תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף: רשימות

15/07/2008
עמודים תמוז תשס"ח 724 (8)
על המדף: רשימות בימי מלחמה

יומנו של רב ארץ ישראלי בצבא הבריטי
מאת אפרים אלימלך אורבך
הוצאה לאור: משרד הביטחון
תשס"ח - 2008

הרב-פרופסור אורבך נהג לרשום ביומנו האישי
את הקורות אותו כרב צבאי ביחידות העבריות בצבא הבריטי
שישים שנה לאחר מכן נערכו הרשימות והן יוצאות לאור
יוסק'ה אחיטוב על ספר מרתק ומסמך אנושי מרגש



רבים מבני גילי זכו להכיר אישית את פרופ' אורבך בחייו, ורבים עוד יותר זכו להכירו מתוך חיבוריו הרבים במדעי היהדות. מעטים הכירוהו וידעו על פעילותו במלחמת העולם השנייה. אורבך עלה לארץ ב- 1938 והוא בן 26, עטור בסמיכה לרבנות מבית המדרש לרבנים בברסלאו ובדוקטורט מאוניברסיטת רומא. כעבור שלוש שנים, ב-1941, התגייס לצבא הבריטי כחייל פשוט, ובמהרה הוצע לו על ידי הרב הראשי יצחק הרצוג ומשה שרתוק (שרת), שכמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות באותם ימים היה אחראי לגיוס המתנדבים היהודים לצבא הבריטי, לשמש כרב צבאי ביחידות העבריות בצבא הבריטי במזרח התיכון, והוענקה לו דרגת קפטן (יש להדגיש כי מדובר על זמנים שהם טרום הקמת הבריגדה היהודית). במסגרת תפקידו הרבה אורבך לסייר בכל מקום בו שירתו חיילים יהודים; במצרים, בלבנון, בסוריה, בלוב, בתוניס, בסיציליה ובאיטליה. את סיוריו אלה ניצל גם לפגישות עם היהודים המקומיים. בחושו ההיסטורי ידע להעריך את חד-הפעמיות של הימים הללו, ונהג בהתמדה לרשום ביומנו האישי את הקורות אותו כמעט בכל שבוע ולעיתים בכל יום.

מקשיב בכל השפות
רק עתה, למעלה משישים שנה לאחר שנכתבו, נערכו הרשימות הללו על ידי בני משפחתו, רעייתו חנה שתבדל"א ובתו רחל קרן, ובסיועם של חוקרים ברי סמכא, ויצאו לאור בספר שלפנינו. הספר מלווה במפות ובהסברים קצרים וממצים על מהלכי המלחמה, ועל כל אחד מהאישים הרבים הנזכרים בו, כך שמתקבלת תמונה היסטורית רהוטה של הרקע לרשימות.
הספר מרתק. אני מעיד על עצמי שקראתיו בשקיקה ובהתרגשות. זהו מסמך אנושי מרגש של אישיות גדולה. עולה ממנו תמונה של אישיות יוצאת דופן בעלת חוש של אחריות מוסרית ורגישות למצוקותיהם של כל בני האדם בהם פגש, ובמיוחד, כמובן, של החיילים. הוא רשם בדייקנות את ביקוריו בבתי החולים ואת מספרם של החולים היהודים, הן מארץ ישראל, שהתגייסו לצבא הבריטי, והן מכל מדינות העולם החפשי שהתגייסו לצבאות בעלות הברית אותם ביקר, עודד והגיש להם עזרה חמרית ואחרת ככל יכולתו. הוא גם רשם את מספר המשתתפים בתפילות ובכנסים המיוחדים של החיילים היהודים שכינס כדי לשאת בפניהם את דברו, ונשא בפניהם דברים שנועדו לחזק את רוחם נוכח הקשיים והניסיונות שעמדו בפניהם, ולפתור את מצוקותיהם האישיות. אורבך מתאר בפירוט את פעילותו הענפה עם היהודים המקומיים והפליטים בכל הארצות שבהם פעל, בהכשרת בתי ספר ומוסדות חינוך ובארגון מחדש של הקהילות ההרוסות ככל שנדרש. מאלף מבחינה זו הסיפור על הקמת מוסד "בן יהודה" בתוניס, על שמו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, בו מקיימים שיעורים והרצאות ביהדות ובהיסטוריה וכו'. את סדרת השיעורים על תולדות ישראל פתח אורבך עצמו.
אורבך ידע לקשור קשרים אישיים עם כל רמות הפיקוד בצבא הבריטי ולנצל אותם כדי לסייע לחיילים במצוקותיהם, וכדי לקדם את צרכי הקהילות היהודיות. תרמו לכך רוחב ידיעותיו ושליטתו בשפות רבות - עברית, אידיש, אנגלית, פולנית, צרפתית, גרמנית, ואיטלקית. כל אלה עשוהו קשוב למצוקותיהם של יהודים וחיילים שונים בני האומות השונות עמם נפגש. בכל מקום נאם אורבך בשפת אנשי המקום, ויכול היה להציג את בעיותיהם ודרישותיהם בפני הגופים והממסדים בשפות השונות.
מדפי היומן עולה לפנינו תמונה של מאמין גדול, אידיאליסט וציוני שהשכיל לנצל כל הזדמנות כדי להכניס בלב החיילים עמם נפגש את הכרה בחשיבות הגדולה של שירותם הצבאי למען העם היהודי ולמען הציונות.

