תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

�ž�×�•�š "�›��Ÿ �¢�œ �¤� �™ �”��“�ž�”"

21/10/2007
עמודים תשרי - חשון תשס"ח (717) 1
מדברים כאן

לקט מתוך "כאן על פני האדמה"
עריכה וקישור: גילה קפלן

בתום יום עבודה מפרך, הגוף התשוש מתמוטט על המזרון
אך הנפש כמהה לקשר ולחיבור
הפעמון מצלצל והחברים מתקבצים מן האוהלים הפזורים
ו...מדברים
על ימים ראשונים ועל לידתה של אסיפת החברים

בתחילת המאה ה-19 קרמו עור וגידים הרעיונות, הפכו לקבוצות משוחחות וכך נשמר הדיווח הבא: "פעם אחת בשנת 1909 ישבנו על הגורן אחרי עמל העונה בקציר ובגורן, נתפתחה שיחה על עתידנו. באותה שיחה צץ לראשונה הרעיון על משק עצמי, חיי חברה עצמיים והשם "קבוצה" נשמע לראשונה בחלל העולם." תנחום
ולא סתם כך דיברו. מטרה הייתה לכל זה:
"השתפכויות ווידויים בפני הרבים יש בהן כדי ללוש את כולם לעיסת חיים אחת." מנתח את המצב שמואל דיין, ממקימי נהלל וראש שושלת דיין.
כל הציטוטים בכתבה לקוחים מתוך הספר "כאן על פני האדמה" בעריכת מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת. וכך הם מסכמים שם את מהות השיחה:

שיחה
התכנסות של חברי הקבוצה, בקבוצות וקיבוצים אינטימיים. אין זו התכנסות הכוללת סדר-יום, מועד קצוב או החלטות מנוסחות מראש. השיחה מתקיימת כאשר יש למי מהחברים צורך בה בכל שעות היום או הלילה. חבר "שלוחץ לו" יכול היה במקרים מסוימים ליזום על דעת עצמו לכנס את החברים. אין צורך במוסד מכנס, מברר וקובע - האם לדון ובמה. השיחה עוברת מנושא אל נושא ומתרכזת בייחוד בביטוי "מצב הרוח" של חברי הקבוצה.
חובת הכנות חלה על כולם. שיחה יכולה לכלול וידוי, תוכחה, משחק, שיחה על ענייני תרבות ורוח, טכס פרידה או הודעת חתונה.
החלטות השיחה מתקבלות ללא הצבעה, על בסיס של הסכמה הדדית או סיכום "רוח השיחה" על ידי אחד החברים. השיחה הייתה שונה ברוחה מהאסיפות הכלליות בקיבוץ הגדול ובגדוד העבודה.

מדברים - הרבה
כל קשיי החיים לא מנעו מן החלוצים לדבר ולדון ולתת מקום למילים – מקום רב...
וכך כותב יוסף בוסל, מראשוני דגניה, ומספר על אסיפה שנמשכה מערב יום ששי עד מוצאי שבת אחר חצות. על מה דברו? קשה להגיד אך הרושם שנותר היה עז.
"גרשון יקירי,
הנה כבר עברו שבועיים מיום שנעלמת. הזמן הזה עם כל מה שהתרחש בו בחיינו עבר מהר מאוד מבלי שהרגשתי בו. והשבועיים האלה לא עברו עלינו כרגיל. הייתה אצלנו אסיפה לפני שבוע שנמשכה מערב יום ששי עד שתיים בלילה ליל מוצ"ש, בהפסקות קטנות לאוכל ולשינה. וביום ראשון בערב שוב אסיפה. כן, אסיפה כזאת מזמן לא הייתה אצלנו. רוצה אתה בטח לדעת מה דיברו באסיפה זו, אבל עם כל רצוני הטוב לא אוכל הפעם למלא את זה. אני יכול רק לכתוב לך שהאסיפה הזו חשובה הייתה מאוד, ולו רק לאותם שני הימים שהיו עסוקים בה. רושם עז מאוד עשתה האסיפה על כולנו, אם כי לא הביאה לשום שינויים בחיים. האסיפה נקראה על-ידי הדרישה של הוועדה העיונית הידועה לך. צריך היה לדעת מאת חברינו תשובה על אי-אלו שאלות ביחס לחיינו ולעתידנו. בקצרה, צריך היה לדעת מהו האני-מאמין שלנו או להיפך. ..
בכל אופן, דיברו כולם בגילוי לב ובאמיתות כזו ששבתה לבבות. שמענו דברים יפים מאוד, ודווקא מפייבל ועוד. בכל זאת, למחר, אחרי האסיפה, ביום ראשון בבוקר, הייתה הרגשה קשה מאוד שכמעט אי-אפשר היה לצאת לעבודה, ושוב נפרשנו איזה ששה אנשים שלנו לקברו של משה, ושם בכינו הרבה ודיברנו. הלבבות דיברו כל אשר הצטבר במשך הרבה זמן. כמה חסרתם אז אתה ויוסף, ורק לפנות ערב שבנו משם נרגעים במקצת וקראנו שוב לאסיפה את כולם, והחלטנו אחרי שיחה יפה להמשיך את אסיפותינו לשבתות הבאות. וביום שני יצאנו לעבוד בחשק ובמרץ. (י. בוסל תרע"ו)
הדיונים נשאו אופן רגשי (שלא לומר רגשני) אך מנעד הנושאים היה רחב, החל מדיון על "האני מאמין שלנו או להיפך" ועד לשאלה החשובה "האם מותר לתת סוכר בתה" וכך הדיווח של יונה בן יעקב: "היו בדגניה ויכוחים ללא גבול על השאלה האם יכולה הקבוצה להרשות לעצמה לתת סוכר בתה מבלי לפגוע בעצמאותה הכלכלית. עמדו הצעות שונות על סדר היום. היו שהציעו לשתות תה עם חרובים. יצחק התנגד לכל העניין." יונה בן יעקב

