תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

05/10/2006
עמודים תשרי תשס"ז (707) 1
על המדף
"האומנם גורשו הנשים הנוכריות?
- שאלת ההיבדלות בימי שיבת ציון"
מאת: יונינה דור
הוצאת: מאגנס – האוניברסיטה העברית ירושלים, מאי 2006
ספרה של ד"ר יונינה דור עוסק בעידן הרפורמות של עזרא ונחמיה בראשית ימי הבית השני. מחקרה של המחברת אודות תקופה שנחשבה בעיני רבים כחתומה ושלא ניתן לחדש בה מבחינה מחקרית, הינו מרענן ומפרה.
הספר עוסק במפגש שבין גולי בבל לבין האוכלוסייה המקומית שנשארה בארץ ולא גלתה. מפגש זה זימן מתח ועימותים בעלי היבטים דתיים וחברתיים-כלכליים. העימות החריף ביותר היה בנושא התערבותם עם הגויים המקומיים. המתח בין האוכלוסיות התגבר על רקע תביעתם של עזרא, נחמיה ותומכיהם להיבדל מעמי הארצות ולגרש את הנשים הנוכריות.
הייתכן שיהודים יגרשו את נשותיהם, אמהות ילדיהם? שאלה זו עומדת במרכז ספרה של ד"ר יונינה דור על פרשת גירוש הנשים באותם הימים. מסקנתה של החוקרת היא שנעשתה כאן פעולה מתוחכמת. אומנם הוחלט והוכרז באופן דרמטי באספת העם לשלח את הנשים הנוכריות, אך בדיעבד ניתנה לגיטימציה למציאות הרווחת, וכך הפכה הפרשה מביטוי 'קנאי' של דחיית ה'אחר' לפתרון 'סובלני' של קבלה והכלה.
לדברי החוקרת, אירוע מרכזי זה בעברנו יכול לשמש גם בימים אלה מודל לגשר לסובלנות בין חלקים שונים בחברה הישראלית יהודית, זאת גם בשל הדמיון הגדול בין 'שיבת ציון' ההיסטורית ל'שיבת ציון' בדורנו.
הדרך בה הגיעה המחברת למסקנה כפי שהוצגה כאן בקצרה, באה לאחר יגיעה רבה על מחקר מרשים בהיקפו הן מבחינה ספרותית טקסטואלית, הן מבחינה היסטורית ותוך שימוש בכלי מחקר מודרניים שבמדעי החברה. אולם למרות הניתוח המפורט, נראה כי נעלמה מעיניה של החוקרת הרוח הכללית הנושבת בספרי עזרא ונחמיה. לנגד עיניי, עומד בעניין זה מחקרו של פרופ' יחזקאל קויפמן. החוקרת אכן מזכירה את גישתו, אך לטעמי נימוקיה כנגד טיעוניו הבסיסיים אינם משכנעים.
בספרו המונומנטאלי 'תולדות האמונה הישראלית' (ספר שמיני), טוען יחזקאל קויפמן כי פרשת גירוש הנשים בימי עזרא לא הייתה בבחינת 'סכנה לאומית'. לדבריו, מספר הנשים הנכריות בימים אלו היה אפסי. מתוך הרשימה שבעזרא י', גורשו 113 נשים. הוצאת הנשים עוררה בלי ספק רוגז בין עמי הארץ, אבל מימדי הפעולה היו קטנים ביותר. כמו כן, אין לשער שהתאכזרו לנשים ולילדים אלה ושהכריחו אותם לצאת מן הישובים היהודיים; מהכתובים ניתן להבין כי הושקעו במהלך זה תשומת לב ורגישות לפי שערכה זמן רב, כללה התייחסות לשאלת מזונות וענייני רכוש ונעשתה על ידי זקנים ושופטים (שם, 303).
מהלך גירוש הנשים לא היה מ 'תוכניותיו' של עזרא; הייתה זו שאלה בה נתקל שלא ביוזמתו. תוכניתו התרכזה סביב ספר התורה שהביא עמו מבבל ועל זה מעיד תוארו: 'סופר מהיר בתורת משה'. אידיאת התורה הייתה האידיאה המרכזית של היהדות באותה התקופה (שם, 301).