להבין את גודל השעה
הספר שלפנינו הוא גם תעודה היסטורית חשובה ממדרגה ראשונה, המתאפיינת בהבנה מעמיקה של ההתרחשויות. אורבך ניחן בהבנה מעמיקה, רחבה ומיידית של משמעותם וחשיבותם של האירועים היומיומיים שהוא חווה. יחד עם פעילותו הרבה בפרטים היומיומיים, הצליח להקשיב לפעמי ההיסטוריה המהדהדים בהם.
כאיש אמת ובעל עקרונות לא היסס לבקר בחריפות התנהגויות שליליות של עמיתיו או של יהודים שונים שפגש (מבלי להזכיר במפורש את שמותיהם). כך גם גינה בכל פה יהודים פליטי מחנות שעסקו בספסרות, או חיילים שלא שמרו אמונים לנשותיהם שנשארו הרחק בארץ ישראל. אורבך לא נמנע מביקורת על היישוב העברי בארץ ישראל על שלא נענה להתגייס בהיקף הראוי לצבא הבריטי ולתרום למאמץ המלחמתי של בנות הברית, ולא הסתיר את אכזבתו כאשר נודע לו שבעיצומה של המלחמה הנוראה התפתחה ביישוב העברי בארץ ישראל רווחה ושגשוג כלכלי, "ומרבים ביישוב היהודי בארץ להשתעשע עד כדי איבוד החושים, והרצינות והצניעות פסו ועברו". במילים חריפות הוא מגנה את הוויכוח הפוליטי הסוער שהתעורר בארץ ישראל בין הזרמים השונים בשאלת חינוכם של "ילדי טהרן" והוא כותב על כך: "מחפיר להזכיר את עניין 'ילדי טהרן', אשר מסביבו התחיל מחול שדים מגונה המעורר בכל בן אדם בן טעם גועל נפש, וכל זה כאשר בית ישראל כולו בוער".

יהדות ג'רבה
מכל המקומות בהם ביקר בולט ומתייחד סיפור פגישותיו של אורבך עם יהודי ג'רבה. בין השאר הוא מתאר מצב בלתי נסבל אליו נקלעו היהודים בגלל התייחסותה השלילית של הפקידות הצרפתית, שנותרה נאמנה לרוח וישי גם אחרי נסיגת הגרמנים. בין השאר נאסר על היהודים לסחור בירקות ודגים, והם נאלצו לקנות את מוצרי האוכל בשוק השחור ועל כך נענשו ואף נאסרו והוכו בידי המשטרה. אורבך התלונן על כך אצל שלטונות הצבא והתערב כדי להחליף את הפקידות הצרפתית.
עניין רב היה לו כמובן גם בתרבות היהודית המקומית. הוא נהנה מיכולתו לנהל שיחה תורנית ברמה גבוהה עם הרב משה כלפון, גדול רבני ג'רבה בדור האחרון, ולהחליף עמו ספרים, וכן עם רבנים אחרים ששמע מהם על ספריהם והתרשם מהפתיחות ומהידע הנרחב של חלקם בנעשה בעולם היהודי הרחוק. מרשימה הייתה פגישתו עם הרב חורי, רבה הראשי של גבס שבתוניס, שהגיע יחד עם יהודים רבים אחרים להילולה בג'רבה. אורבך מספר: "השתוממתי לראות את בקיאותו במתהווה בעולם היהודי ובקיאותו בספרות הרבנים האשכנזית, בספרי חסידים וספרי מוסר. כל אלה ידועים לו, ושוחחתי אתו כאלו היה חסיד מפולין או גליציה". הרב חורי, שהכיר סיפורי חסידים וצדיקים ותרגם אותם לערבית, העניק לאורבך את ספרו.
אורבך התרשם גם מדרכי ההכשרה של דיינים שהיו נהוגים בישיבתו של הרב חי חויתא הכהן בג'רבה; ראש הישיבה היה מציע בפני התלמידים שאלה אשר נשאלה במשך השבוע מבית הדין. הצעירים המתכוננים להיות רבנים היו חייבים במשך השבוע לברר את ההלכה ולהביא בכתב את הכרעותיהם. אחר כך השוו את הפתקים וביררו את ההלכה למעשה. כך נהגו מדי שבת בשבתו. זו אכן הדרכה מעשית ראויה לציון של המתעתדים לשמש בעתיד כדיינים.
מובנת גם הסקרנות שאורבך גילה בספרים השונים ובספריות היהודיות השונות, אליהן הזדמן בביקוריו הרבים. אופיינית לכך היא הערתו על ביקורו בבית הכנסת הפורטוגזי בקרתגו שבתוניס, בה מצא ספרייה יפה מאוד הכוללת דפוסים עתיקים מרובים ויפים. את תיאור הספרייה הזאת הוא מסיים במילים "עברתי רק על בל תחמוד"...
אורבך משלב לעיתים קרובות ביומנו בקצרה את תמצית הנאומים והשיעורים שנתן במקומות השונים, וכך הוא מספר על דרשתו בבית הכנסת בבנגזי, בה אמר ש"רבים מבני דורנו חשבו כי אפשר לקיים 'עשות משפט ואהבת חסד' בלי 'והצנע לכת עם אלוקיך', האמינו באוטונומיה של המוסר, אבל קורות השנים האחרונות טפחו על פניהם: 'אמר נבל בלבו אין אלקים'. חוסר אמונה גורר אחריו בהכרח גם חוסר מוסריות והופך את האדם לחיה רעה".

