עמודים - ביטאון הקיבוץ הדתי - שבט תשפ"ד

) שבט תשפ״ד 2( 802 | ביטאון הקיבוץ הדתי ואף על פי כן

דבר המזכ"לית לקוראות ולקוראים שלום, המלחמה טלטלה את כולנו. הגיליון הנוכחי של עמודים הוא שונה ומיוחד. הוא יוצא לאור בימים קשים, וממש אינו מובן מאליו. שום דבר כבר לא מובן מאליו. כל פעולה דורשת כוחות, ובימות מלחמה, לעתים נדמה שעדיף להמתין, ואולי זו לא העת. אולי צודקים האומרים שכל עוד נשמעים קולות התותחים בשדותינו, על המוזות לשתוק. אבל תנועתנו ומערכת עמודים סבורות שחובה עלינו לספר את סיפורנו, לתת את חלקנו במחשבה ובמילים. הגיליון נוצר מתוך תחושת דחיפות וחשיבות, מתוך התעוררות לקריאתו של ד"ר צבי צמרת ז"ל, ידיד אמת של התנועה, שפורסמה כאן לפני כשנה: "אל תוותרו על הרוח! על ביטאון התנועה! על מוסדותיה!" דבריו החכמים עדיין מהדהדים באוזניי וסבורני שהצדק עמו. הרוח היא המחזיקה ומנופפת את הדגלים במערכה שבה אנו נתונים. רוח התנועה באה לידי ביטוי, בין השאר, בביטאון התנועה, והמנוע שמאחורי הביטאון הוא העורכת. הגיליון הקודם של עמודים היה גיליון הפרידה של ריבה פריד, שערכה בכישרון, בעומק ויצירתיות את גיליונות עמודים במשך למעלה מעשור. זו ההזדמנות להוקיר את עבודתה המסורה ופירותיה המשובחים ולהודות לה מכל הלב. תודה גם למערכת המסורה שליוותה את עבודתה בשנים אלה - המערכת הצפונית והמערכת הדרומית – רוחכם ועבודתכם היו ליבו הפועם של עמודים. נקדם בברכה את פניה של העורכת החדשה, רינת דרור מקיבוץ מירב, ואת המערכת הזמנית שנרתמה לעזרתה בגיליון מיוחד זה. במהלך השנה האחרונה, עד השבעה באוקטובר, היינו עסוקים בתהליך חריש עמוק של 'חידוש שליחותנו', וגיליונות עמודים האחרונים הוקדשו לנושא זה. מועצת התנועה תוכננה להתקיים כחודש אחרי החגים, ובגיליון שיצא לפני החגים, פרסמנו את החזון המחודש של התנועה, מתוך מחשבה שהגיליון הבא יוקדש לסיכום המועצה והתמקדות בשליחות המוטלת עלינו. ואז באה המלחמה. ליבת הגיליון הנוכחי מוקדשת לעמידתם של קיבוצינו בנגב המערבי, עלומים וסעד - בשבת הקשה, במלחמה, בהמתנה הממושכת והמתוחה בממ"ד ובהתמודדות עם חוויית הפינוי במלונות. לצד זאת מספר הגיליון גם את סיפורה של התנועה – במבט היסטורי אורכי הנותן הקשר, ובמבט רוחבי של היבטים שונים והתארגנויות קהילתיות מדרום עד צפון. אנו עדיין בעיצומה של המלחמה, וחסרה עדיין הפרספקטיבה של ראייה מרחוק. עם זאת ברור לנו שכדי לחדש את הקהילות והיישובים שלנו, כדי לתת את חלקנו בבנייה המחודשת של חבל הארץ הזה, עלינו לספר את הפרק הנוכחי בסיפור שלנו, ולשאוב ממנו את הכוח לבנות, יחד עם שותפים רבים נוספים, את חבל הארץ שטולטל במלחמה, ואת המדינה כולה. "הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה..." (אבות ב, טז). שרה עברון, מזכ״לית צילום: רפי בביאן

דבר העורכת ַר לְפִרְסוּם � ״הֻת ָאן דּוֹר נְפִילִים � ִי יֵש כ � כ ְדָוִד � ִבּוֹרִים כ � ג ְגָלְיָת..״ � עֲצוּמִים כ רחלי מושקוביץ שבועיים לפתיחת המלחמה, ושיחת הטלפון מריבה פריד תופסת אותי ספונה בביתה של אמי בירושלים. הילדים ובעיקר אני מרגישים מוגנים יותר בבית האבן הירושלמי (על אף האזעקות הבלתי נגמרות) מאשר בביתנו בקיבוץ מירב, שבחצי השנה האחרונה ספג עשרות פיגועי ירי מהכפר הסמוך. עמיצור, האיש שלי, כבר שבועיים רחוק מאיתנו. באחת הוא הפך מאזרח ללוחם, ויחד עם עוד מאות אלפים נקרא לקום להגן על הבית. הרבה חוסר ודאות באוויר, אך אנו עוד מבני המזל ששלמים בגוף וגם בנפש. ובתוך כל המציאות הזו, שיחת טלפון מריבה עם הצעה מסקרנת לפרויקט משמעותי - לקחת חלק בעריכת גיליון מיוחד של 'עמודים', גיליון מלחמה, שיספר את הסיפור שלנו בין אינסוף הסיפורים האחרים שנכתבים מסביב. כובד המשקל של המשימה ליווה את מערכת הגיליון לאורך כל תהליך העריכה. הרצון להצליח להביא את הסיפורים, את החוויות ואת התחושות - של כולנו ובעיקר של קיבוצי העוטף שלנו, סעד ועלומים; ולא פחות מכך, להצליח לבחון איזו קריאה עולה לעברנו, גם אם היא אינה ברורה וסלולה עדיין. כל אחד בביתו, בקהילתו וכולנו יחד, כחברי המארג המיוחד הזה שנקרא הקיבוץ הדתי. והלוואי שנתייצב לקריאה – נבחן, נצמח, נבנה, ונאמין - אף על פי כן. אני רוצה להודות מעומק הלב להדס אחיטוב ולריבה פריד, חברותיי הנפלאות למערכת, על הליווי, הדחיפה, והעבודה המשותפת שנעמה לי כל כך. תודה גדולה לכל מי שסייעו לנו באיסוף החומרים, כדי שנוכל להביא בפניכם את הסיפור שלהם-שלנו. עשינו את מירב המאמצים כדי להביא את הדברים כהוויתם. סליחה מראש אם בכל זאת נפלה תחת ידי טעות. שיבואו עלינו ימים טובים בקרוב. תוכן העניינים דבר המזכ״לית חלק א: הקיבוצים שלנו בעוטף איתן ושרית אוקון > כשהבית הוא החזית 03 > הקרב על הגדר של סעד ונס הטנק חברי כיתת הכוננות של סעד 07 > השבת הארוכה בממ"ד שרה ג'קסון, לאה הלפרין, איציק יבלונסקי 10 חוויות השהייה במלון של > הביתה לחזור משפחות המפונים 12 ריאיון עם רפי בביאן > ״הקובץ בהורדה״ 18 חלק ב: האם נעמוד במבחן? שרה עברון > סימני דרך לתנועה 25 שוקי שריר > בימים ההם בזמן הזה 27 > חג שמחת תורתנו נהפך לאבל מחולנו הרב יהודה גלעד 32 טובה ואריאל שנקולבסקי > על האחווה 36 אבי דבוש > הזדמנות לתיקון 37 איתמר מטיאש > קהילתיות בזמן מלחמה 40 ללי אלכסנדר > המצב הנפשי 44 נגה גיל בשיא > הקמת בית ספר למפוני הצפון 46 איציק יבלונסקי ומיכל נגן > מכינות יונתן וצהלי 50 מדורים נוער 52 צוות צח״י > קו המשווה 54 אמנות ורוח 60 הנופלים במלחמה > לזכרם 64 בברכה רינת עורכת: רינת דרור מערכת: ריבה פריד, הדס אחיטוב עיצוב: יובל גזולי | עריכה גרפית: סטודיו דוב אברמסון ציור שער: מרים קרנץ, קיבוץ ראש צורים תמונות: ארכיוני הקיבוצים, מן האינטרנט ובאדיבות הצלמים www.kdati.org.il : אתר הקיבוץ הדתי amudim@kdati.org.il : דוא״ל

