תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

01/06/2017

ז' בסיון תשע"ז, 1.6.2017
גיליון מס' 561
פרשת נשא
שתי פנים לנשיאת פנים
מאת עמית שדה, בית רימון


אחד הטקסים ה"מאגיים" הבודדים הנוהגים עד היום הוא ברכת הכהנים:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם (ו,כד-כז).

בפסוקים קצרים אלו מצטווים הכהנים לברך את בני ישראל כדי שתשרה עליהם הברכה הא-להית. על כך מופיע בגמרא:

דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך?

אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.

אכן השאלה חמורה. שהרי טוענים אנו להיות העם הנבחר, ומה זכות היא לנו, ובמה פשעו העמים האחרים שלא זכו לכך?

יש המשערים כי קושיא זו אינה רק שאלה פרשנית פנים-ישראלית, אלא היא חלק ממשא ומתן אידיאולוגי שהתקיים, בעיקר בארץ ישראל, בין יהודים לשאינם יהודים. ודווקא אפשרות זו אומרת דרשני, שהרי כשמעיינים בקושיא נראה שהיא בטלה מעיקרה. שהרי כאן כתיב: 'אשר לא ישא פנים לאיש', ואילו אצלנו: 'ישא ה' פניו אליך ויחונך'.

קל להבחין בהבדל אם שואלים מיהם בעלי ה"פנים" בפסוק. בראשון ה' נושא (או נושא) את פניו של אדם אחד על פני אדם אחר. ואילו בפסוק השני ה' נושא את פניו שלו כלפי עם ישראל כדי לברכו. ואם כן הסתלקה לה הקושיא מעצמה!

אמנם הדרשן, לא רק שאינו משתמש בתירוץ זה, אלא הוא מאמץ את הקושיא בשתי ידים. לא רק שאינו מתאמץ לטשטש את החריגה מן ההוגנות שמוצגת בהנחת המוצא של הקושיא, אלא מחריף אותה עוד יותר.

אכן מציאות הבחירה של הקב"ה בעם ישראל אינה "הוגנת". והסיבה, המפתיעה למדי לכך, היא שהקב"ה לא יכול לעמוד בפני חינם של ישראל.

לפי שהוא ציווה בתורתו לברך ברכת המזון רק על שיעור שביעה – שהוא בדרך כלל אכילת שתים או שלוש ביצים ואילו יהודים מדקדקים בהלכה ומברכים ברכת המזון אף על כזית או כביצה.

מתחת לפני השטח הגמרא רומזת כאן לדרמת החיים היהודית. הקב"ה הבטיח לעם ישראל גדולות ונצורות אם יקיימו את התורה. ותחת זאת יהודים מוצאים את עצמם במצבים קשים מנשוא במהלך הגלות האיומה, ויום יום הם מברכים ברכת המזון על כזית וכביצה, ומדלגים על המילה "ושבעת" שמוזכרת בפסוק.

אולם יש כאן יותר מכך. הגמרא בתשובתה מסיטה אותנו מכיוון המחשבה המסודר והרציונלי. שאלת ההוגנות נשאלת במגרש מסויים שהדרשן מסרב להיכנס אליו. תחת זאת הוא מצביע כיוון אחר ומזכיר לנו שאהבה עשויה לקלקל את השורה. אהבת עם ישראל לבורא מייצרת מעגלים של אור. מעגלים של חן ושל חסד ושל אהבה. אהבה שאין בה היגיון, אהבה שמקלקלת את השורה. אהבה שלוקחת אותנו למקום שהשאלות הישנות פחות רלוונטיות מפאת ישנותן, ובגלל שהמציאות כולה מתענגת במקום חדש.

והקסם הזה לא פג. היכולת הזאת קיימת גם היום. המקום בו אנו מרבים תורה אהבה ומצוות, הוא גם המקום בו גלים של אהבה מעוררים את המציאות למעלה ומסיטים בעדינות את המציאות שלנו למחוזות אחרים. מחוזות של אהבה ושל פליאה, של קסם ושל גאולה.

עמית שדה, חבר קיבוץ בית רימון. מורה למתמטיקה בתיכון ומרצה ליהדות במסגרות שונות






חסר רכיב