תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

29/03/2017
ב' בניסן תשע"ו, 29.3.2017
גיליון מס' 553
פרשת ויקרא
אשם גזלות
מאת יואב רון, משואות יצחק


פרשת ויקרא עוסקת בשלושה סוגי קורבנות: נדבה, חטאת ואשם. אתמקד באחרון שבהם: "אשם גזלות".

הבריח התיכון בקרבנות החטאת ובקורבנות אשם, הוא הגדרת השגגה כגורם המרכזי במעשה שהאדם עשה, ושבעקבותיו ולכפרתו, הוא מביא את קורבנו. כך אנו מוצאים בקרבנות חטאת: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד,ב), "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ד,יג), "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא... בִּשְׁגָגָה" (ד,כב), "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד,כז). ובקרבנות אשם: "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" (ה,ב), "וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה" (ה,טו).

אך בקרבן האחרון הכתוב בפרשה "אשם גזלות", אין כל ייחוס שגגה לחוטא, אלא זדון. התורה מציבה מראה מול החוטא, ומטיחה בו את תיאור חטאו במילים קשות ביותר: "כִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ ... עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ ... מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ ... נִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר" (ה,כא-כב). חומרת החטא מודגשת כבר בפתיח של הפרשייה באמצעות התואר הנורא שבו מוכתר החטא: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּ-ה' (ה,כא)".

תיאור החטא שבאשם גזלות, מתעצם בעת שנשווה חטא זה עם החטא הראשון שבסדרת קרבנות האשם, אשם מעילות. כותרתו של אשם מעילות היא: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה'" (ה,טו). כבר בכותרת, אין הקב"ה שם עצמו כנפגע בחטא זה שנעשה בשגגה. אשם מעילות, עניינו באדם ששלח ידו בטעות לאשר הוקדש לגבוה. הפגיעה המתוארת בתורה היא לא באדם, ובוודאי שלא בקב"ה, אלא רק במה שהוקדש לקודש, כאשר הנפגע הוא "חפצא".

אשם מעילות הוא כנגד פגיעה ב-"גברא". עניינו הפרת אמון שקיים בין שני אנשים. בעת העסקה, האמון מצד הנותן כלפי המקבל היה כה טוטאלי, עד שלא היה צורך בשני האמצעים המקובלים לצורך הוכחה משפטית עתידית לקיומה: עדות של אדם שלישי וחתימת האדם על קבלת דבר. אולם בעת שהגיע הזמן פירעון החוב, המקבל מתכחש לעסקה ולחובתו להחזיר, ובידי הנותן אין הוכחה משפטית לעסקה. ר' עקיבא מתאר את האיש הגוזל לא רק כמשקר לעמיתו, אלא ככופר בבורא עולם, שהכל פתוח לפניו: "מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש - מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חברו, אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם".

אף בהשוואה בין סדר הכפרה של "אשם מעילות" ל"אשם גזלות" התורה מקפדת על האדם שחטא כלפי רעהו במזיד, לעומת האיש שחטא כלפי הקדשים בשוגג.

באשם מעילות, החוטא מחויב תחילה בקרבן: "וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ לַ-ה'" (ה,טו)) ורק לאחר מכן התורה מחייבתו להחזיר מכיסו: "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן-הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" (ה,טז).

אולם באשם גזלות, תחילה התורה מציינת את חובתו של החוטא לפצות את הנגזל: "וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא" (ה,כג), ורק לאחר מכן הוא מביא את הקרבן: "וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'" (ה,כה).

המשנה בבבא-קמא לא רק שמשקפת את הסדר הכתוב בתורה, אלא מבליטה זאת בהגדרתה שכפרת החטא היא כבר לאחר שהגוזל החזיר את הגזלה לנגזל, עוד בטרם הקריב את קרבן האשם: "המביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא".

נראה, שחשיבות סדר הכפרה באשם מעילות, היא שעמדה לנגד עיני חז"ל בעת שקבעו בסוף מסכת יומא את כפרת יום הכיפורים לעם ישראל. קביעה זו משקפת את רצונו של מקום שבפרשתנו, וכביכול מחייבת גם את בי"ד של מעלה: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

נכתב בסיועו של שלום קולין.

יואב רון, חבר משואות יצחק, עובד בניתוח מערכות מידע. לפני שבועיים קיבל תעודת אזרח ותיק.



חסר רכיב