חסר רכיב

רוט שרה (סוניה) ז"ל

רוט שרה (סוניה) ז``ל
י"ד בתשרי תרצ"א - י"א בסיוון תשע"ט
6.10.1930 - 14.6.2019
שרה (סוניה) רוט ז"ל

משואות יצחק

אמא.
אני מביט על האנשים הרבים שבאו לחלוק לך כבוד אחרון ומתרגש.
ראי, כולם נקבצו ובאו לך.

שני שמות היו לך. השם סוניה , שרשום בתעודת הזהות שלך, והשם שרה,  "שהעניק" לך פקיד הסוכנות כשעלית לארץ. סוניה הוא לא שם ישראלי, כך הוא טען, ובאחת, מחק את השם שהעניקו לך הוריך.
כל ימייך התגעגעת לשם סוניה, ולא סלחת.
נולדת בריגה שבלטביה,  בשנת 1930 .כשהיית ילדה קטנה, עלית עם הוריך לפלסטינה. לארץ ישראל.
את תל אביב הקטנה, והבית ברחוב שלמה המלך, לא שכחת מעולם.
אלבום התמונות המרהיב , שעל הכנתו טרחת ימים רבים, משקף את מראות העיר הלבנה,
 ואת ימי התום שעברו ואינם.

את ימי מלחמת העולם השניה, עברת בשוויץ, לשם נסעת עם משפחתך.
לאחר המלחמה חזרתם למילוז,  באלזס שבצרפת, שם השלמת את חוק לימודיך,
ולאחר מכן המשכת בלימודים גבוהים.
פעילותך המבורכת ב"צופים היהודיים", שם טיפלת בילדים ששרדו את זוועות השואה,
גרמו לזירוז החלטתך לעלות לארץ.
בניר עציון פגשת את אבא, ושם התחתנתם.

זוג צעיר ובודד הייתם.
 אבא, משפחתו נספתה באירופה, במלחמה הארורה ההיא.
  מ"שם", נשארו רק הוא ואחיו אהרון.
ואת  אמא, בת יחידה להוריך.
למשואות יצחק הגעתם מניר עציון, כשרחל ברחמך, היות ורציתם חיי משפחה במושב שיתופי.

שנים רבות עבדת בהנהלת חשבונות, מקצוע אותו למדת בצרפת.
המחשב עדיין לא הומצא אז. כל החישובים התבצעו עם מכונת חישוב קטנה.
 אני זוכר את הסיפוק והגאווה שלך כשהעבודה התנהלה בטוב,  וכשהצלחת לפתור תעלומה של אי התאמה בחשבונות.

תחביבים רבים היו לך.  נגינה באקורדיאון, קריאת ספרים, רקמה, ועוד.
 אך התחביב האהוב עליך ביותר היה הסריגה.
בתחום זה, היית ממש אומנית.
 לכל בני המשפחה סרגת  סוודרים ואפודות.  אפילו לא היינו צריכים לבקש.
תמיד התהלכנו בידיעה הבלתי ניתנת לערעור, שלנו יש את הסודרים היפים ביותר בעולם.
 כל תינוק שנולד, זכה לקבל בגדים וצעצועים סרוגים, מעשי ידיך.
הגרביים שהפלאת לסרוג, חיממו את רגליהם ואת ליבם של רבים רבים  מהתינוקות של  משואות יצחק ותפוצותיה.

ביום שבו רעדו ידיך. ביום בו היית עסוקה בפרימה יותר מאשר בסריגה, הבנו שמשהו לא טוב קורה.

כאן נולדתי אני, וכאן נולדו גם רחל, יעל ועפרה.
ילדות קסומה הענקתם לנו את ואבא.  וזוהי ההזדמנות לומר לך אמא – תודה.
תודה על בית חם ואוהב.
תודה על ילדות מפנקת וחובקת.
זיכרונות ילדות מציפים אותי. ריחות וטעמים של בית ההורים.
טעם המרק עם הקניידעלך, שאין שני לו בעולם. טעם הגפילטע פיש, וטעם עוגת התפוחים.
אני נזכר בעץ הרימון שענפיו הציצו אל חלוני.
אני נזכר בטיולי השבת לבוסתן, לעיבדיס,  ולמערת העטלפים שבזמורות.
אני נזכר בתנור הנפט, שהסריח הרבה וחימם מעט.
אני נזכר בגעגוע בבית ילדותי. בית עם משפחה קטנה, כמעט ללא קרובים.
בשעה אחת בצהרים, בשעת המדור לחיפוש קרובים, היה בבית שקט, הס.
תמיד היו מתח ותקווה, שאולי,  אולי בכל זאת מישהו חזר "משם"...