ואם היה חשש שאולי יעלה דבר מה על הלב, אך לא ימצא הזמן והמקום לשתף בדיבור הוחלט על כתיבת ""ספר זיכרון" החלטה שלא שרדה את מבחן המציאות.
....באחת האסיפות הוחלט פעם על קביעת "ספר זיכרון" שיימצא במקום קבוע, וכל חבר ירשום בו מה שיעלה בדעתו על תיקון איזה פגם בחיינו החברתיים במשק, וכמו כן כל הצעה חדשה ואיניציאטיבה חדשה. ספר כזה הוכן, אחדים ניסו לרשום משהו בזמן הראשון והדבר נתבטל. נתבטל משום שקשה היה לדבר לחברים מבלי להביט בעיניהם וגם משום שהכתיבה אינה קלה לכולם." (שמואל דיין)

חשבון נפש
שרה בלומנקרץ מדווחת על אסיפות מיוחדות במינן שהיו מעין יום כיפור:
"אספותינו היו מיוחדות במינן: מלאות סודיות ואחריות אישית. אינני שוכחת את האסיפה הראשונה שלנו, חדשים אחדים אחרי התחלת עבודתנו. היה זה חשבון-נפש של כל חבר: איש איש הגיד, איך הוא רואה את הקומונה ומה הוא רוצה לראות בה בהמשך חייה, מה הדרך הוא רואה לעצמו בארץ, ומה דעתו על יתר חברי הקומונה. כל חבר כאילו עמד למשפט. כל חבר שהיה לו מה להגיד על זולתו - קם והגיד זאת בגילוי לב. באסיפה זו גם הוחלט, מי ראוי ומי אינו ראוי להיות חבר לקומונה. היה זה לנו מעין יום-כיפורים, יום תמים שבו חיטטנו איש-איש בנפשו הוא ובנפש חבריו."
לא תמיד הצליחו החברים לעמוד במשימת השיתוף הרגשי – אולי היו חסרים להם מנחים מקצועיים??
"בשתי האסיפות הכלליות האחרונות בעין-חרוד קרה פלא. 2 - 3 חברים התאוששו וינסו לעורר את השאלה המכאיבה על המצב הפנימי בפלוגה, ועל כל התוסס ומפעפע בלב הרבה חברים בעת האחרונה. אלה היו חברים "מעפילים" וחפצו הם, שפעם יעמידו את השאלה כמו שהיא, בלי כחל ובלי שרק, מבלי להתיירא להביט בפני האמת הערומה, ומבלי לרצות לטשטש מה שהוא ולחפות על מה שהוא לשם הונאה עצמית של שלום-שלום.
ואולם אלה החברים כאילו הרגישו את מצבם הקשה ולא קם בהם די כוח. עמדו באמצע ורק ביקשו רחמים: יבואו החברים, וימלאו אחרינו. והחברים לא באו ולא מילאו. החברים שתקו. והקולות הבודדים נשארו תועים בחלל העולם והידיים רפו.
מדוע? מדוע שתקו החברים? מדוע לא הגיד כל אחד, מה שהעיק על לבו, מה שמכאיב לו? למה לתת לאותה ההתרגזות וההתמרמרות הפנימית, שתהא מחלחלת ומפעפעת כארס, מכניסה רעל בכל חיינו, ולבסוף עלולה להביא לידי עיוות הדין וסילוף המחשבה, למה?
מלה בסלע משתוקא בתרי. אולם יש אשר השתיקה עולה לשותק עצמו בדמים מרובים, ויש אשר הוא רוצה כבר אחר כך לדבר, ולא לדבר אלא לצעוק - ולא יכול. יש ויש..."

מים רבים זרמו מאז. האסיפה שינתה פניה אך עדין, בצורה כזו או אחרת, היא מאבני היסוד של הקיבוץ.
חיבוטי הנפש כבר כמעט ולא מגיעים אליה ובכל זאת עדיין אנו מתכנסים כמה פעמים בשנה, שותים תה ומחליטים.

חסר רכיב