תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מבט אל שיר

15/07/2008
עמודים תמוז תשס"ח 724 (8)
מבט אל שיר: המוזיאון

רחל גרוס

בְּמוּזֵיאוֹן וַן-גּוֹךְ
[בְּאַמְסְטֶרְדַּם]
אֲנָשִׁים פּוֹשְׁטִים עַל
מִפְלְסֵי נַפְשׁוֹ,
דּוֹרְסִים מַכְאוֹבוֹתָיו
וְאֵפֶר עַל הַשְּׁטִיחִים הַיְקָרִים.
אֲנִי קוֹטֶפֶת חַמָּנִיָּה צְהֻבָּה בִּגְזוּזְטְרָה עֶלְיוֹנָה
קְרוֹבָה לַשָּׁמַיִם
וְרַעַד עוֹבֵר בִּי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר,
Starry Night
רְבָדִים הַנִּפְלָטִים
מֵאֶשְׁנַבֵּי נַפְשׁוֹ,
זְרָמִים שֶׁל צִיּוּרִים
[כְּזִרְמֵי הַמַּיִם] הגּוֹלְשִׁים מוּל אוֹר
וְרוֹחֲשִׁים לָעֳמָקִים לֹא-מוּדָעִים
וְיָדִי מַקְצִיפָה אוֹתָם.


רחל גרוס, ילידת דנמרק, ניצלה מציפורני הנאצים כאשר הוברחה בילדותה לשבדיה במבצע ההיסטורי של הצלת יהודי דנמרק. רחל היא אמנית רב תחומית ודרשנית. פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת "עקד":"ניסיון להבין" (1991) ו"דממת ים דקה" (1996).



פלישת הברברים למוזיאון ון-גוך

[1]

ד"ר רבקה שאול

 

שיר זה מציב את הניגוד בין היחיד לרבים. היחיד הוא הצייר ואן-גוך, שציוריו משקפים את נפשו הסובלת. היחיד הוא גם כותבת השיר, שמסוגלת לחוות את התמונות כאילו היו חלק מנפשה שלה: "אני קוטפת חמנייה בגזוזטרא עליונה", היא מצהירה, ומכוונת בכך לסדרת ציורי החמניות, אותם היא חווה בממד עילאי: "קרובה לשמיים".

ההמונים, לעומת זאת, מתוארים ככנופיה של חסרי תרבות, ברברים שבאו לדרוס ולהשחית. יחסם דומה במהותו להסתערות של שודדים, ולזריקת אפר על שטיח מהודר. היצירות שמקורן בכאבי הנפש מהוות עבורם אובייקטים להסתכלות, ואולי הם גם נהנים מההילה האופפת את המוזיאון המפואר; הם אינם מסוגלים ליצור קשר אינטימי עם התמונות, ולכן הם מצטיירים לדוברת כ"דורסים מכאובותיו".

האומנם צודקת המשוררת ביחסה למבקרי המוזיאון?

וכי לא נמצא ביניהם צופה, המסוגל להכיל את היופי והכאב ברמת התבוננות גבוהה?

השיר הלירי לא בא לתת היגד על המציאות האובייקטיבית, אלא מבטא הכרה סובייקטיבית, לפיה בהפיכת היצירה לנחלתם של אנשים רבים יש משהו מקומם, יהיו אשר יהיו. תחושה זאת אופיינית להרבה משוררים, ומקורה בפער שבין האינטנסיביות שבחוויה ובתהליך היצירה, לבין היות היצירה "דבר" אובייקטיבי, שכל אחד יכול להתייחס אליו לפי דרכו האישית. משוררים רבים מקוננים על החשיפה הכרוכה בפרסום שיר, ומביעים תחושת ניכור כלפי קוראיהם. כך רחל ב"ספר שיריי", כך ביאליק ב"לא זכיתי באור מן ההפקר" וכמותם רבים אחרים.

 

יצירות בתוך יצירה

רחל גרוס, משוררת, מעלה את נושא היוצר והיצירה דווקא באמצעות הזדהות עם יצירות ממדיום אחר – אמנות הציור. דרך יחסה לואן–גוך ולציוריו, מציגה רחל את דיוקנה כמשוררת וכנמענת אולטימטיבית לציורי ואן-גוך. נוסף ל"חמניות", נרמז בשיר ציורו של ואן-גוך "ליל כוכבים", ותנועת המכחול הסיבובית הניכרת בו מתבטאת בציור הלשוני "וידי מקציפה אותם".           

יצירה נוספת הנרמזת בשיר היא שירו של דון מקלין, "וינסנט", הנפתח במילים "starry starry night". לא בכדי ציינה הכותבת את שם התמונה באנגלית; המילים האנגליות מעוררות בנו את המילים וגם את המנגינה של "וינסנט". דון מקלין דואב על מצבו של האמן, שזכה להכרה ולגדולה רק לאחר מותו, וגם הוא נותן ביטוי לניגוד בין ואן-גוך לבין ההמונים: "הם". האם הם יבינו, הוא תוהה? האם ההמונים הללו, המסתערים על המוזיאון של רחל גרוס, מסוגלים להעריך אמן כערכו, או רק את מי שזכה להכרת הממסד?

רחל גרוס משיבה בשלילה, וממחישה את הדרך שלהבנתה היא הדרך הנכונה אל היצירה. וכך, בשירה המתנגן והציורי, אנו חווים תמונת חמניות, ליל כוכבים, ואת שירו המתנגן של דון מקלין. יחד עם המשוררת אנו עומדים על המרפסת הגבוהה הקרובה לשמיים, ונכנסים לסחרור של  starry night בכל משמעויותיו.

 



[1] תודה ליהודית וינוגרד על הארות חשובות.

 

חסר רכיב