 היום, כמבוגרים, אנחנו מכירים ומוקירים את העובדה, שלמרות שאבא היה אוד מוצל מאש המלחמה הנוראה ההיא,
וגם את, אמא, סבלת מטלטלות לא קלות ומנדודים רבים, מעולם לא נתתם לנו לחוש בצער ובקושי שהיו מנת חלקכם.
 הדגש בחיים היה על העתיד. מעולם לא הכבדתם בסיפורי העבר.
 החוסן שלכם האציל על הבית. ולכן, גדלנו כדור שני שפוי.

תודה על ערכים של תורה ושל עבודה, שהיו כל כך נטועים ומושרשים.
ותודה על אכפתיות ודאגה.
על סיוע בלתי נלאה בהכנת שיעורי בית. מעולם לא התייאשת.
 גם כשבאמת התקשינו בהבנת הבעיות בחשבון ומתמטיקה, ישבת והסברת לנו שוב ושוב, עד שהפנמנו את החוקים והכללים.

הטיפול בסבתא ויולט שבצרפת, היוו לנו דוגמא  לכיבוד הורים מופתי, חוצה יבשות וימים.
מילוז שבצרפת, הפכה לחלק מנוף ילדותנו. בבית הקברות במילוז, טמונים כל יקיריך.

הבית שהקמתם, אבא ואת, כאן במשואות, מהווה את לב המשפחה.

קשות היו שנותיך האחרונות. המחלה שינתה אותך, והפכה אותך לתלותית וסיעודית.
השתדלנו כמיטב יכולתנו להעניק לך את המיטב הראוי לך.

בטי יקרה. הגעת אלינו  לאחר סיום עבודתה של סבטלנה.
בשקט, בהקפדה, ובהתמדה, לימדת אותנו  סבלנות וחסד מהם. אנו מחבקים אותך, ומודים לך על שאפשרת לאמא לחיות בכבוד, גם בימים ובלילות קשים.  הדאגה לאמא, המסירות, האכפתיות ולקיחת האחריות, הטיפול בבית ובסביבתו, והפעלת כל ידיעותיך וכישוריך כאחות, היוו עבור אמא ועבורנו מקור לביטחון ואמונה.
תודה לך בטי.

"הנסתרות לה' אלוהנו, והנגלות לנו ולבננו עד עולם..."(דברים)

מחלתה של אמא היתה ארוכה וממושכת.
אמא שברה את כל המוסכמות, וכל ההגדרות לא באמת חלו עליה.
לאורך כל משך המחלה, למרות חולשתה, אנחנו בטוחים שהיא הבינה אותנו.
השתדלנו להתייחס אליך, אמא, כמיטב יכולתנו, ואם כשלנו או פגענו, אנו מבקשים סליחה.

תודה לצוות הרפואי והסיעודי של משואות יצחק.
למירב, על הדאגה לרווחתה של בטי, ועל המענה לכל בקשה.
לרבקה אביעד, שבלעדיך, לא היתה משאלתנו לטפל באמא עד יומה האחרון בבית מתגשמת.
ולדוקטור יעל, שנענתה לבקשתנו גם בחופשת הלידה.
תודה והערכה רבה מכולנו.

 לעפרה ולי , שעיקר הנטל היומיומי והאחריות לאורך שנים, נפלה עלינו, היתה הזכות לקיים מצוות כיבוד הורים כהלכתה.  מקווה שעמדנו בה בכבוד.

"היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, בואי בשעריו".
אמא יקרה.
ראי, כולם נקבצו ובאו לך.
חברותיך וחבריך ממשואות יצחק, איתם צעדת לאורך כל הדרך.
המשפחה המורחבת, ילדיך, וחתנייך- בניה, חיים, אבינעם ונורית,  הנכדים והנינים כן ירבו.
  כולנו הפכנו כבר מזמן, לשבט של ממש.

אמא אהובה, כבר ימים רבים שאנחנו מתגעגעים לאמא האמיתית שהיית לנו.

היום פנה, נטו צללי ערב
ואנו נפרדים ממך.

נוחי בשלום , אמא.

מסרי את אהבתנו לאבא שבשמים, והיו מליצי יושר עלינו, ועל כל עם ישראל.


בנך צבי, בשם רחל, יעל, עפרה
 וכל המשפחה המורחבת.

________________________________________________

זוכרים את יוסף (יוסי) רוט ז"ל




יוסף (יוסי) רוט ז"ל

נולד: כ"ד אייר תרפ"ג
10.5.1923

נפטר: כ"ז סיון תשנ"א
9.6.1991

נולד בעיירה סרנץ' סמוך לעיר מישקולץ, בהונגריה, להוריו משה דוד ויוהאנה לבית אלתר.
בהיותו בן שנתיים וחצי, עברה המשפחה לכפר וויז'וי, בו חיו כעשרים משפחות יהודיות.
אביו היה פחח עצמאי. הבית היה אורטודוקסי.
אביו נפטר בשנת תרצ"א,(1931) בגיל 33. יוסי היה ילד בן 8.
לאחר פטירת האב, עברה האם עם שלושת בניה לעיר מישקולץ.
האם פירנסה את המשפחה בקושי, עד כי יוסי נאלץ להתחיל לעבוד כבר בגיל צעיר, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
חיי המשפחה התקיימו אמנם בדוחק כלכלי, אך על מי מנוחות עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ערב פרוץ המלחמה, הצטרף יוסי, כחניך, לבני עקיבא במישקולץ. עם פרוץ המלחמה, גוייסו יוסי ואחיו הבכור אהרון, לעבודות כפיה בשרות צבא הונגריה. ההונגרים לחמו נגד הרוסים, כחלק משתוף פעולה שלהם עם הגרמנים. האח הצעיר, הירש צבי, נשאר עם האם. ככל הידוע, האמא והאח הקטן הירש צבי, גורשו מהונגריה באוגוסט 1941 לעיר בפולניה, בשם קמניץ פודולסקי. בעיר זו נעשה, בסוף אוגוסט 1941 טבח גדול ביהודים. האח אהרון קיבל הודעה מהמשפחה במישקולץ המבשרת שגרשו את האמא והאח. כעבור זמן, נודע לאהרון מחיילים שחזרו מהחזית, שהז'נדרמים הפולנים השמידו יהודים בקמניץ פודולסקי, וביניהם את אימו ואחיו. עדות שמיעה וראיה.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הועסק יוסי, במסגרת שירותו בצבא ההונגרי, בפינוי ההריסות שנגרמו מהפצצות של בנות הברית. במשך כל ימי המלחמה ואחריה, שמר יוסי על התפילין שקיבל מדודו לבר המצווה.

ביום השחרור היה יוסי בבודפשט. לאחר סיום המלחמה, נפגש יוסי עם אחיו אהרון במישקולץ. האחים חזרו לעיר מגוריהם בתקווה למצוא מישהו מבני משפחתם או מבני העיר ששרדו. לצערם, התברר להם כי ממשפחתם המורחבת שמנתה כשלושים נפשות, נותרו רק חמישה. האחים אהרון ויוסי לבית רוט, הבינו שאין להם מה לחפש יותר בהונגריה, ופנו, כל אחד בדרכו, מכווני מטרה לעלות לארץ ישראל.

בשנת תש"ה, (1945) בשוך הקרבות, בהיותו בן 22, הצטרף יוסי מחדש לתנועת בני עקיבא, במסגרתה היה בהכשרה בנבראד. בנבראד פוגש יוסי את מי שיהפוך לידידו ולחברו בלב ונפש, את יעקב, יענקל'ה רוט. שלימים שינה את שם משפחתו לרון.

כשהגיע תור קבוצתו, בהכשרת בני עקיבא לעלות לארץ ישראל, יצאה הקבוצה מבודפסט לעבר עיר הנמל האיטלקית טריאסט. לשם הם הגיעו בפסח תש"ו. אפריל 1946 משם שטו למילאנו, והועברו לאוציה, עד שהגיעו לעיר הנמל בארי. משם הועברה הקבוצה למחנה עקורים בסנטה צזריה. למותר לציין כי בכל תחנה, שהתה הקבוצה פרק זמן.

לאחר ראש השנה תש"ז, ספטמבר 1946, מועברת הקבוצה לנמל בקולי שבאיטליה. שם מועלים שמונה מאות היהודים, לאוניית המעפילים "ברכה פולד". לאחר שנים רבות של מלחמה, הרס ואבדן , שט יוסי עם המעפילים, לארץ ישראל אליה נכסף כל כך, בתקווה לפתוח פרק חדש בחייו. מסע התלאות לא תם. ספינת המעפילים "ברכה פולד", נתפסה בים על ידי משחתות צי של ממשלת המנדט הבריטי. הספינה נגררה והגיעה לנמל חיפה ב 22.10.1946. לאחר מאבק ממושך ואלים, מורידים הבריטים בכוח את המעפילים מסיפון האנייה, ומעבירים אותם לספינת גירוש שיעדה קפריסין. ספינת הגירוש עם כל המעפילים שעל סיפונה, מגיעה לקפריסין בחשוון תש"ז, אוקטובר 1946.

במחנה המעצר בקפריסין משובץ יוסי במחנה 62. במחנה זה הוא פוגש יוצאי הונגריה נוספים חברי בני-עקיבא, והם מתחברים לקבוצה, מתוך רצון להמשיך ביחד גם בארץ ישראל.

בניסן תש"ז, אפריל 1947, משתחרר יוסי מקפריסין ועולה לארץ ישראל. יוסי מגיע לחיפה, ומועבר למחנה קליטה זמני לאנשי הציונות הדתית, בקרית שמואל. שם הוא שוהה עד שמתגבשת קבוצה בת שמונה חברים המעוניינים לחיות יחד בקיבוץ. במחצית השניה של חודש מאי 1947, מצטרפת קבוצת חברים זו לקבוץ תחיה, אשר ישב אז במחנה זמני בגת-רימון, סמוך לפתח תקוה. מיד עם הגעתם משתלבים החברים החדשים בעבודות המשק השונות. מי בחקלאות, מי בעבודות חוץ כמו בפרדסי פתח תקוה ובמחצבות "מגדל צדק" ועוד. יוסי החל לעבוד במחצבות "מגדל צדק". בימים הקשים של מלחמת השחרור, נתבקש קבוץ תחיה על ידי הקבוץ הדתי לסייע ולעבות את קבוצת יבנה. מזכירות תחיה נענית לבקשה, ויוסי, יחד עם חברות וחברים נוספים, נשלח לפרק זמן , לקבוצת יבנה. בתום המלחמה, הקבוצה ויוסי בכללה, חוזרים לתחיה.

קבוץ תחיה התפרק בחנוכה, כ"ח כסלו תשי"א. 7.12.1950 יוסי אהב מאד את הקיבוץ, את האנשים. בשבילו זה היה כאילו נולד מחדש. הוא התחיל חיים חדשים. כל זאת על רקע ימי השואה, והקשיים אותם חווה על בשרו. בתחיה הוא התחבר לאנשים שהיו בגילו, במעמדו, במצבו המשפחתי, ובמוצאו. היו לו חוויות נעימות משהותו בתחיה, וזה לצד העובדה שהם עבדו קשה בתנאים קשים. יוסי הצטער על התפרקותו של הקבוץ. לאורך כל חייו, עד לפטירתו, שמר יוסי על קשרים עם חבריו מהקבוץ, ואף נהג לבקרם במקומות מגוריהם מפעם לפעם.

יוסי עבר לניר עציון שבהרי הכרמל, מתוך רצון להמשיך באורח חיים קיבוצי. בניר עציון הוא הכיר את שרה זיכרביץ', שהגיעה עם הגרעין הצרפתי. יוסי ושרה התחתנו בי"ז סיון תשי"ב. בניר עציון. לאחר החתונה, בשנת תשי"ג, החליטו יוסי ושרה שאינם חפצים באורח חיים קיבוצי, ועברו למושב השיתופי משואות יצחק. יוסי עבד במשק בענפים שונים. היה פלח, טרקטוריסט, סדרן טרקטורים, סדרן עבודה, ונהג בית. בשנותיו האחרונות למד כריכת ספרים. הוא הקים וניהל את ענף הכריכיה במשואות יצחק. יוסי אהב את עבודתו בכריכיה. כריכת הספרים היתה עבורו כעין פיצוי על שנות הלימודים שנגזלו ממנו עקב הצורך לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

יוסי היה נעים הליכות ואהוב על הבריות. מעורה בחיי המשק, והיה ידוע בגלוי ליבו וביושרו. יוסי אהב את ארץ ישראל בכל מאודו, ואהב מאד לטייל בארץ. הצטרף לכל טיול אפשרי, וגם יזם טיולים משפחתיים. טיולים אלו היו אהובים על ילדיו ונכדיו, וכולם זוכרים אותם לטובה. במשואות יצחק נולדו ליוסי ושרה שלוש בנות ובן. יוסי נפטר בפתאומיות ב כ"ז סיון תשנ"א, והוא בן 68 .

הותיר אחריו את אשתו שרה, ואת הילדים: רחל, יעל, עפרה וצבי, ונכדים.

יהי זכרו ברוך.
חסר רכיב