תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

27/12/2006
עמודים טבת תשס"ז (709)3
לזכרם
רבקה (קוקה) אבנון ז"ל

נולדה: כ"ג אדר ב' תש"ו 26.3.1946
נפטרה: ד' מרחשוון תשס"ז 26.10.06
טירת צבי

קוקה,
עצוב לנו מאוד מאוד. גם אם אנחנו יודעים שנגאלת מייסורים קשים, וגם אם ידענו שאלה השבועות והימים האחרונים לסבלך, מלווה אותנו הרגשת ההשתאות והפליאה לעוצמה ששידרת לסביבה, למאבק משבוע לשבוע ומיום ליום להישאר בחיים, לקבל ולתת עוד ועוד, לא להפסיד את המשפחה הנהדרת, את החברים הקרובים ואת כל מה שקורה בטירת צבי, בשדה אליהו, בעמק, בבית שאן ובבית החולים עפולה.
עולמך היה מלא ועשיר. כוחך וידיעתך לנווט את ימיך ההולכים וכלים בדרך הנכונה ובכבוד הראוי, היו ללא ספק מכוח אישיותך ומבקיאותך במקצוע אותו בחרת מתוך הרגשת שליחות אמיתית - מקצוע העובדת הסוציאלית.

כולנו קראנו לה קוקה, כך קיבלנו אותה לטירת צבי משכנתנו הקרובה שדה אליהו, שם נולדה כרבקה, בת ליעקב ז"ל ושושה תבל"א קולר, ממייסדי שדה אליהו, בשנת תש"ו 1946. בבית הספר המשותף למדה עם כל ילדי העמק ויחד אתם יצאה לצה"ל ושירתה כסמלת סעד בנח"ל, ולשנת שירות שלישית כקומונרית של בני-עקיבא ב"הדר יוסף", שם העמידה סניף בני-עקיבא לתפארת. במרץ רב העבירה יחד עם הקיבוץ הדתי וההנהלה הארצית של בני-עקיבא החלטה להקים סניפים במה שנקרא באותן שנים "ישראל השנייה" - ביישובי עולים ובעיירות הפיתוח.
את התואר בעבודה סוציאלית גמרה בבית הספר לעבודה סוציאלית בחיפה. את יאיר אבנון (בולי) הכירה בנסיעות הרבות מהעמק למרכז הארץ, והם נישאו ב-1976 בשדה אליהו בחתונה שמחה וגדולה, ולמחרת שבו וחגגו ברוב עם שבע ברכות בטירת-צבי.
קוקה התחילה עבודתה כעובדת סוציאלית בעיר בית שאן, כאשר ד"ר הרמן מכרנו - הרופא שלנו שיאריך ימים, יזם והקים מרפאות בבית שאן. קוקה פעלה רבות בקשרים בין המרפאה והמשפחות.
הקשר עם בית שאן נשאר עד היום, גם אחרי שקוקה עברה לעבוד בבית החולים "העמק" כעובדת הסוציאלית של המחלקה האורטופדית. הקשר התבטא דרך המחלקה להמשך טיפול, וגם בחלוקת כספי הצדקה שטירת-צבי נתנה, וקוקה הייתה זו שקבעה לאן יופנו, מתוך ההקפדה ש"עניי עירך קודמים".
עד המשבר של המחלה הקשה, הייתה קוקה בצוות בית החולים בעפולה. גם בקיבוץ מילאה תפקידים בהתאם לכישוריה, ריכזה את ועדת הבריאות ויצרה דפוסי עבודה בנושא זה, והייתה שנים בוועדת הצדקה.
שנות פעילותה אלה חפפו לשנים בהן נולדו הבנים והבנות לבולי וקוקה, והמשפחה התרחבה. קוקה השקיעה את נשמתה והייתה מעורבת בחינוך. בניה זכו לתמיכה טובה בעת שהגישו עבודות מיוחדות בבית הספר, ותמיכה גדולה מאוד בלימודי מוסיקה ואמנות, בהם הצטיינו ואת התוצאות במסיבות, בתערוכות, בבית הכנסת, בנגינה, שירה וציור ראינו לא פעם.
זכתה קוקה להשיא שלושה מבניה הבוגרים ולראות נכדים, להשתתף במסיבות סיום בבית הספר, בצבא ובעוד מקומות. מדי פעם הייתה גם נושאת דברים בשם ההורים, או במקום העבודה. מאמר שכתבה או ברכה שחיברה היו מושלמים. במהלך מחלתה הקשה אספה לפעמים כוח ושלחה לחברים שהיו קשורים אליה דברי עידוד.
בראש השנה כתבה בברכתה:
"כעת אני חולה, זה רצונו של הבורא שברא אותי בריאה, ורצונו כעת שאפיק תועלת ממחלתי, ואנצל הזדמנות (בהזדמנות חובה המילה זמן) ללמוד ולהכיר עולמות שהיו נעולים בפני עד היום, ושלולא המחלה לא הייתי מגיעה אליהם. אני רואה בלימוד זה זכות, יש לי שפע של זמן להביט בכם, ללמוד אתכם ולהבחין ביופי של פנימיותכם. אני מודה לקב"ה שזיכנו במשפחה ובסביבה אוהבת ותומכת שכזו".
האבדה גדולה והנחמה קשה, אבל אולי הידיעה שיש משפחה שכזו - בנים, בנות, המשפחה והחברים שהגיעו כל הזמן הקשה הזה משדה אליהו, מזכירה כי קיימת הסביבה התומכת עליה כתבה מתוך מכאוביה. ויש לי הרגשה שזה גם מסר מעודד שרצתה להעביר לכולנו.
לכי לך למנוחתך, ויהי זכרך ברוך.
יזרעאלה
אברהם שפירא ז"ל

נולד: ה' תמוז תרצ"ד 18.06.1934
נפטר: י"ט מרחשוון תשס"ז 10.11.2006

קבוצת יבנה

"חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי... אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב.
אמר להם: רואה אני דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".
אבא חי על התורה, על העבודה, על גמילות חסד. עשה סייג לתורה, התרחק משכן רע, לא התחבר לרשע, אהב את המלאכה, לא התוודע לרשות, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות. בור סוד שלא מאבד טיפה, אשרי יולדְתּו, חסיד, ירא חטא, כמעיין המתגבר... ואנחנו רק בפרק ב' של פרקי אבות – פרקי אבא...
ומעל הכל ובתוכו הכל - הלב הטוב של אבא. הלב הטוב שהוא הדרך הישרה בה דבק עד נשימתו האחרונה בערב שבת.
הלב הטוב שפעם במסכת חיי משפחתנו לדורותיה, ששפע על כולנו טוב ונועם. הלב הטוב שכבר ראה ועבר כל כך הרבה ונותר תמים ורך כלבו של ילד.
הלב שנשא את אמא במחלתה, הלב ששתת מכאב בכאביה, שכאב מבדידות לאחר מותה והיה גדול ורחב מספיק כדי להכיל ולנחם את כולנו.

אבא נולד בבתי נֵיתְּן בירושלים. בן לקיילא לאה לבית סגל לוי ויעקב שפירא – רב בישיבת חברון. בגיל שלוש, עברה המשפחה לבית רייניץ שבבית ישראל הישנה שם גר בשכנות לחברו הטוב – יהושע אניקסטר והלך לחֵידֶר אצל קורלנסקי. בגיל חמש - תלמוד תורה "יבנה" ואחר כך - בית ספר עממי "מוריה". לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה ליפו, שם למד בתיכון צייטלין.
עם שחרורו מהנח"ל, סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר לגננות ושתלנות בפתח תקוה ולימד גננות בבית ספר בנתניה עד שהוזמן לקבוצת יבנה על ידי אניקסטר. ליבנה הגיע אבא בשנת תשי"ח, כאן הכיר את צעירת גרעין "עציון" - מיכל עודד. יחד, הם הקימו את ביתם בקיבוץ בחנוכה תש"ך.

לאחר תקופת עבודה בבננות, עבר אבא לעבוד בענף גידול העופות לשלוחותיו: בתי אימון, לולי רביה, לולי ההודים ובעיקר – המדגריה, בה עבד במסירות עד ימיו האחרונים.

אבא היה אבא בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. אהב לחבק אותנו חזק ולהניף אותנו גבוה. לרוץ אחרינו כשלמדנו לרכב על אופניים ולרוץ לשירותנו כשגדלנו. אבא אהב להדריך אותנו בסיורים בכל ענף ומקום עבודה. מלא גאווה על כל חידוש.
אבא ידע להפיג כל מבוכה ועצב עם הלצה מתאימה, הוא גם אהב לספר לנו סיפורים בסבלנות ובדייקנות. אני זוכר לפרטי פרטים סרטים שאף פעם לא ראיתי – רק מתיאוריו של אבא.

אבא לא דיבר הרבה. במבט עיניו היה כל שצריך מאב. עידוד, גאווה, שמחה – ולכל רגש ציור הקמטים הייחודי בפנים שלא מנסות להסתיר דבר. רוב הזמן היה כיוון הקמטים נמשך כלפי מעלה בגווני חיוך וכשלא, ידענו כי יש דבר הזקוק לתיקון.

אבא לימד אותנו לגשת לכל משימה מתוך ראיית השלם, מה חשיבותה של היצירתיות בכל עשייה. עם אבא למדנו לאהוב את התהליך ולא רק את התוצאה.

מאבא למדנו את הקסם שבנתינה לזולת, את היכולת לעזור מבלי להעיק, להיות קשוב, ללמוד ולהבין את המכלול, לצפות את השלב הבא בתהליך ולהיות שם לעזרה בדיוק ברגע הנכון. בלי מילים.
לעולם לא שמענו מאבא – "לא עכשיו" או "אין לי זמן".
אבא לא דיבר על הדברים בהם האמין, הוא חי אותם.

אבא יקר ואהוב, אנו יודעים כמה קשים היו חייך בשלוש השנים האחרונות ללא אמא. לא ניסית להסתיר את הכאב, רק לעיתים רחוקות דיברת על כך. נוח בשלום על משכבך, במקום השמור לך בישיבה של מעלה יחד עם אהוביך - אהובינו המחכים לך שם ותהי נפשך צרורה בצרור החיים.

