תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

10/04/2019
ה' בניסן, תשע"ט, 10.4.2019
גיליון מס' 656
פרשת מצורע
נהוג להחמיר, אבל לא בכל מחיר
מאת הרב מאיר נהוראי, משואות יצחק


כאשר אדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – ' כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. לאחר שהכהן הוזעק עליו לפעול בנחישות אבל גם ברגישות גדולה וכך נאמר: 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת'. הכהן מצווה להוציא את הכלים מהבית בטרם בואו אל הבית. גם בעל הבית אפילו אם הוא תלמיד חכם ושולט בפרטי הלכות נגעים, אינו רשאי להכריז על הבית שהוא טמא. הכהן מקבל את הסמכות המלאה להכריז טומאה על הבית, אבל עליו להתמהמה עד אשר יוצאו הכלים מתוך הבית. הטעם לכך הוא שהתורה חסה על ממונם של ישראל, שכן כלים שיישארו – ייטמאו, ובכך ייגרם הפסד. אמנם ניתן לטהר כלים לאחר שנטמאו אבל ישנם כלים שלא ניתן לטהר כמו כלי חרס, ועל מנת למנוע הפסד הם מוצאים מהבית [מסכת נגעים יב,ה].

חז"ל אימצו כלל זה ויישמו אותו בתחומים שונים. לדוגמא בתעניות היו תוקעים בשופרות שפיהם היה מצופה כסף. התלמוד שואל מדוע לא ציפו אותן בזהב ואחד התירוצים הוא – כדי לחוס על ממונם של ישראל. אם אפשר להסתפק בכסף, מדוע עלינו לקנות זהב ?! (ראש השנה כז ע"א). מצד שני, קיים כלל אחר האומר 'שאין עניות במקום עשירות' דהיינו, שאין עושים במקדש דבר בצמצום, אלא מתוך עושר. כלי קודש שניקבו או שנפגמו אין מתקנים אותם. לא מנסים לסתום את הנקב או הפגם לפי שנראה כעניות ואינו דרך ארץ, אלא מתיכים אותם ועושים אותם חדשים. וכן סכין שנפגמה אין משחיזים את פגימתה, אלא גונזים אותה ועושים אחרת, שאין עניות במקום עשירות. בגדי כהונה שנתגעלו אין מכבסים אותם, שאין עניות במקום עשירות.

אם כן, התכלית היא לדעת לאזן בין צניעות והסתפקות במועט לבין הוד והדר ועשירות, או בשפת התלמוד: בין לחוס על הממון של ישראל לבין אין עניות במקום עשירות.

בפרשתנו ההקשר הוא שונה. הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל מלמד אותנו שהחמלה על ממונו של האדם היא שיקול בפסיקת ההלכה. יש צורך להימנע מהחלטה שעלולה לגרום נזק ממוני לזולת. יש לדחות את ההכרזה על הבית המנוגע עד לאחר הוצאת הכלים מהבית על מנת שלא ייזרקו. המאירי (חולין מט ע"ב) מנחה את רבני ישראל: 'כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת, מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע...'

לדברי המאירי על הפוסק להזהר מלחזר אחר חומרות ולהחמיר יותר מדי, בו בזמן שהוא פוגע בממונם של ישראל. מצד אחד, יש להורות הלכה באומץ גם אם זה כרוך בהפסד, אולם מאידך שיקול ההפסד חייב להילקח בחשבון על ידי פוסק ההלכה.

וכך כותב בהתרגשות הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר חלק ב או"ח סי כג) :
"וע"פ הדברים הללו ראיתי איזה חכמים פעה"ק ת"ו שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפע"ד לא זו הדרך ולא זו העיר. שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ותינח למאן דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי. וכל הרוצה להורות ישקול בדעתו בשקל הקדש מ"ש בשו"ת תשובה מאהבה (סי' קפא) שהמטריף מכח חומרא יוצא שכרו בהפסדו. וע"ז אמרו הלכה חמורך טרפון. דהיינו שהמחמיר ומטריף יפסיד'.

ימי הפסח קרבים ובאים, ויש ביננו שנהגו להחמיר, אולם חייבים אנו לקחת בתהליך הפסיקה את השיקול הממוני והצער הגדול שעלול להיגרם כתוצאה מהחומרה.

בפסח נהוג להחמיר, אבל לא בכל מחיר.

הרב מאיר נהוראי נשוי לעידית אב לששה סב לחמישה נכדים מתוקים, רב המושב משואות יצחק, יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל, ר"מ בבית המדרש לנשים במגדל עז".




כדי לקבל דף פשרת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב