תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דואר נע

29/11/2006
עמודים חשוון - כסלו תשס"ז (708) 2
דואר נע
מכתבים למערכת
בעז"ה במגילת העצמאות
בהמשך למאמר מאת יוסקה אחיטוב בגיליון תשרי (707), על המנהג לרשום ב"ה או בס"ד – רציתי להביא לידיעתכם דברים שכתבה גאולה בת יהודה, בתו של הרב מימון שכתבה את הספר "הרב מימון בדורותיו" ויצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ט.
יש לשים לב כי המסמך נקרא "ההכרזה על הקמת המדינה" ורק שנים לאחר מכן דבק בו הכינוי "מגילת העצמאות".

"באותו יום, לפנות ערב, נתכנסה מנהלת העם לישיבתה האחרונה לדון על נוסח ההכרזה. את האווירה הקדירה הידיעה על נפילת כפר-עציון. הנוסח שהגיש שרת בשם ועדת החמישה עורר הסתייגויות. הרב מימון טען שהוא מאריך שלא לצורך בהנמקות להקמת המדינה והביא ראיה מן התלמוד הירושלמי: "כל דבר שאינו מחוור כל צרכו מביאים לו הרבה ראיות". לניסוח אחרון נבחרה ועדה בת ארבעה חברים: בן גוריון, הרב מימון, ציזלינג ושרת. הוסכם, לפי בקשתו של הרב מימון, שלאחר ההכרזה תאמר ברכת "שהחיינו" (לפי פרטיכל ישיבת מינהלת העם ביום ד' באייר תש"ח).
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי – הוא היום הגדול, יום חלום הדורות. אותו בוקר נתכנסה ועדת הארבעה לדון בנוסח המתוקן של ההכרזה שעיבד בן גוריון. עיקר הויכוח נסב על הפיסקה האחרונה: "מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים" וכו'. הרב מימון דרש לכתוב: מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו. ציזלינג דרש למחוק לגמרי מילים אלו. הרב מימון לא ויתר בנקל, אך קיבל בלית ברירה את הצעתו של בן גוריון – צור ישראל ותו לא. מועצת העם שזומנה בצהרי אותו יום אישרה בתוספת מילה אחת את נוסח ההכרזה, היא "מגילת היסוד של מדינת ישראל".
תוקפו של המנדט הבריטי פקע, כאמור, בחצות אותו לילה, ליל שבת. מפני קדושת השבת הוחלט להכריז על הקמת המדינה קודם כניסתה, היינו ביום השישי בארבע אחר הצהריים.
מוזיאון תל אביב זכה להיות המקום בו הכריז העם היהודי קבל עולם ומלואו על עצמאותו המדינית. האולם היה צר מלהכיל את המוזמנים – חברי מועצת העם והועד הפועל הציוני. רבנים, ותיקי הישוב, נציגי מפלגות, מוסדות הביטחון ואישי כלכלה, סופרים ואמנים. נעדרו מוזמני ירושלים. בחוץ צבאו המונים, אשר אין יודע מי הגניב לאוזניהם הידיעה על מקום הטכס, אשר נשמר בסוד.
הגיע הרגע. בן גוריון מקיש בפטיש, הכל קמים ומן הגרונות פורצת שירת "התקווה" לא "לפי התכנית". בן גוריון קורא את "מגילת היסוד", פיסקה אחר פיסקה, כשהוא מגיע למשפט: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – קם הקהל ופורץ בתשואות ממושכות. בן גוריון ממשיך לקרוא "מתוך בטחון בצור ישראל" ובסיימו הוא אומר: "נקבל את מגילת היסוד למדינת ישראל בעמידה."

הרב מימון קם רועד מהתרגשות והדמעות חונקות את גרונו, הוא מברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". קריאות "אמן" של הקהל מהדהדות באוויר. מתוך מקלטי הרדיו בכל רחבי ארץ ישראל נשמעה ברכת ה"שהחיינו" והרטיטה לבבות. רק המוני הנצורים בירושלים השרויה ללא חשמל, בתוכם בני ביתו של הרב מימון, לא שמעוה – והשעה הגדולה חלפה על פניהם מבלי ששותפו בה.
בזה אחר זה ניגשו חברי מועצת העם, לפי סדר הא"ב, וחתמו שמותיהם על מגילת הקלף. הרב מימון הוסיף ליד חתימתו את ראשי התיבות בעז"ה. כך צירף את שם ה' מפורשות למגילת העצמאות. בנגינת "התקווה" תם הטכס.
קמה מדינת ישראל."

לאה שקדיאל
ירוחם
השגחה ובחירה
(התייחסות לדברי יוסקה אחיטוב במאמרו "ומפארין ומקדישין" – עמודים תשרי תשס"ז)

מדברי יוסקה אחיטוב במאמרו , משתמע שלרמב"ם ההשגחה האלוהית והבחירה החופשית של האדם אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. זאת משום שככל שגוברת ההשגחה כך במקביל מצטמצמת כביכול חירותו של האדם.
ולא היא. על האבות ומשה רבנו כותב הרמב"ם: "השגחת האלוה בהם ובזרעם אחריהם גדולה" (מו"נ ג: נא). קשה לי להאמין שי' אחיטוב טוען שדווקא אלה – האבות ומשה רבנו (וכל היהודים מאז - "זרעם אחריהם") – פעלו שלא מתוך בחירה חופשית. אילו כך היה, מה פשרה של "זכות אבות"? האם רק מי "שנבדל [=מרוחק] מהאלוה" פועל בבחירה חופשית? הרי לדברי הרמב"ם "הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה" איננה כדי לפנות מקום לבחירה חפשית אלא "היותו [אותו האדם] נבדל מהאלוה", וזאת לעומת "מי שאלוהיו בקרבו" המושגח (שם). ככל שאדם דבק בשפע האלוהי, מלמד הרמב"ם, כך הוא מושגח יותר. אין להעלות על הדעת שמר אחיטוב סבור שאם בת הוטרדה מינית סימן שהתרחקה מה' ועקב כך הוסרה ממנה ההשגחה האלוהית והופקרה למקרה.
במורה הנבוכים (מו"נ ב: מח) מדגיש הרמב"ם שהרצון והידיעה האלוהיים אינם סותרים את בחירתו של האדם: "האלוה הוא אשר חייב הבחירה ההיא לחי המדבר [=האדם]... אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו: 'אני צויתי למקודשי, גם קראתי גיבור לאפי' (ישעיהו יג ג) ... ובעניין שמעי בן גרא אמר: 'כי ה' אמר לו קלל את דוד' (שמואל-ב טז י)". אמנם לרמב"ם , "טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל...אילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא, היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה" (מו"נ ג: לב). אך הקב"ה אינו "מחייב את הבחירה" על ידי שינוי טבע האדם. הבחירה החופשית של האדם היא זו שמשקפת ברובד היסטורי ידיעה ורצון אלוהיים שמעבר להיסטוריה ולמסגרת הזמן הנבראת (ראה מו"נ ג:כא).
דווקא הרמב"ם מלמדנו שמעשי ההשגחה האלוהית מקיפים את כל העולם, גם את הדומם, גם את הצומח וגם את החי: "מעשי הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו [של העולם] – ואפילו הדק והפחות (מו"נ א: עב). עם זאת, ההשגחה עצמה היא רק על האדם, הדבק בשפע השכל האלוהי. בעלי החיים הם בחינת אמצעי ולא תכלית. השגחת ה' עליהם איננה עבורם; היא משרתת מגמה מוסרית, אלוהית ואנושית (העכביש שהסתיר את דוד המלך בברחו משאול נקלע למקום לא מתוך השגחה על העכביש אלא מתוך השגחה על דוד ועל שאול).

לגופו של עניין, חשוב לציין שמעבר לשאלות ה"פילוסופיות" המופשטות - על שנאה של הקרבן כלפי החוטא, על השגחה ועל בחירה חופשית - כשנעשה עוול כזה אסור להתעלם מהפן המעשי המעוגן במצוות "לא תעמוד על דם רעך": הייתה מוטלת על המשפחה אחריות (שייתכן ואכן מילאו אותה) לפעול כדי שאותו קרוב-מטריד לא יפגע בבנות נוספות עם עזיבת האחיינית שלו את ביתו.

