תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�§�‘�•�¦�× �©�—�¨

21/10/2007
עמודים תשרי - חשון תשס"ח (717) 1
פרשיות עלומות
מ- תש"ח עד תשס"ח
פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים. מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה, קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע הסרבנית, קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם.
בשנת השישים למדינה, נעלה, יחד עם נחום ברוכי, איש בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי, כמה מן הפרשיות העלומות הללו. והחודש - על קבוצת שחר.
קבוצת שחר

נחום ברוכי

 

חבורת צעירים ממצרים, מרוקו, טוניס, טריפולי וטורקיה חברו להקים את קבוצת שחר#

השחר מסמל את התקווה העולה ממזרח#

נחום ברוכי מספר על העלייה לארץ, על ההכשרה בגוש עציון ועל המעברים מנקודה לנקודה

עד לפירוק הקבוצה בחורף הקשה של שנת 1950-51

 

 

קבוצת שחר היא 'הקבוצה המזרחית' של הקבוץ הדתי. חבריה נקבצו מחמש ארצות מוסלמיות, מצרים, תורכיה, מרוקו, טוניס וטריפולי. הם עלו בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, עברו הכשרה חקלאית וקיבוצית במוסדות עליית הנוער ובמשקי הקבה"ד והקימו ישוב עצמאי בגליל העליון. קבוצת שחר התקיימה כשנתיים וכאשר התפרקה, הצטרפו אחרוני חבריה לבני דרום.

הקבוצה המצרית

הקשרים בין הקהילה היהודית במצרים ויהודי ארץ ישראל נמשכו מדורי דורות, אולם רק בתקופת מלחמת העולם השנייה נוצר הקשר הציוני - מעשי וקמו במצרים תנועות ציוניות במובן המודרני של המושג. ראשוני השליחים שהביאו את דבר הציונות ליהודי מצרים היו חיילי הבריגאדה היהודית מהארץ, ששהו במצרים במסגרת הצבא הבריטי, וביניהם כמה חברי הקבה"ד. הם קשרו את הקשרים הראשונים עם כמה מתלמידי ישיבת 'אהבה ואחווה' בקהיר, ועודדו אותם להקים סניף בני עקיבא. כ 150 צעירים דבקו ברעיון, שהתאים לאווירה המסורתית שבבתיהם, גם אם לא הקפידו כל כך בשמירת מצוות, זאת בניגוד לסיסמאות האנטי דתיות שהופרחו על ידי חיילים אחרים, שליחי השומר הצעיר. בתום המלחמה נשלחו לארץ שני 'מרגלים' כדי להתרשם ממראה עיניהם. בשובם מסיור ביישובי הקבוץ הדתי המליצו על כפר עציון כמקום מתאים להכשרתם לקראת התיישבות משלהם. הגרעין הראשון החל לעלות בדרכים לגליות, עם סרטיפיקטים או אשרות תייר, היישר לכפר עציון. שנה אחריו עלה הגל השני והפעם חצו את מדבר סיני ברכבת צבאית, כשהם מתחזים לחיילי בריגאדה. קבוצה זו עשתה את הכשרתה במשואות יצחק שבגוש עציון. שתי הקבוצות הקימו יחדיו גרעין התיישבותי. הם טיפחו קשרים עם חבריהם בקהיר ובאלכסנדריה, באמצעות שליחים מתוכם, וראו את עצמם כחלוץ העובר לפני מחנה. שאיפתם הייתה לייסד בארץ קבוץ שיהווה יעד עליה ומקום קליטה לכל חברי התנועה ממצרים. הקמת גוף עצמאי, יציב וקולט לא יכלה להיעשות על ידי בחורים בלבד, לשם כך היו זקוקים לבנות, אך ההורים במצרים מיאנו להרשות לבנותיהם לעזוב את הבית. לפיכך יצאו הבחורים לחפש להם חברות מבין בוגרות עלית הנוער מתורכיה.

 

הקבוצות התורכיות

גם קשרי יהדות תורכיה עם ארץ ישראל עמדו על בסיס מסורתי - דתי ולתנועה הציונית המודרנית לא הייתה כמעט דריסת רגל בהם. בעת מלחמת העולם השנייה גבר לחץ השלטונות על היהודים, שהחלו לחפש דרכים להוצאת ילדיהם למקום מבטחים, לפחות עד יעבור זעם. באותה עת, היו כבר שערי אירופה נעולים וסרטיפיקטים שנועדו להצלה משם ולא נוצלו, נמסרו לילדים בתורכיה. כך עלו בשנים 1943- 1944 מאות ילדים במסגרת עליית הנוער, ונקלטו במוסדות בארץ. מי שהוגדר על ידי ועדות המיון כמסורתי, נשלח למוסדות הדתיים ובהם מקווה ישראל, כפר הנוער הדתי ובית צעירות מזרחי בירושלים. מוסדות אלה היו קשורים רעיונית ומעשית עם הקבוץ הדתי. רבים מאנשי צוותם היו חברי קיבוצים והקו החינוכי ששלט בהם הוביל להגשמה חלוצית בהתיישבות. ואכן, אחרי חצי שנה במוסדות, התכנסו שתי קבוצות להמשך הכשרתן בטירת צבי, ואילו הבנות מבית צעירות וממקווה ישראל חברו אל הקבוצה המצרית שבכפר עציון. בשנת 1946 השתלבו דרכיהן של כל הקבוצות, וביחד הקימו את קבוצת שחר.

 

הקבוצה המרוקאית.

עם כיבוש מרוקו מידי השלטון הפרו גרמני על ידי בנות הברית, התחדשה הפעילות הציונית, ותנועות נוער החלו לפעול בה. אחת מהן, תנועת בן יהודה, שהתמקדה בעליה ובחינוך לחיים בארץ, פעלה בהשראת שליחים מהקבה"מ. שליחים אלה עמדו על  אופיו הדתי- מסורתי של הנוער המקומי והבינו שקליטתם בקיבוץ מותנית ביצירת תנאים מתאימים. קבוץ בית השיטה נבחר לשמש מרכז ל"גרעין הדתי של הקבוץ המאוחד". היה בו כבר מטבח כשר (לשימוש ההורים) והייתה גם נכונות להתחשב בסידור עבודה בשבתות. ב 1945, עלו עשרת החלוצים הראשונים ממרוקו ומאלג'יר לבית השיטה, אך הניסיון לא עלה יפה. חלק מהחברים עזבו את השבת וחלק את הקבוץ. כשנודע להם במקרה על קיום הקבוץ הדתי, יצרו קשר וכך נחתו שמונה חברים ראשונים בבארות יצחק בנגב. משהגיעו חברים נוספים, הוקם הגרעין הצפון אפריקאי, שחבר אל המצרים והתורכים בשחר.

 

קבוצת שחר העצמאית

באמצע 1946 הצטלבו דרכיהם של חברי הקבוצות אשר סיימו את לימודיהם ואת הכשרתם  וגמלה ההחלטה להביא את הנוער הזה להגשמת התיישבות דתית, בדמות קיבוץ של עדות המזרח. השם "שחר" סימל את האור הראשון הבוקע מן המזרח. בימיה הראשונים דמתה שחר לכל הקבוצות באותה תקופה: מחנה אוהלים לצד בית אריזה בפרדס ליד נתניה, ללא חשמל ותנאים סניטאריים, ופרנסתה באה מעבודות מזדמנות בפרדסים ובבניין.

ביוני 1947 התפנה מחנה עבודה ליד כפר עתא (אתא), כאשר קבוצת 'במישור' הרומנית ששהתה בו, הצטרפה לבארות יצחק. קבוצת שחר, שמספר חבריה התקרב כבר לחמישים, התמקמה באתר. באותה עת התחיל הקבה"ד לראות בה קבוצה לכל דבר ועניין, ומינה את צבי וגנר, חבר קבוצת מכורה השכנה, כמדריך לשחר. התנאים המשופרים, צריפי מגורים, מקלחות פח, חדר אוכל ומקומות עבודה מגוונים בחקלאות, בתעשייה ובנמל חיפה, שיפרו את המצב ואפשרו לקבוצה להתחיל למלא את יעודה כקולטת נוער מזרחי, ממרוקו, תוניס ומטריפולי. בסוף אותה שנה הורע מצב הביטחון. הדרך לעבודה בחיפה הייתה כרוכה בסכנת נפשות. צליפות היו דבר יום ביומו. אירועי בתי הזיקוק וקרבות רמת יוחנן גבו מחיר כבד, שלושה מחברי הקבוצה נפלו במערכה.

הגיוס הכללי שהוכרז עם קום המדינה ומיסוד משרדי הממשלה, שאב מתוך שחר את מיטב החברים. הגרעין המצרי האיכותי, שרוב חבריו היו משכילים ששלטו בשפות חיוניות (ערבית, צרפתית, אנגלית ועברית), העמיד לרשות המדינה כוחות מעולים, שפרשו מהקבוצה והותירו אותה ללא עמוד שידרה ביטחוני וניהולי.

 

התיישבות קבוצת שחר

ב- 29 בספטמבר 1948 הגיע תורה של שחר לעלייה על הקרקע. הכפר הערבי הנטוש ביריה חלש על מבואות צפת ועל הדרכים ממנה אל עין זיתים ואל מצודת ביריה, שבה החזיק גרעין בני עקיבא. מולו היה פרוס צבא ההצלה של קאוקג'י. לפיכך הוצבה שחר, כישוב משלט, בביריה הערבית. במשך שלושה חודשים הכשירו את בתי הכפר הנטוש למגורים, כשהם מאבטחים את האגף המערבי של חזית הגליל העליון, ובו בזמן עובדים למחייתם באסיף היבולים הנטושים במטעי הכפר. ותיקי ביריה (גילאי 18- 20), שעשו את תקופת המלחמה במקום, הגישו סיוע למתנחלים החדשים וראו בהם את מגשימי חזון גוש הגליל של הקבה"ד. גם התנועה החלה למנות את שחר כחלק מהגוש, ובינואר 1949, חודשיים אחרי כיבוש הגליל העליון במבצע חירם,  העתיקה שחר את מקומה לגוש חלב. בפעם הזאת הייתה ההעברה מתוכננת ובניין הנקודה התבסס על המשאבים שהוקצו לכך על ידי הסוכנות, שכללו צריפי מגורים, צריף חדר אוכל, מקלחות, מגדל מים, צריפים לענפי השירותים וגם ניצנים ראשונים של ענפי משק חקלאי. מספר חברי הקבוצה עמד עדיין על חמישים, אולם הייתה תחלופה רבה. רוב החברים הועסקו על ידי הקק"ל בהכשרת הקרקע ובייעור 'ולמרות שהתנאים היו די קשים, המצב החל להשתפר', והחלו החתונות הראשונות, שמשכו אפילו את תשומת לב השכנים הצ'רקסים, אשר באו לשמח את החוגגים בפנטזיה של סוסים וחרבות.

הכול הלך למישרין ואז הגיע החורף הקשה (1950-1). 'המים קפאו, הצינורות התפוצצו, רוחות עזות וסוערות העיפו את גגות המבנים והחברים מצאו את עצמם ישנים תחת מעטה שלג. באחד הלילות נשרף מחסן הבגדים על כל תחולתו והרוחות העבירו את הגצים אל לול האפרוחים וגרמו לשריפתו כליל. נשארנו עירום ועריה'. ובעוד הקבוצה מתאוששת, החלו הורי החברים לעלות ארצה והבנים, שקצרה ידם לסייע בקליטתם במשק, נאלצו לעזוב את הקבוצה.

כעת התעוררה בעיה חדשה. מהמוסדות המיישבים נמסר שקיימת בעיה פוליטית בשאלת הבעלות על הקרקע ועל שחר להתכונן להעתקה נוספת, שישית במספר, אל רמת דלתון. בקבוצה התקיימו אסיפות סוערות שהובילו להחלטה שאין היא מסוגלת לבצע את המהלך הזה והיא מעדיפה 'פירוק מרצון'. כ 25 חברים נענו להזמנת בני דרום, בגיבוי הקבה"ד. והצטרפו אליה, והשאר התפזרו.

 

בארות יצחק

 

חסר רכיב