חסר רכיב

צונץ אדית ז"ל

צונץ אדית ז``ל
ד' בחשון תר"פ - כ"ה בסיוון תשע"ח
28.10.1919 - 8.6.2018
אדית צונץ ז"ל

שדה אליהו

אדית ידעה לספר סיפורים. היא שלטה בעובדות ההיסטוריות, היא זכרה פרטי פרטים, אך הדגישה את החוויה האישית, את נקודת המבט ה"אדיתית" - כך הצליחה שהסיפור יוכל להתקיים, ולקיים "זכור ושמור בדיבור אחד."

כמעט מאה שנה של סיפורים:

תינוקת חלושה אחרי מלחמת העולם הראשונה;

גירוש מבית הספר היוקרתי בעקבות גזרות הנאצים;

נזירות שמלמדות תפירה (וגם תפילה...);

הצטרפות להכשרה של בח"ד (ברית חלוצים דתיים);

ארגון עצמאי של כרטיס הנסיעה לארץ ישראל.

מאחורי הסיפורים מסתתרות התמודדויות רבות - הסתגלויות למקומות חדשים, וכל פעם לחברה חדשה, תקריות אנטישמיות, מצוקה כלכלית - והגדולה מכולן: התנגדות ההורים ליציאתה מהבית.

אבל אדית לא ויתרה, ויכול יכלה!

בשנת 1939 הצטרפה אדית לקבוצת 'אריה,' וב- 1940 עמדה עם יהודה מתחת לחופה. 67 שנים היא עמדה לצדו במסירות ובנאמנות.

אחרי יהודה בסדר העדיפויות היו שדה אליהו והרעיון הקיבוצי, שאדית מעולם לא הפסיקה להאמין בצדקתו.

אדית מספרת על הימים הראשונים כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה." למשל: הוצאת הסדראות שהסתיימה בכלי עבודה שבורים, או הדגל שהונף בשירותים המרוחקים כדי שידעו אם המקום תפוס... אדית עבדה במתפרה. בקפדנות יקית, המשולבת עם דמיון, היא תיקנה והתאימה לחברים ולחברות בגדים שהם קיבלו מהמחסן המשותף. היא לא חששה מתפירת מכנסיים, כי לדבריה "לכולם התאימה מידה אחת."

היצירתיות של אדית ושל יהודה ביחד הגיעה לשיאה בפורים.
התמונות מספרות על ההשקעה הרבה בתפאורה ובתחפושות.
אדית סיפרה עוד ועוד בעיקר בשנותיה האחרונות, כשהיא צלולה ועצמאית, חכמה ודייקנית.

לפי רש"ר הירש גם תפקידם של המרגלים היה לספר: "...יספרו לבניהם אחריהם שיזכו ויבחינו כי עתידה הארץ לפרוח, ויושביה עתידים לשגשג על ידי שמירת ה' וברכתו". בניגוד לעשרת לֹה ָ המרגלים, אדית חיה כל ימיה ברוח דבריו של כלב בן יפונה: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

אדית השאירה אחריה ירושה עשירה של סיפורים ושל מורשת, שמונצחות בהם לעד ההשקעה וההשפעה של אדית

יהיה זכרה ברוך,

הילה אונא
חסר רכיב