תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

כל כבודה - סיכום

22/11/2006
עמודים חשוון - כסלו תשס"ז (708) 2
"נפתח לנו שער"
"נפתח לנו שער" – דווח מעלון ראש צורים
ידידה עם שלם

לא מספיק להגיד
"היה שמח, היה כיף, היה מעניין, היה מרגש, מעורר מחשבה..."
יש למסור דיווח לנשארים על המשמרת
כך נכתב בעלון ראש צורים, ומי שלא דיווח בעלון הקיבוצי שלו, מוזמן

באסרו חג סוכות התקיים בקבוצת יבנה כנס "כל כבודה" הרביעי. עניינם של כנסים אלה הוא העצמת מעמדה של האישה בקיבוץ הדתי בתחומים שונים. הפעם נושא הכנס היה "נפתח לנו שער". השם עצמו מאפשר שתי הבנות: האם השער הוא שנפתח (פועל סביל בעבר) או שמא אנו נפתח את השער (פועל פעיל בעתיד)? וגם לאחר שנכריע בסוגיה זו עדיין נשאלות השאלות: מי יפתח את השער? מי באמת רוצָה לעבור בשער? אילו מחירים חברתיים, משפחתיים וכיו"ב מוכנה לשלם כל אחת ? השאלות הן נוקבות ביותר, ורחל קרן הציפה אותן בפתח הכנס. המחשה דרמטית לסוגיה הכואבת הזאת ניתנה על ידי אורלי שמחי במופע של צלליות ותנועה. אורלי המחישה את מערבולת הלחצים בהם נתונה האישה ואת שלל הכוחות הפועלים עליה. על פי הבנתי המופע מסתיים במעין כניעה והפנמה של דמות האישה כ"אשת חיל", אך לא נראה לי שזוהי המגמה השלטת כיום.
כשבעה שיעורים העוסקים בנשים מהמקורות, במצוות נשים ובזוגיות ניתנו על ידי קשת מרהיבה של נשות הקיבוץ הדתי.
בהמשך סיפרו נשים שונות על פעילותן למען הקהילה. בהקשר זה ברצוני לספר על ניסיון הראוי לחיקוי שנעשה בשדה אליהו. שלא על רקע של אירוע הוחלט בשדה אליהו למסד את דרכי הטיפול באירוע של פגיעה/ הטרדה מינית. בשדה אליהו פועל צוות קבוע לטיפול באירועים אלו ולדעתי, כדאי לבנות גם אצלנו תקנון לטיפול במקרה מעין זה, ולא לחכות למצב שתתעורר ח"ו בעיה.
אישה נוספת שריתקה את שומעיה היא אמירה רענן, אמירה שלנו. היא ספרה על פסיקת נשים בהלכות טהרה, והעלתה את השאלה האם הפסיקה היא כלי להעברת מידע או שמא פתח להשפעה אפשרית על הקול הנשי בעולם הפסיקה. אמירה שבצה את אמירותיה בסיפור חייה האישי ובכך העניקה נופך מיוחד לשיחתה. וזו ההזדמנות לספר לכל נשות ראש צורים ובמיוחד לחדשות שבהן שלאמירה יש הסמכה לפסיקה בהלכות אישות, וניתן לפנות אליה בכל שאלה בתחום זה.
בשלב זה של הכנס הגיעה שעת הצהריים, וכדי לעורר אותנו נשלחנו לסדנאות יצירה שמטרתן היתה אף היא לפתוח את השערים שבגופנו ובנפשנו.
בעקבות פרסומו של הספר "תפילות נשים" שיתפה אותנו רותי לזר (היתה פה ב-ש.ש.ש.) בשתי תפילות שלה שהתפרסמו בספר שאחת מהן אף הולחנה. דליה יוחנן מטירת צבי ספרה על התהליך שהוביל אותה לכתוב תפילה לבנה המאומץ (חייל בודד) שסיים קורס קצינים, את התפילה היא הגישה כשי לאמו הביולוגית שהיגיעה לטקס הסיום של הקורס. לא אכביר במילים, אספר רק שכשהוצאתי בהחבא את הטישו שלי "התנפלו" עלי מימין ומשמאל וחבילת הטישו התרוקנה.
עוד אנו שרויות בשיכרון חושים בכוח החדש שזורם בתוכנו, והנה באה גילי זיוון ושפכה קיתון של צוננים על פנינו. האם העולם שמקיף אותנו רוצה בכלל להאזין לנו? האם הגברים בשלים להפנמת סדרים חדשים בחברה? התחושה הכבדה שהשרו דבריה של גילי התפוגגה מעט במופע סיום של פרקי חזנות ופרקי תפילה שבהם הופיעה חגית כפיר. שיריה הלהיבו את המשתתפות, וכולנו נסחפנו לריקודים סוערים.
ולסיום מלה לקיבוץ המארח, קבוצת יבנה. אני יודעת שאני לא אובייקטיבית אבל הכל "תקתק", הייתה עמידה מופתית בלוח הזמנים ,היה נקי, היה מסודר, קיבלו אותנו בפנים מאירות, ואפילו קיבלנו שי מקסים, בקיצור, קבלת פנים נ..ה..ד..ר..ת.
תודה מקרב לב לנעמי בשיא, לחגית בר טוב ולכל מי שטרחה ועמלה. אשריכן שראיתן ברכה בעמלכן.
ראש צורים

חסר רכיב