תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

14/03/2018
כ"ז באדר תשע"ח, 14.3.2018
גיליון מס' 601
פרשת ויקרא
איה מקום כבודו
מאת הרב אסי בלנק


וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... (ויקרא א, א-ב)

הפסוקים הפותחים את ספר ויקרא פותרים מתח גדול. תכלית המשכן היא ההתגלות, המשך מעמד הר סיני, מקום לדיבור של ה' עם משה עבור העם.

ספר שמות מסתיים במתח גדול: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות ב, לד-לה).

במשכן יש שכינה אבל משה לא יכול להיכנס, ואם כן – אין אפשרות לדיבור. וברוך ה' מתחיל ספר ויקרא והדיבור מתחדש, דיבור שמכוון לעם ישראל - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ספר ויקרא ממשיך את מגמת סופו של ספר שמות. בספר שמות תוארה בניית המשכן ובספר ויקרא מתוארת עבודת הכוהנים במשכן. אחרי שנוצר המקום הקדוש, התורה מסבירה מה עושים שם.

ואף אם בפרשיות יתרו ומשפטים התורה תיארה ברית עם הקב"ה שעוסקת בכל תחומי החיים של האדם, דומה שהחצי השני של ספר שמות וספר ויקרא עוסקים בברית שקשורה למשכן, לכהונה, ולמקום מקודש בלבד.

אין ספק שלמקום המקודש שמור מקום של כבוד, אך יתכן והוא משמש כאמצעי גם לדבר מה נוסף.

הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא מבאר את עניין הקורבנות כך: "כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו".

אדם חי את חייו בעולם. לעיתים הוא מקלקל, וכאשר חל קלקול שכזה הוא נדרש להתכנס בתוך עולם המקדש, לעשות את חשבון הנפש באופן נוקב, ולתקן. אדם מגיע למקדש כדי לקדש את חייו, את מעשיו שנעשים לא בתוך המקדש, אלא מחוצה לו. הקרבן- כמעשה חסד של הקב"ה, מאפשר לאדם לחזור אל חייו ולתקן אותם. מה קורה ביום שאחרי הקרבן? האדם חוזר אל המציאות, ומתוך זיכרון החוויה שחווה במקדש – יחיה חיים יותר מתוקנים.

ואולי גם בספר שמות הציווי על המשכן מלמד בדיוק אותו דבר, כלשונו של הרמב"ן שם (שמות כ"ה ב'): "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני". במשכן יימשך הדיבור שהיה בהר סיני, דיבור הכולל את כל תחומי חייו של האדם מישראל, ולא רק את התנהגותו במקום הקדוש ובזמנים הקדושים.

מי שרוצה לזכות לחיים של קדושה כפי שהתורה מציעה לנו, לא יכול לחפש את הקדושה רק במקומות הקדושים ובזמנים הקדושים. הקדושה יכולה להימצא בכל מרחבי חיינו, אם רק נקדש אותם.

עם ישראל זוכה להתגלות בהר סיני- על מנת לממש אותה בכל מרחבי חייו. משה ממשיך לשמוע את דבר ה' ולספר לנו אותו על מנת שדבר ה' יתממש יום יום, בכל מקום.

אחרי כמה שנים בתפקיד רב בקיבוץ אני יכול להגיד שהזמן שבו יש הכי פחות צורך ברב הוא השבת, והמקום שבו תפקיד הרב הוא הכי פחות משמעותי הוא בית הכנסת.

אם תפקיד הרב (וכל אדם מישראל) הוא להרבות קדושה בעולם - כדאי לעשות מאמצים להוסיף קדושה במקומות בהם היא חסרה יותר.

הרב אסי בלנק. תושב עין הנצי"ב, נשוי לשולי אב לשישה. ראש מדרשת נטע - בית שאן, שלוחת מדרשת עין הנצי"ב.



כדי לקבל דף פשרת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב