תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ערב השקה

22/05/2007
עמודים אייר תשס"ז (713) 7
ערב השקת הספר – 'ילדי כפר עציון'
רשומון

גילה קפלן

60 ילדים שנולדו בכפר עציון עד נפילתו במלחמת השחרור
שהוריהם נלחמו ורבים מהם אף נפלו על אדמת כפר עציון
נושאים בגאווה את זהות מקום הולדתם גם אם הרחיקו ממנו
60 'ילדים' הנושקים לשנתם ה-60 משני צידיה
נאספו נרגשים לערב השקת הספר 'ילדי כפר עציון'
העוסק בהם, בזכרונותיהם ובהתמודדות עם מצבם המיוחד


בסופו של הערב, לאחר הערות מלומדות והשערות מנומקות עלו שני 'ילדים' נרגשים, נושקים לששים, ודיברו מהלב. נפתלי (תולי) שיינפלד: "יציאת הספר יצרה טלטלה רגשית, מגיעים טלפונים גם מאנשים שזמן רב לא דברנו אתם, מחליפים דברים. חבר אמר לי שרק לאחר שקרא את הספר הוא הבין מה עבר עליו, מה קרה לו ומה הוא העביר לילדיו".

הרבה נכתב ונאמר על הספר "ילדי כפר עציון" שיוצא בימים אלו לאור.
במבוא לספרה, מתארת עמיה ליבליך את תחילתו של התהליך:
"באחד הימים בשנת 2003 קיבלתי במשרדי, באוניברסיטה העברית בירושלים, שיחת טלפון מפתיעה. הדוברת הייתה יונה ברמן, עורכת עמודים - כתב העת של תנועת הקיבוץ הדתי. בדיבור בטוח ובקול נעים הציגה עצמה כאחת מ'ילדי כפר עציון', אשר באחרונה יצאו לטיול שורשים בפולין... במהלך טיול זה נפתחו הלבבות, ובשעות הארוכות שבילו יחדיו בנסיעות ובטיסות, הגיעו לידי מסקנה כי 'סיפורם עדיין לא סופר', ו'אולי הגיע הזמן שנוכל להתחיל בעזרתך מסע אחר, מסע של כתיבה, שיוליך אותנו הלאה עוד ועוד'. על סמך השיחה הבינותי, כי אמהותיהם כבר זקנו ורוב אבותיהם נפלו במערכה על כפר עציון במלחמת השחרור. יונה שייכת לבני 'הדור השני', המופקדים עתה על הסיפור, וחשים כי הגיע הזמן למסור אותו הלאה למשמרת ולפרסמו ברבים. כך הגיעה אליי, אמרה, מאחר שנעשיתי במשך הזמן 'בנק הסיפורים' של קהילות שונות, של בני קיבוץ זה או אחר, של שבויים, של לוחמים שחזרו הביתה מהמערכה ועוד. פרטי השיחה אינם זכורים לי בדיוק, מאחר שמעולם לא נרשמה. כך או כך, במפגש הטלפוני הראשוני הזה הוברר לי, כי יונה שמעה עליי ועל ספריי, ואני שמעתי על כפר עציון... המגע שנוצר בינינו ברגע זה, זרע תהליך שתנובתו היא ספר זה".
הבחירה בעמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה ולא היסטוריונית, היא שהכתיבה את אופיו האישי והאמפטי של הספר. "לא רצינו ספר היסטוריה, כאלה כבר יש", מסבירה יונה ברמן, "רצינו כתיבה מסוג אחר". זה יתרונו של הספר, ומסתבר כי זה חסרונו, ועל כך מרחיב יוחנן בן יעקב, במאמרו בגיליון עמודים זה.

ערב ההשקה; אודיטוריום בנין רבין למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית שוקק חיים, רובם ככולם מאנ"ש; בני כפר עציון ומשפחותיהם, חברי הקיבוץ הדתי ותושבי גוש עציון. למראה האולם המלא, ביקש הד"ר לפסיכולוגיה יורם יובל מהנוכחים שיציינו בהרמת יד כמה מהם בני כפר עציון או בני משפחה, והנהן בהבנה למראה יער האצבעות.

שלושת הדוברים בערב נגעו בספר מכיוונים שונים; הגיאוגרף הד"ר יהושע בן אריה קשר קשר הדוק בין הקמת גוש עציון ונפילתו לבין ירושלים, כשמסקנתו היא – גוש עציון הוא ירושלים המורחבת.
הד"ר יורם יובל הצביע על קווים משיקים בין הספר לבין טיפול פסיכולוגי, תוך שהוא מצביע על הנקודה בה ה"מטופל" (ילדי כפר עציון במקרה זה) בוחר ב"מטפל" (הסופרת / חוקרת במקרה זה) כשהמאפיין של המטפל שהוא, נוגע ולא נוגע, קרוב – רחוק, מכיר מספיק כדי להבין אך חיצוני מספיק כדי להיות אובייקטיבי. קשריה של עמיה לאנשי כפר עציון הם "בשם האב", כיוון שהיא בתו של ד"ר משה אריה קורץ, ממנהיגי הפועל המזרחי, שהיה קשור בנימי נפשו אל אנשי כפר עציון – ולו הוקדש הספר.
"האם סיפורו של כפר עציון מיוצג בתודעה הישראלית?" פתחה אחרונת הדוברות, הסוציולוגית ד"ר ורד ויניצקי-סרוסי, "האם נצרב סיפור כפר עציון בתודעה הלאומית?"
תשובתה המורכבת של הד"ר ויניצקי-סרוסי שכללה נתונים וסיבות, השוואות לגורל המגורשים באשר הם ולהשתייכות הפוליטית המקומית הייתה הרצאה מלומדת שלא נגעה ב'סיפור שלא סופר' וגם לא בלבבות רוב היושבים באולם.

בהמשך המבוא לספר כותבת עמיה:
"... מהו הסיפור ש'עדיין לא סופר'? הרי על כפר עציון, חורבנו והקמתו מחדש 'יודעים כולם', כך חשבתי אז לתומי... התשובה התבהרה לי בהדרגה במשך השנה, במהלך פגישות ההיכרות שהתקיימו בביתי והראיונות האישיים המסודרים עם בני הדור השני... אסתפק כאן באמירה, כי גם אם מעמדו של כפר עציון בפרט ושל גוש עציון בכלל במערכה על קום המדינה בתש"ח, ועלייתו המחודשת להתיישבות במקום מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מסופרים וידועים - ובמרוצת עבודתי התברר לי כי לא כן הוא - הסיפור שעדיין לא סופר, ואליו כיוונה יונה בדבריה, הוא סיפורו של הדור השני. דור זה נושא מרצון או שלא מרצון את הזכרון, הזהות, הצוואה והמורשת הקיבוציים של כפר עציון... ואף שגילם היום נע בערך בין 55 ל-65 (כולם נולדו בשנים 1948-1939), הם נקראים בלשונם עדיין 'הילדים' או 'ילדי כפר עציון' - כאילו עמד הזמן מלכת, כפר עציון לא נפל ואבותיהם עדיין בחיים...".

ואולי זה "תפקידו" של הספר ושל 'הסיפור שלא סופר' - לקרב לבבות ולהזכיר לנו ולסובבים אותנו, מה ומי נמצא מאחורי סיפורי הגבורה ואיך גדלים בצל מאורעות גדולים כל כך.

בימים אלו מתכונן קיבוץ כפר עציון לחגיגות שנת ה-40 לשובו לאדמתו.
הספר הזה, מחבר ומגשר על פער בן 19 שנה בין כפר עציון שהיה לזה שעכשיו, בין הזכרון להווה. באפילוג לספר כותבת עמיה ליבליך: "מסע ההיכרות שהניב ספר זה עבורי היה מסע מרתק שבאמצעותו פגשתי אנשים שאלמלא המחקר לא הייתי פוגשת, למדתי על החברה הישראלית דברים שלא ידעתי קודם. הלימוד היה רגשי, ערכי ופוליטי... הוא קשר אותי להקמת המדינה והעצים בעיניי את ערכה... הוא לימד אותי על מקומם של המתים בחיינו, על ערך החיים ועל חשיבות הזכרון, הוא גרם לי להרגיש לרגעים מהם געגועי אדם למולדתו, מהי גלות, מהי שיבה, מה משמעותה האישית של הציונות; הוא הראה לי כי למציאות חיינו הישראלית, פנים רבות וסותרות...".











חסר רכיב