חסר רכיב

סומר אלי ז"ל

סומר אלי ז``ל
כ"ו בתשרי תש"ד - ו' באלול תשע"ו
25.10.1943 - 8.9.2016
אלי סומר ז"ל

כפר עציון 

סבא אלי האהוב, 

"רק כשהעץ מוטל על הקרקע, מתברר כמה גבוה הוא היה". 

נולדת בצרפת הכבושה. גדלת ובגרת לתרבות שמדגישה את ההומניזם, הפלורליזם וחירות הפרט. זה החינוך אותו קיבלת, וזה גם מה שלקחת איתך כמהגר צעיר לארץ חדשה. 

נפרדת מאיתנו, אחרי שנתיים שבהן אתה חסר לנו. יש המון רגעים אישיים ומשפחתיים, שאני יודע איך היית יכול להוסיף להם ולהיות נוכח ונרגש בהם. 

יש לי המון זיכרונות מיוחדים ממך, רגעים שאני שומר לעצמי, בפנים. 

אני זוכר איך בכל ערב שבת, בכפר עציון, כשהיינו מגיעים אליכם, אתה ואני היינו הולכים לבית הכנסת יחד, רק שנינו. אבא היה מגיע חמש דקות אחרינו. ההליכה האיטית שלי איתך, אתה בסנדלים ואני בנעליים, ותמיד הערפל של כפר עציון אופף אותנו. היינו הולכים יד ביד. החזקת לי את היד חזק ולא הרפית. עם זאת, היד שלך תמיד הייתה רכה ונעימה. זה היה מעין נוהג קבוע שלנו, ללכת ולעלות לאט לבית הכנסת. מדברים תוך כדי ונכנסים לבועה המשותפת לשנינו, עד לרגע שהיינו שומעים את הקולות הבוקעים מבית הכנסת. 

אני זוכר את כל הידע העצום שהעברת לי, את המקומות שהיה חשוב לך ולסבתא לקחת אותנו, הנכדים. אני זוכר את הטיול המיוחד שלנו לצרפת עם סבתא. 

זכור לי איך בלוויה של סבא יוסף, כשהייתי רק בן 11 ,באת אליי, בכית יחד איתי ונתת לי חיבוק כל כך גדול ואוהב. 

ושוב, החזקת לי את היד חזק, כמו שתמיד החזקת ולא הרפית, אפילו בבית החולים בירושלים, או בטירת צבי. 

אני זוכר כמה היית חכם, צנוע, אוהב אדם ואהוב. תמיד ביטאת דעה מורכבת. 

יש לי גם זיכרון - שמשותף בוודאי לכל הנכדים - איך הערנו אותך משנת הצהריים. לחצנו לך על האף, זה היה מין קסם שהעיר אותך ומיד היית קם. 

הלוואי ואותו קסם היה פועל גם במציאות. 

אני אוהב אותך מאוד, סבא, אוהב ומתגעגע. 

נכדך, 

יובל
חסר רכיב