיים וסיימתי באותו קיץ. מאז עומדת דמותו של בן ששון לנגד עיני, כמי שטרח והתגלגל באוטובוסים, והלך ברגל מהכביש אל הקיבוץ בשביל אחת מתלמידותיו. חיים הלל העניק לי לא רק ידע וחשיבה היסטורית, אלא גם תובנה, שמטרה מרכזית בחינוך היא הדאגה לגורלו ולהתפתחותו האישית של כל תלמיד.
להמשך לימודי פניתי לביה"ס לחינוך של האוניברסיטה העברית, שם פגשתי את פרופסור קרל פרנקשטיין.
מפרנקשטיין למדתי, בין היתר, לחפש במחשבתו של הילד, גם אם היא נראית כשגויה, את המרכיבים המצויים גם בתוכי. הפכתי להיות מודעת לכך שכל תוכן, ערך וגישה חיים יחד עם ניגודם. למדתי את יסודותיו של השיח עם ה"אחר". הבינותי שרעיונות אלה נכונים בהוראה ובחינוך כמו גם בכל דיאלוג עם הזולת.

היו רגעי משבר?
בוודאי. אחרי שלושת החודשים הראשונים בהוראת כיתה ז' ב"שפיר" ברחתי הביתה, והודעתי לתלמידים שלא אחזור. נעניתי להפצרותיהם וחזרתי, אך משסיימתי כעבור שנתיים שאלו: "מי הסתגל למי, אנחנו לדרישותיך או את אלינו?" עניתי ללא היסוס: "אני הסתגלתי אליכם". למדתי להבין שהפרעותיהם הן פועל יוצא של הצרכים שלהם ואינן מכוונות נגדי. למדתי שלעולם התלמיד הוא מטרה ולא אמצעי, ומי שהוא בעל אגו גדול אינו יכול להיות מחנך.
עבודתי בביה"ס בשפיר היתה קשורה באינטגרציה של אוכלוסיות ותיקות עם בני המושבים עולי שנות ה- 50. היה זה אחד הניסיונות הראשונים בתחום זה בארץ, ואתגר גדול. כידוע, קליטת העלייה הייתה רצופה בשגיאות, ועד היום אנו משלמים על כך מחיר כבד.
כמנהלת התיכון בשפיר, הרגלתי את תלמידי שדלתי פתוחה תמיד. השתדלתי להיות שם בכל עת, לעודד את הביטחון האישי של כל ילד, וכן לעודד את ההורים. זה מה שהביא בסופו של דבר לקריסה שלי. בית הספר גדל מארבע כיתות לארבעים, והתקשיתי להמשיך ולהעניק באותה מידה. ידעתי שאני צריכה להמשיך הלאה, ויצאתי ללימודים לתואר שני.

ספרי מעט על הקמתו של "מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות"
"בסיום עבודתי בבית הספר התיכון בקבוצת יבנה, ששם חינכתי שני מחזורים ברציפות, החלטתי לפרוש מההוראה. באותו זמן התכנסה מועצת הקיבוץ הדתי (תשמ"ז ב"סעד"), שהחליטה על הקמתו של מרכז ללימודי יהדות אשר אליו יגיעו דתיים ושאינם דתיים ללימוד משותף של מקורות ישראל, סביב דיאלוג משותף. בימים ההם שרר מתח גדול בארץ בין דתיים ושאינם דתיים. היו אלה ימי שריפת תחנות האוטובוסים והתגובות החריפות שכנגד. הקיבוץ הדתי ראה עצמו גורם מגשר. כאשר פנו אלי בהצעה לנהל את המרכז, חשבתי שאוכל להוריד עומס וקצת לנוח, מדובר בעבודה בתוך "עין צורים". לא הבנתי מה מצפה לי!
בעקבות הסכמתה של משפחת הרצוג להנציח את זכרו של יעקב הרצוג ז"ל, החילונו במסכת של פגישות לייסוד הבניין והמרכז, והגדרנו יעדים ומטרות. במקביל, עבדתי כבר על הפרויקטים הראשונים. המשימה המרכזית שעמדה בפני הייתה: הבאת ציבור חילוני למרכז, היינו צריכים לשכנע את כולם שאין לנו כוונה להחזירם בתשובה. יחד עם מיכה רוזנטלר ז"ל, יזמתי מפגשים בין מרכזי השכלה של התנועה הקיבוצית הכללית: מדרשת אורנים, אפעל וגבעת חביבה, לבין צוות מרכז הרצוג המתהווה. בהמשך, ניצלתי את קשרי במשרד החינוך והבאתי להקמת המרכז למערכת הבכירה של חינוך מבוגרים במרכז יעקב הרצוג. יצרתי קשר רציף עם רשת "אמית" שקיימה כאן השתלמויות בצורה קבועה. בנוסף, החילונו בהשתלמויות בקיבוצים ובמושבים באזור. עבדו איתי אז בצוות יוסי וולוך, יהודה נוימן, יוסקה אחיטוב, אברהם שטיין ומזכירתי דורה.

בתור מנהלת לשעבר ונשיאת המרכז בהווה, מה יש לך להגיד על פעילותו של מרכז יעקב הרצוג היום?
מדהים!
מכמה בחינות: מספר האנשים הרב שאנו מגיעים אליהם, הפריסה לפרויקטים, "אופק" (תוכנית לסטודנטים מברית המועצות לשעבר - נ.ו) המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", ועשרות פרויקטים נוספים עם עולים ועם וותיקים. ערבי העיון, הטיולים וה"תיקונים".
בנוסף, כל כניסתנו לטיפול בנושא המגדרי, התרומה המשמעותית להשמעת קולה של האישה בכלל ושל האישה הדתית בפרט, שיתוף הפעולה הפורה עם "קולך".
ישנה גם פעילות ציבורית ענפה שהחלה עוד בזמן שניהלתי את המרכז, והתעצמה בשנים האחרונות. שיתוף פעולה עם "מועצת יחד" בחסות בית הנשיא, שעוסקת ביחסי דתיים וחילוניים.
העבודה עם הנוער. ייסדתי את "עתיד" (תוכנית לברור שאלות בנושאי זהות יהודית וישראלית לנוער דתי וחילוני - נ.ו) ואני מתפעמת מהצמיחה המדהימה בנושא זה.
כמו כן, הפרסום הרב ש"מרכז יעקב הרצוג" זוכה לו ברחבי הארץ, גם בעקבות שיתופי פעולה ברוכים, כמו שיתוף הפעולה עם רשת בתי המדרש.

בעניין קצת אחר, מה דעתך על ההנהגה היום? אולי בתור אחת שזכתה להיות חברת כנסת למספר שבועות?
"אני פעילה במסגרת "מימד" והייתי ממקימיה. עזבתי את המפד"ל, שהייתי חברה בגוף הבכיר שלה, בגלל שני נושאים שהיו לי מאד קשים: ההקצנה הימנית הפוליטית, ועוד יותר מזה, המגמה שלפיה רבנים מכתיבים את קו המפלגה. בעקבות ההחלטה שאמרה שבגוף הבכיר של המפלגה, שמורכב מרבנים וגדולי תורה, לא תהיינה נשים, הודעתי על עזיבת המפד"ל.
באותו זמן התלכדה קבוצת אישים סביב הרב עמיטל והוקמה תנועת "מימד", לימים נבחרתי להיות יושבת ראש המועצה שלה. בבחירות, שוריינו לתנועה מקומות בתנועת העבודה, במקום עשירי נבחר הרב מלכיאור, והמקום ה- 26 שוריין עבורי. כמה שבועות לפני הבחירות הודיע אחד מחברי הכנסת על פרישתו ואני הייתי הבאה בתור. כיוון שהובהר לי שפרוצדורת הסירוב תהיה מייגעת יותר מההצטרפות, זכיתי להישבע לכנסת ישראל ואף כיהנתי מספר שבועות.
ובעניין ההנהגה, לא שיניתי את דעותיי הפוליטיות, הקיבוץ הדתי צריך להמשיך את מה שהיה בעבר "הפועל המזרחי". לשמור על דרך האמצע בשאלות הקשורות בארץ ישראל, הלכה ומודרנה, תוך שיתוף פעולה עם ציבור חילוני מחד וחרדי מאידך.

לפני סיום, כיצד את רואה את מדינת ישראל בפרספקטיבה של 60 שנה?
כמי שחזתה כאדם בוגר בערש הקמת המדינה, החזון היה גדול, הקשיים היו גדולים, הייתה אמונה גדולה שנוכל להקים כאן מדינה שתהיה "אור לגויים", הן ברמה המוסרית שלה, והן ביכולת שלה להתמודד עם אתגרי העולם החדש. אני אישית האמנתי, ועדיין אני מאמינה, שיש אפשרות לשלב יהדות עם מודרנה. המציאות טופחת על פני, גם בשל הבעיות הביטחוניות הקשות והנושא היהודי ערבי המעמת את מדינת ישראל עם דילמות לא פשוטות, גם משום שלא יכולנו לשער שקליטת גלי העלייה תהיה כל כך מורכבת ובעייתית, וגם משום שמה שקרוי "הציונות הדתית", לא השכילה להתמודד ולעצב תשובות הלכתיות בדילמות שעולות מהמפגש עם העולם המודרני ועם מדינת ישראל כיום.

איחולים...
טובה: אני מאחלת שעוד אזכה לראות שצעירים בני הקיבוץ הדתי והציונות הדתית על זרמיה, יימצאו עוז בנפשם להתמודד עם הדילמות העכשוויות, הן בהיבטים ההלכתיים והן בנושאים הציבוריים והפוליטיים. לא בדרך של הסתגרות, אלא אולי, בדרך דומה לדרכן של תנועות נשים דתיות כתנועת "קולך", שמצליחות לפרוץ דרך בנושאי דת והלכה, תוך שהן שומרות אמונים למחויבותן לתורה ולמצוות.

עין צורים



חסר רכיב