נושא ההיבדלות בימי שיבת-ציון הינו בעצם הנושא העיקרי, והפועל היוצא ממנו הוא גירוש הנשים. מצד אחד, עזרא ונחמיה קוראים להיבדל מעמי הארץ ובכלל זה לגרש את הנשים שעדיין החזיקו ב'תועבות הגויים' ולא קיבלו עליהן את האמונה המונותיאיסטית ומצד שני, ישנו תהליך של הצטרפות. נשים ואחרים לא חויבו בהליך גיור מפרך (שלא היה קיים באותם הימים). ייתכן והסתפקו בהצהרת כוונות בקבלת המצוות ואי השתתפות בפולחן האלילי על גווניו השונים (מועדים,מנהגים, יחסי המשפחה ועוד), בדומה לדברי רות, 'אם הגיורות' - "עמך עמי ואלוהיך אלוהי".
המעמד המרכזי המסמל את תקופת 'עזרא ונחמיה' כעידן חדש בתולדות האמונה היהודית, הוא מעמד קבלת ה'אמנה' (נחמיה י'). במסגרת מעמד טקסי חשוב זה, מקבל הקהל על עצמו את 'תקנות' עזרא ונחמיה. בתוך הקהל – מנהיגיו, כוהניו והלווים, אנו מוצאים גם את "כל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלוהים נשיהם בניהם ובנותיהם כל יודע מבין" (שם, ל). לא קיימת דחייה של הזרים שהתכוונו לקבל עליהם את התורה. מילותיו של ישעיהו מהדהדות ברקע הדברים: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה', הבדל יבדילני ה' מעל עמו" (ישעיהו נו,ג).
תוכנה של ה'אמנה' עוסק בקבלת 'תקנות' שאינן מופיעות כתוכנן וכלשונן בחמשת חומשי התורה. זוהי למעשה תחילתה המשמעותית של 'תורה שבעל-פה', במסגרתה ניתנת לחכמים סמכות לתקן תקנות הנובעות מפרשנות התורה ובהתאם לרוחה. לענייננו, איסור נישואי תערובת אינו מפורש במקרא. בתורה ישנה הבחנה בין עמי כנען לבין מואבים ועמונים ולבין אדומים ומצרים ואין איסור גורף לנישואי תערובת. בתקופת עזרא ונחמיה ישנו מעין 'קונגלומרט אתני' (כדברי א' כשר, שאף המחברת נשענת על מחקרו). לנוכח מצב חדש זה וסכנת ההתבוללות שבעקבותיו, גזרו ב'אמנה' כך: "אשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו" (נחמיה י, לא).
באשר להשוואה לבעיות הזהות היהודית שבימינו, הרי שלא ניתן להעתיק את המציאות שבימי 'שיבת ציון ההיסטורית' לתקופתנו. אומנם ישנם קווים משותפים, אך ישנו גם שוני גדול ביניהם. אני מסכים עם המחברת שניתן ללמוד עקרונות וגישות מהתקופה העתיקה ולבחון את מידת התאמתם למציאות שלנו. ובמילים יותר קונקרטיות, ניתן להגמיש ולפשט את מסגרתה הנוקשה של ההלכה שלא כפי שהתגבשה במהלך הדורות ביחס ל'גרות', וליישם הליך פשוט יותר וידידותי מבלי לוותר על עקרונות בסיסיים, בדומה לקבלת "כל הנבדל מעמי הארץ לעבודת האלוהים נשיהם בניהם ובנותיהם כל יודע מבין" (נחמיה י,כט). הפסוק משתלב היטב עם דברי ישעיהו: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמור הבדל יבדילני ה' מעל עמו ... והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי .... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"(ישעיהו נו ג-ז).

לסיכום – הקריאה בספרה של יונינה דור מרתק ובעל תובנות חדישות ביחס למקרא. עם זאת, נראה כי לעיתים מחמיצה המחברת את רוח התקופה כאשר היא מתייחסת למהלכים ספציפיים בלא לראות את התמונה הכוללת.


אבנר רועי
סעד
חסר רכיב