חסר רכיב

לבבי צפורה ז"ל

לבבי צפורה ז``ל
ט' בסיון תרפ"ז - כ' בסיון תשע"ו
9.6.1927 - 26.6.2016
צפורה לבבי ז"ל

משואות יצחק

סבתא ציפורה נותרה יחידה מכל משפחתה, שנשלחה ברכבת מהעיר סטרי שבגליציה למחנה ההשמדה בלזץ. היא הצליחה לחמוק בתושייה, לחצות את רכס הרי הקרפטים ולהגיע בשלום להונגריה, למוסד לילדים בוואץ. במחברות היומן שכתבה יש ביטוי לכאבה הגדול על אובדן כל משפחתה, למאבקה העיקש על שמירת מסורת ישראל כפי שראתה בבית אבא, ולדבקותה בשאיפה להגיע לארץ ישראל, לקיבוץ: 

למה היה עלי להינצל? אומרים לי שאני צעירה עדיין ולכן עוד אזכה להיות מאושרת, אך קשה לי להאמין בכך. זכרם של אלה שאבדו יהיה תמיד לנגד עיניי, האם אפשר לשנות זאת? ... אני אוהבת את העם שלנו, את המסורת שלנו ואת השפה שלנו והייתי רוצה להגיע לארצנו ככל המוקדם. שם אני רוצה לבנות בעתיד את חיי, לתת מעצמי ככל שאוכל למען העם. הייתי רוצה לתרום. ליצור עתיד יותר טוב לדור הבא שלנו. 

עם "ילדי וואץ" עלתה סבתא לארץ, לבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הם התגבשו לגרעין שהצטרף למשואות יצחק שבגוש עציון, ושם מצאה את בחיר לבה - נחום. עם חזרת החברים מהשבי, הם העמידו חופה והתחילו לבנות את ביתם המשותף. 

במשך שנים התמידה סבתא בהעברת חוגי התעמלות לקבוצות גיל מגוונות ושיעורי עזר לילדים, בהנחיית קבוצות הורים ביישובי המועצה, ובסיוע לקליטת העולים. היה לה חשוב מאוד לתעד את שעבר עליה בשואה, ובמשך שנים הוזמנה לבתי ספר לספר את סיפורה. 

סבתא אהבה את משואות יצחק ואת שדותיה, והייתה מטיילת בהם במרץ רב, מצעידה אחריה את כל המשפחה, כשהיא שרה שירים מתקופת עלייתה ארצה ומודה לה'. כך כמעט עד יומה האחרון. 

בשולחן שבת התענגה על הזמירות, בעיקר על נעימות חסידיות שהזכירו לה את בית ההורים. לעתים דמעה בגעגוע אך לעולם לא שקעה, אלא התרוממה. תמיד הודתה על היש ועל הטוב, וחזרה ואמרה: "איך זה שרק ממני, מאשה אחת קטנה, נוצרה משפחה שלמה?". 

שלום לך סבתא אהובה, סבתא ציפורה של כולנו. 

המשפחה
חסר רכיב