יהונתן בלס,
נוה צוף
ההינתקות – דעה אחרת
(תגובה לדברי יעקב חלמיש - עמודים אלול ס"ו - 707)

לבי לבי עם אלה אשר נאלצים לעזוב את ביתם שבנו לתפארת.
לבי לבי עם החלוצים שהמדינה (= הממשלות) עודדה אותם להתיישב, לבנות ולנטוע, ועתה מאלצת אותם לנטוש ולנדוד. הם משלמים עתה את מחיר הטיפשות והיוהרה (בעיקר היוהרה) אשר אפפה את מרבית היהודים אחר מלחמת ששת הימים. לא שאיש לא התריע על מעשה השטות. קראנו ושמענו את דברי האזהרה של לייבוביץ (ועוד אחרים) אשר ראו מראש את הבלתי נמנע. שילמנו פעמים. בתי קברות נמלאו חיילים ומתיישבים, והיום הפינוי. וכל זה מחמת אידיאולוגיה יומרנית ועיוורון מדיני. פתגם שחייבים לשנן חזור ושנן: עם כידונים אפשר לפתוח מיכל שימורים, אי אפשר לשבת עליהם.

ואני, לפי הערכים-האמונה שלי, מקדים את האדם, כל אדם, לאדמה. כולנו נבראנו בצלם, גם אויבינו הפוליטיים. ואל תשווה עם ההתיישבות שלפני קום המדינה. לא גאולת האדמה מיד הנכרים הייתה המטרה, אלא יישוב יהודים בארץ היחידה בה הייתה עצמאות פוליטית יהודית אפשרית ונראית לעין. לכן קנינו (קק"ל, פיק"א, יהודים פרטיים) אדמות מהאפנדים הערביים, ויישבנו אותם.

ממשלות ישראל הבינו סוף סוף את מחיר הדם שאנו משלמים על שיגעון השחץ, ולא רק מגוש קטיף הסתלקנו, גם את יהודה ושומרון נעביר לשלטון ערבי. לא נצליח, ואני גם לא רוצה, לשלוט על עוד שני מיליון ערבים בניגוד לרצונם. זה מרשם בדוק למדינה דו-לאומית. על ההתיישבות היהודית בגדה יש לשמור כעל מיעוט לאומי כפי שיש מיעוט לאומי ערבי בישראל.

אקווה שממשלות ישראל עתידיות ישכילו לכלכל מדיניות של הבנה הדדית עם השכן (לא צריך אהבה, צריך שכל).


אהרן בן זאב
עין הנצי"ב
נתינה, לקיחה והגישה הבודהיסטית
בתגובה לויכוח שבין יוסקה אחיטוב לבין הרב יעקב אפשטיין:

מונגוליה היא ארץ חסרת מוצא אל הים, אשר מספר הבהמות שבה עולה על זה של בני האדם פי 12 ויותר. מונגוליה, כך מספר ה"אקונומיסט" הבריטי, הצטרפה להסכם הסחר העולמי (WTO) לפני תשע שנים כשמטרתה העיקרית היא ייצוא צמר ובשר. אולם, בבדיקה שעשה מכון מחקר מקומי הסתבר בדיעבד, כי מונגוליה נתנה לארגון הסחר העולמי (בו חברות גם המדינות העשירות ביותר בעולם) יותר משקבלה ממנו. לדברי חוקר מקומי, מונגוליה העדיפה את הגישה הבודהיסטית, של חתירה לשלמות עצמית והתנהגות לפי חוקי הסכם הסחר מבלי לבדוק האם ארצות אחרות נהגו אף הן לפי ההסכמים עליהם חתמו.
ואצלנו?
אצלנו יש רבנים המוצאים בהלכה היתרים למסוק את זיתיהם של אחרים ולקחתם.
אצלנו יש מי שמשתמש בראיות מהפסיקה על מנת להתיר לרמות את פקידי מנהלת סל"ע.
אצלנו כאשר מאמרו של יוסקה אחיטוב, המוחה כנגד היתר לרמאות, מתפרסם, יש מי שרואה פגם בעיתוי פרסומו.
קטונתי מהיכנס בין הדנים בהלכה ובפוסקים, אך מוזרה היא בעיניי השיטה המאפשרת מעשים אשר לא ייעשו בחברה מתוקנת. התהליך מתחיל בהחלטה: "אם 'הם לא בסדר, מותר גם לי" ואז מכשירים כל שרץ בק"ן טעמים, בהם הלכתיים.

אף אני אשתמש בפסוק מעובדיה אותו ציטט הרב אפשטיין: "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה", אך במובן אחר – למקרא ומשמע פסקי הלכה מהסוג הנ"ל אוחזת בי לעתים בושה על שאני שייכת לציונות הדתית. אין אנו נוצרים ואין עלינו להגיש גם את הלחי השנייה, אך חייב להיות גבול למה שאנו מתירים לעצמנו. ההיסמכות על ההלכה כמקור לגיבוי מעשים אשר לא ייעשו היא בעיניי ביזויה במובן העמוק ביותר. למקרא דבריו של הרב אפשטיין בגיליון "עמודים" הקודם (למען הגילוי הנאות עלי להעיר כי לא קראתי את המאמר שהופיע ב'תחומין') נראה לי כי בהחלט יכול היה להימנע מלערב את ההלכה בטענותיו ובכך להותירה מחוץ למגרש הפוליטי ולכאבו האישי על אובדן ביתו והרס הקהילה בה חי. כך היה נמנע מהכשרת ההצעה לרמות את שליחי המדינה בנימוקים הלכתיים ומביזויה.
הרב מבקש לדאוג שהרמאות לא תתגלה, כיוון שהוא מודע לאפשרות של גרימת 'חילול השם' אך האם אינו מודע לאפשרות של ערעור יחס הכבוד שאנו, כציבור דתי, רוחשים כלפי ההלכה וכלפי המורים אותה?
שלומית (אונא) יום טוב
רמת השרון
מי "שובר את הכלים"?
(תשובה ליוסקה)