יעקב שפירא


חיה קמינסקי ז"ל

נולדה: י"ז ניסן תרע"ה 1.4.1915
נפטרה: כ"ח מרחשוון תשס"ז 19.11.2006
שדה אליהו


בשבת זו שבסיומה הלכה חיה לעולמה ,קראנו "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה... ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"
אומר בעל הכלי יקר: "בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, ועל כן הקדים ההספד לבכי".
חיה חברתנו, יחידה ומיוחדת הייתה, אוצר בלום של חכמה עממית וחכמת חיים, מעשיות, שירים ופתגמים אותם ספגה בילדותה ובנעוריה.
חיה לבית קלר.נולדה בשנת 1915 בברודי שבגליציה – פולניה לפני כמעט 92 שנה. אביה של חיה, רבי אליעזר קלר, היה תלמיד חכם שלא רצה לעשות תורתו אומנותו, ולכן התפרנס מחנות צבעים ושמנים לעגלות. בבית היו ששה ילדים, וחיה הצעירה שבהם. הבית היה דתי-חרדי, ועם זאת ציוני ופתוח. במות אמה התפזרו אחיה לארץ ולאמריקה ועול הטיפול באב ובבית נפל על חיה הצעירה.
בשנת 1935 עלו האב ובתו לארץ והשתקעו בירושלים. האב שימש דיין בבית דין צדק במאה שערים וחיה העצמאית תמיד- עבדה בכל עבודה שיכלה לפרנס אותה ואת אביה - בתפירה, במשק בית ובטיפול בילדים. חריצות ואחריות היו תמיד מנת חלקה, ואמרה ידועה בפיה: כל עבודה מכבדת את בעליה.
בשנת 1941 נישאה חיה למשה קמינסקי והשניים הקימו את ביתם הצנוע בירושלים.
את מלחמת השחרור על כל מאורעותיה עברה המשפחה בירושלים הנצורה. הם גרו בשכונת סנהדריה, המופגזת מכל עבר, ולא פעם ניצלו חייהם בנס. בנוסף למחסור סבלו מן החרדה לשלום האב משה שגויס למאמץ המלחמתי. חיה שספגה ציונות בביתה חלמה על קיבוץ מאז השתתפה בהכשרה ציונית בחו"ל. ההזדמנות נפלה לידה כשראתה מודעה שפורסמה בעיתון: "קיבוץ שדה- אליהו מבקש לקלוט אנשים נוספים". חיה פנתה ישירות לקיבוץ וכך הגיעה המשפחה לשדה אליהו באביב תשי"ד 1954.
חיה החרוצה עבדה בגני ילדים, בפעוטונים ולבסוף נקלטה במטבח שם עבדה שנים רבות. הייתה המומחית לגפילטע פיש, לקציצות, לקלופס ולשאר מאכלים יהודיים שהעשירו את מטבחנו. אני הכרתי אותה שם במטבח, יושבת ליד שולחן או סיר גדול וידיה עסקניות וזריזות, מקלפות וקוצצות, מכינות ומגלגלות קציצות וסביבה תמיד קהל קטן ,לרוב של צעירות המאזינות לסיפוריה, שיריה, מעשיות העם ופתגמיה. כשהתבגרה והעבודה במטבח קשתה עליה, עברה חיה לעבוד במחסן הבגדים וגם כאן שימחה את לב חברותיה,שם עבדה עד גיל שמונים ושמונה.
כזאת היתה חיה - ספוגת יהדות שורשית מכף רגל ועד ראש. מנטילת ידיים עם "מודה אני" בבוקר, עד קריאת שמע שעל המיטה.
מצוות רבות היו בידה אך בשתיים דבקה במיוחד: במצוות צדקה אותה קיימה בכל לב ובהכנסת אורחים. לא מעטים האולפניסטים, המתגיירים, הנחלאים ובנות שירות לאומי שאהבו לבקרה ובאו פעמים רבות, ונפשם נקשרה בנפשה. חיה קיבלה כל אחד כמו שהוא - גם את השונה והמיוחד. לכל אחד ידעה לתת משהו – לזה עוגיה וסלט פירות,לזה סיפור או משל עממי, ולאחר- משחק משותף ב'רמי קוב', המשחק האהוב עליה. כך קשרה קשרים אמיצים עם שתי בנות קיבוץ צעירות שנכנסו לביתה במסגרת "מחויבות אישית" בכיתה ט" ושמרו אתה קשר חם עד הימים האחרונים.
חריפת שכל וצלולה - אהבה חיה לבוא לשעורים בבית הקשתות. כשלימדתי שם ,היה עליי להתכונן היטב כדי לענות לשאלותיה המעמיקות ולקבל את תשובותיה, שתמיד הסתמכו על חכמת חיים רחבה ועל משל עממי. חיה העריכה ואהבה למדנות, ולמרות שלא זכתה ללמוד הרבה, היא הרבתה מאוד לקרוא, עד הימים האחרונים. תמיד קראה ספרים שיכלה ללמוד מהם משהו - ביוגרפיות, ספרי היסטוריה וארכיאולוגיה ועוד ועם זאת צנועה ומסתפקת במועט. אישה יחידה ומיוחדת הייתה חיה בינינו.
נוחי בשלום על משכבך, חברה יקרה.
הניה קובלינר
(מתוך ההספד)



חסר רכיב