צבי נהלוני – חבר אמונים
אולי כאן המקום להוסיף כמה מילים על צבי בס-נהלוני שנזכר ברשימותיו של אורבך ואשר שימש בתקופה מסוימת כנהגו האישי, כאשר אורבך היה באיטליה. בין השאר מספר אורבך על כיבוש רומא, ועל פגישותיהם הנרגשות של החיילים מארץ ישראל עם יהודים ניצולים. צבי בס עצמו העלה את זיכרונותיו שלו מימים אלה באיטליה, ותיאוריו משלימים את רשימותיו של אורבך בקטע זה.
צבי בס נולד בשנת 1920 בפולין בבית חרדי מזרח-אירופאי, לא ציוני. למד בישיבה של הרב הופמן בפרנקפורט דמיין, עלה ארצה בשנת 1936 והצטרף לקבוצת "אמונים" בנחלת יהודה, שהקימה את עין הנצי"ב. גויס לצבא הבריטי בשנת 1941. שירת תחילה במצרים, ולקח חלק בקרב אל-עלמיין. היה על ספינה של הצבא הבריטי שהוטבעה על ידי הגרמנים בדרכה לאי מלטה. רבים מהחיילים שהיו על הספינה, ובהם 140 חיילים ישראלים, טבעו בים. צבי נאחז בחבלים של סירת הצלה הפוכה, ולאחר שעות של שחייה ניצל ומצא את אחיו שלמה, ששירת אתו באותה פלוגה. משם, לאחר שנמשו מהמים, חזרו להתארגנות במצרים ויצאו שוב באותו נתיב אל חופי איטליה, שם עסק עם יחידתו בסיוע ליהודים ששוחררו ממחנות ההסגר.
בזיכרונותיו מתאר צבי בס את ההתרגשות הגדולה שאחזה בהמונים שצבאו לראשונה, מייד לאחר נסיגת הגרמנים, על פתח בית הכנסת המפואר ברומא שנשמר בלתי ניזוק מחמת הפורעים, לתפילת קבלת שבת. הוא מציין את הרב הצבאי קפטן אורבך שעלה על הבמה, מסר בעברית ובאיטלקית רהוטה דרישת שלום מהיישוב העברי, דיבר על הצורך לארגן את הנוער ולהכשיר אותו לחיי עבודה פרודוקטיבית בארץ ישראל והזמינם לאסיפת יסוד; כל המעוניינים פרצו בשירה נלהבת ובריקודי הורה. הוא מסיים פיסקה זו במילים "עוד לפני ימים מספר היה הפחד לחם חוקם והחרדה לגורל משפחותיהם רדף אותם בכל צעד ושעל, ועתה נפתח מעיין מרץ הנעורים... הוחלט לפתוח מועדון שיהיה מרכז לנוער הציוני וממנו תצא תורת הציונות לכל צעירי רומא. החיילים היהודים שיהיו במקום יתנו ידם לארגון הפעולות הללו יחד עם כוחות הדרכה מקומיים". צבי בס מסיים קטע זיכרונות זה שבמכתבו במילים הנלהבות: "גם כאן, בדרום איטליה יהיו החיילים סוללי הדרך ומכשירי הקרקע למען ילכו בה גאולי ה' מרומא לירושלים".

קצרה היריעה לתאר את כל מה שכתוב בספר החשוב והמרתק הזה, שהוא כאמור תעודה אנושית והיסטורית חשובה ממדרגה ראשונה. בטוחני שרבים ימצאו בו עניין רב.

יוסק'ה אחיטוב
עין צורים


חסר רכיב