ב"עמודים" 707 טענתי, שפסיקת הלכה מושפעת מעמדתו הפוליטית-הגותית של הפוסק; טענה סבירה לגמרי, ותגובתו של יוסקה לגביה היא בלתי הגיונית לגמרי. להמחשה, אציע כי הקורא יעלה במחשבתו פוסקים חרדיים, ומנגד פוסקים מודרן-אורתודוקסיים, ויציג לפניהם שאלות הלכתיות, כמו: האם ראוי לאדם כי יצווה על תרומת איבריו לשם השתלה, לאחר מותו? והאם צעיר יהודי מחויב להתגייס לצה"ל?
יש להעריך, כי הקבוצה הראשונה תענה בשלילה, והשנייה בחיוב, מפני שהתשובות קשורות למטא-הלכה, או לתפיסות אידיאולוגיות הקודמות לפסיקת ההלכה, ובהן התייחסות לערכים כמו "מדינת ישראל", "ציונות" ו"מודרנה". לכן טענתי, כי הרב יעקב אפשטיין היה מנסח את תשובתו ההלכתית (המתירה לרמות את נציגי מנהלת סל"ע) אחרת, לו היה סבור ש"ההינתקות" מגוש קטיף הייתה צעד פוליטי וציוני ראוי; ומצד שני, גם יוסקה היה מנסח אחרת את תגובתו על פסיקה זו, אילו סבר שהמהלך הינו "פשע כלפי העם היהודי והציונות". אך מה חבל שיוסקה ציטט אותי במקוטע (ויש לשער שלא במקרה) ולפיו, קשרתי, כביכול, את עמדת הפוסק עם "עמדות פוליטיות" (במובן הצר), בעוד שבפירוש כתבתי דברים אחרים: "ברור וידוע הוא, שפסקי-הלכה מושפעים מהשקפת עולמו ומעמדותיו האידיאולוגיות של הפוסק; וזאת, החל ממחלוקות תנאים שבמשנה, וכלה בפוסקים בני ימינו" – וזה קשר הגותי רחב בהרבה. וכאסמכתא בעלמא הבאתי את הכנס הבין לאומי שעתיד להתקיים בקרוב, ושעניינו, "הלכה ואידיאולוגיה", בהנחה, שמשתתפיו אכן ידגישו את הקשר ההדוק בין הנחות פוליטיות-הגותיות ובין הלכה. את דבריי אלה, שלדעתי הם סבירים לגמרי, דחה יוסקה בשצף קצף והגדיר אותם כ"אחיזת עיניים דמגוגית"; ואני מציע לקוראים לשפוט בעצמם, על מי משנינו חלה הגדרה זו.
טענתי הנוספת התייחסה לעמדתו החיובית של יוסקה כלפי "המציאות הדמוקרטית של מדינת ישראל"; הערכת מציאות, שעליה חלקתי, והגדרתי כ"סמי-פאשיסטית", כשפרטתי במדויק ובמפורש, כדי שאיש לא יטעה בדבריי, ש: "אני מתכווין ל'פאשיזם' לא במשמעו הפוליטי המצומצם, אלא במשמעו התרבותי הרחב: של מדינה, שכמה משליטיה המושחתים והיהירים מרכזים בידם עודף כוח, והם מבצעים את מדיניותם בכיפוף המערכת השלטונית, הפרלמנטרית והמשפטית, לעיתים גם ב'שתיקת הכבשים' המאורגנת של העיתונות ("אתרוג") ... זהו שלטון שבראשו עומד (או עמד) אדם האומר: 'המדינה זה אני', ושאפילו לא טרח להסביר את מעשיו...". עמדה ביקורתית זו מוגדרת על ידי יוסקה: "הסתה והטפה לשנאה ולהתנתקות גוברת ממדינת ישראל".
אילו היה יוסקה חי בזמן ישעיהו הנביא, שהתלונן, כי: "שריך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים", האם גם לגביו היה טוען, שהוא מחנך "להסתה והטפה לשנאה"? דבריו חמורים במיוחד, מפני שהוא מנסה להשתיק ביקורת לגיטימית, רק מפני שהיא באה מצד ימין של המפה הפוליטית. לפני כחודש הודה בפומבי דוד לנדאו, עורך "הארץ", כי אכן הגיעו לידיו ידיעות על שחיתות במשפחת שרון, אבל העיתון הסתיר את המידע ולא פרסם אותו, בכדי לא להפריע ל"הינתקות". בעיניי זה "חטא על פשע", כשאיני יודע מה גרוע ממה: השחתה של הון-שלטון, או השחתה של תקשורת-שלטון. וזה חלק ממה שהגדרתי כ"פאשיזציה של המדינה", כשהתקשורת, במקום לבקר את השלטון – חוברת אליו, כדי לבצע פשע נגד העם היהודי ומדינת ישראל. נגד מציאות פוליטית זו מחיתי, הואיל ועצם המחאה היא צעד המתבקש ממשטר דמוקרטי, מפני שמי שרואה עוולה ואינו מוחה כנגדה, נעשה לה שותף. לפיכך, טענת יוסקה, כי אני "מערער על כללי המשחק הדמוקרטיים", מופרכת לגמרי, כי היא ההיפך הגמור ממה שכתבתי בפומבי, חזור וכתוב, במדויק ובמפורט. לאורך ה"הינתקות" פרסמתי, וחזרתי ופרסמתי גם בעיתונות המוגדרת "ימנית" ("הצפה" ו"נקודה"), ביקורת נמרצת נגד אותם רבנים ששרבבו פסקי-הלכה למהלך הפוליטי, ותבעתי לנהל מאבק לא-סקטוריאלי, אלא כלל-לאומי; שהשפה היחידה שננקוט בה תהיה אזרחית, ושהכלים שבהם נתמודד יהיו אך ורק כלים דמוקרטיים; כשעמדת היסוד שלי הייתה, שעלינו לקבל את עולה של המדינה כריבון ולקבל את הכרעותיה; אבל זכותנו המוסרית, ואף חובתנו, לבקר את השלטון, אם השחית את דרכיו. אחד מרבני הקיבוץ הדתי הוותיקים אמר לי לאחרונה, כי המגמה המתגברת של קבלה שבשתיקה את החלטות השלטון בישראל היא תהליך שלילי של "איסלאמיזציה": שם, השליט, ירום הודו, קדוש, ואסור להסתייג ממנו.
לאחרונה, כמה מנציגי השלטון "יוצאים מן הארון", ומכים בפומבי "על חטא", בשל חלקם בהינתקות, ואף מגדירים אותה כ"פשע נגד הציונות ונגד העם היהודי". ואיש מהם אינו סבור, שביקורתם החריפה היא בגדר "שבירת כלים". להיפך, יוסקה עצמו הוא זה ש"שבר כלים", שמתוך הזדהותו הפוליטית עם ה"הינתקות" (כעולה גם משתיקתו בזמן הנורא ההוא), ומרצונו – כך יש לשער – לשלול את הלגיטימיות של הביקורת נגד המנהיגות שבצעה אותה, מנסה לשחוק את הלגיטימיות האישית של המבקרים. ואציע לקורא לשפוט בעצמו, מי זה השובר את הכלים הדמוקרטיים: זה המותח ביקורת – חריפה, אבל עניינית, על התנהלות השלטון, תוך קבלה מפורשת ומודגשת את כללי המשחק הדמוקרטי, או מי שמערער על עצם הביקורת הציבורית, זו הנשמעת מן הצד הפוליטי המנוגד לו?
אני מצטער שיש מי שאינם מסוגלים לקבל את מה שאני אומר, כפי שאני אומר, ובמורכבות של הדברים כפי שאני כותב אותם, והם מוצאים דרך להתחכם, ולהכניס לתוך דבריי כוונות זדון (בדרך כלל, אלו אותם אנשים הסבורים, שעמדות אידיאולוגיות "נאורות", "מורכבות", או "מוסריות", שייכות בהכרח רק לצד "שמאל", ולא ייתכן שייוחסו גם למתנגדיהם מצד "ימין" של המפה הפוליטית).
ואני מתפלל ליום, שבו יוכל כל אחד מאתנו להביע את דעתו כפי שהיא, ואנשים יתייחסו למה שאדם אומר וכותב, בדיוק כפי שהוא אומר וכותב; כפי מנגינתו ומחשבתו, ולא כפי מחשבת זולתו. מניסיוני למדתי, ואני מצר על כך מאוד, שב"נקודה" יש לי (וגם לאנשי שמאל הכותבים שם לפעמים) סיכוי טוב יותר לוויכוח הוגן מאשר ב"עמודים".

אמנון שפירא
טירת צבי



דמוקרטיה בעירבון מוגבל
ברצוני להאיר מספר נקודות בעקבות הוויכוח שבין אמנון שפירא ויוסקה אחיטוב בגיליון עמודים האחרון.
לקרוא ל"ילד" בשמו
בכדי למנוע הולכת שולל מובנית, חשוב קודם כל לקרוא לאקט אותו ביצעה ממשלת ישראל באזרחיה, תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, בשמו. יוסקה משתמש במונח "הינתקות", מילה נקייה וידידותית שהגה אייל ארד חבר "פורום החווה"', יועצו של אריאל שרון.
בהתייחסויות של אנשים שונים ובהם ראש השב"כ הנוכחי יובל דיסקין, דן מרגלית והאלוף גרשון הכהן לביטוי "מכובס" זה, הובעה מורת רוח רבה מהולכת שולל זו. לדוגמה: "ההינתקות היא קודם כל מהלך של עקירה. יש במדינת ישראל מכבסה של מילים. ... קוראים לזה כל מיני דברים אחרים, אבל הייתה פה עקירה" (יובל דיסקין, בערוץ 10, 7.2.2006). "אדם אינו מגרש אדם מביתו. לא כל שכן יהודי לא מגרש יהודי" (דן מרגלית ב"מעריב", המוסף לשבת, 15.9.2006) "מה שקרה בשנה שעברה היה פשע, ואני הייתי שותף לפשע נגד העם היהודי. מה שקורה כאן ועכשיו (מלחמת לבנון השנייה) זה העונש על מה שקרה לפני שנה" (האלוף גרשון הכהן מתוך דווח בחדשות ערוץ 10 – 24.8.2006). דברים דומים נאמרו גם על ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, משה לנדוי ונשיא בית משפט מחוזי לשעבר, אורי שטרוזמן.

דברים נהירים וידועים
את עיקר עמדתו מתמצת אמנון במשפט "דבר ברור וידוע הוא, שפסקי הלכה מושפעים מהשקפת עולמו ומעמדותיו האידאולוגיות של הפוסק". תמוה איך משפט מציאותי זה, המבטא עמדה מוכרת וידועה של רבים, עורר את יוסקה להתבטאות מתלהמת: "הכרזה צינית, אופורטוניסטית, אחיזת עיניים דמגוגית" וכיו"ב.
מה מביא אדם בר דעת לייחס לאחר, המציין מוסכמות יסוד בעולם ההלכה, כוונת מכוון לערער את "הבסיס למחויבותנו להלכה"?
אורי אליצור מבהיר את הנקודה בפשטות: עשה לך רב – "קודם כל יש לי השקפת עולם, ובהתאם לזה אני בוחר את הרב שלי " (ידיעות אחרונות, 20.6.2003)

התנהלות מוסדות השלטון בתקופת עמרי שרון, "המנכ"ל של המדינה"
דומה, כי לא נותר אדם בעל יושר אינטלקטואלי מינימאלי, שיחלוק על כך שסיאוב מערכת השלטון בתקופת משפחת שרון הגיע עד עברי פי פחת. על כך כותב אמנון: "מדינה שכמה משליטיה המושחתים והיהירים מרכזים בידם עודף כוח, והם מבצעים את מדיניותם בכיפוף המערכת השלטונית, הפרלמנטרית, והמשפטית, לעיתים גם ב"שתיקת הכבשים" המאורגנת של העיתונות ('אתרוג')." כל מי שמכיר את אמנון ומודע לפעילותו באין ספור מסגרות ומעגלים, כולן בתחום העשייה הציונית, המעורבות בכלל ישראל והתרומה למדינת ישראל, יודע כי הוא היה ונשאר מחויב לחלוטין לדמוקרטיה כמערכת שלטונית רצויה ומועדפת. דווקא בשל כך הוא תוהה, האם נכון להגדיר את המציאות השלטונית המסואבת תחת שלטון "החונטה" כדמוקרטית, או שמא הכינוי "סמי פאשיסטית" הולם יותר את אופן התנהלותה.
האם בביטויים בהם משתמש יוסקה בתגובה לדבריו אלה: "הסתה והטפה לשנאה" "כינויי השטנה", היה משתמש גם כלפי אישים כמו אמנון דנקנר, פרופ' רות גביזון, מיכאל איתן, ארי שביט ורבים אחרים, שערערו גם הם על הלגיטימיות של מהלכיהם של עומרי שרון ואביו והתבטאו כנגדם?

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיהו א' 21)
"ההינתקות ...עברה גם את המבחן של בית המשפט העליון" כותב יוסקה, ובהקשר לזה ברצוני להפנות את תשומת הלב לדברי כב' השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון (לשעבר) בבג"ץ 7015/02, שם הוא קובע:
"הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחרותו ובקניינו, ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים. מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני" (בג"ץ 7015/02).
בג"ץ זה מנע עקירה והעברה של... מחבל ומשפחתו משכם לעזה.
כשאלפי קורבנות הגירוש המתקרב פנו באמצעות "הפורום המשפטי" לבג"ץ בבקשה לקבל סעד משפטי שישמור על "זכויות אדם בסיסיות" אלה, דחה הרכב בית המשפט העליון את עתירתם, ואף לא ראה להטריח עצמו לסיור בגוש קטיף.

הכל פוליטיקה
בפסח לפני כשנה וחצי התארח בלביא הפרופ' אבי רביצקי (שיזכה לבריאות ולאורך ימים) כמרצה אורח. שאלתיו איך הוא וחבריו למכון הישראלי לדמוקרטיה חיים בשלום עם פיטורי השרים, איומים על ח"כים, ההתעלמות ממשאל המתפקדים, העדויות הצולבות על "כעומק החקירה עומק הנסיגה", האלימות נגד מפגינים וכו'. תשובתו הייתה שעל דעת חבריו למכון קורים לדמוקרטיה שלנו דברים נוראיים ושבג"ץ צריך היה לעצור דברים כבר בשלב פיטורי השרים. בתשובה לשאלתי כיצד אינם מוחים, הוא היסס קלות וענה, שלכל אחד מהחברים במכון יש בנוסף גם אג'נדה אישית... ולא יסף.
האם יש בדברים אלו הודאה בכך שהדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה היא דמוקרטיה סלקטיבית או דמוקרטיה בעירבון מוגבל?

חילול ה': יוסקה מרבה להשתמש במושג "חילול ה'". ואני רוצה לשאול, אם בחילול ה' עסקינן, האם יש הלכה יהודית אחת שלא נעברה במהלך הגירוש?
החל בהונאה (יש פתרון לכל מתיישב), עבור דרך אלימות כנגד חפים מפשע (שאת ספיחיה ראינו בעמונה), גירוש, גזל, עושק, הרס החיים וכלה בהוצאת המתים מקבריהם והפקרת בתי הכנסת. האם נותר ערך ציוני או יהודי שלא חולל על מזבח הגירוש?

מוטי רבהון
לביא





הערת העורכת
הדיון שהתפתח בעקבות "מילה בסלע", כתבתו של יוסקה אחיטוב, ממשיך להדהד. ודאי שיש עוד ויהיה עוד מה להגיד, אך מעל דפי עמודים אנו קוראים סוף לדיון. מכאן ולהבא, רואה המערכת זכות לעצמה לקצר כל מכתב תגובה שאורכו יעלה על 250 מילה.
חסר רכיב