2 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן הקיבוצים שלנו בעוטף סיפוריהם של סעד ועלומים חלק א צילום: יצחק רסיס טל

3 שבט תשפ"ד תיזחה אוה תיבהשכ כשהבית הוא החזית הקרב על קיבוץ עלומים דרך עיניה של משפחת אוקון על "דשא החתונות" 2006 איתן ושרית אוקון התחתנו בקיץ ) הוא חוקר אלצהיימר 45( בקיבוץ עלומים. פרופ' אוקון במרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, לוחם מגלן ), בת הקיבוץ, ניהלה את 43( בעברו, וד"ר שרית אוקון מרכז מורשת "בארות בנגב" וכיום היא פוסט־דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית בבר אילן. לאיתן ושרית חמישה ילדים בכיתות ג-יא, שנולדו וגדלו לתוך מציאות החיים הביטחונית המורכבת על קו הגבול. אף שהמשפחה מתורגלת בחיים בצל איום הרקטות, לדבריהם, הסיוט שהתרחש בעוטף עזה שינה את חייהם מקצה לקצה. בבוקר שמחת תורה התחיל מטח כבד של 6:20- איתן: "בערך ב טילים מעזה ושל יירוטי כיפת ברזל. הערנו את הילדים ורצנו במהירות לממ"ד. כשהמטח הסתיים, התחלתי לשמוע קולות ברורים של ירי קלצ'ניקוב, ובמקביל קיבלתי הודעות בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות, על חשש לחדירת מחבלים למשק". איתן הבין מיד את חומרת האירוע ופקד על משפחתו להישאר בממ"ד הסגור, להחשיך את הבית, לשמור על דממה ולא לפתוח את הדלת. הוא לקח ממחסן הבית אפוד וקסדה ויצא לכיוון הנשקייה, שם התכנסו הרבש"ץ וחברי כיתת הכוננות של עלומים ועוד שלושה בני משק שזה עתה השתחררו משירות צבאי. חברי כיתת הכוננות לקחו את מעט התחמושת שמצאו שם ויצאו להילחם בחוליות המחבלים שחדרו למשק. במקביל, חמ"ל הקיבוץ אויש על ידי חברי צוות צח"י, שבאמצעות מצלמות ומיקומים בטלפון כיוונו את הלוחמים לאזורי הפלישה. "רוב שעות הלחימה פעלנו בצמדים", מספר אוקון, "אני, למשל, הסתובבתי חלק משמעותי מהזמן יחד עם ניתאי נחתומי, ונענו יחד מנקודה לנקודה בקיבוץ". חוליית המחבלים הראשונה נכנסה למשק עם אופנועים מכיוון השער האחורי של הקיבוץ וביצעה טבח מזעזע במגורי התאילנדים והנפאלים: עשרים ושניים בחורים צעירים נרצחו במתקפה האכזרית, חמישה נפצעו, ושניים נלקחו בשבי חמאס. בדיעבד הסתבר שקולות הירי הראשונים שנשמעו בקיבוץ הגיעו מאזור מגוריהם, וכשחברי כיתת הכוננות הגיעו לשם כבר היה מאוחר מדי. בתחילה חשבו חברי כיתת הכוננות כי בזה הסתיים פגזי טנק על רקע ציור על קיר מגן בנחל עוז. צילום: רפי בביאן

4 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן האירוע הביטחוני, אך תוך זמן קצר התברר כי זו רק ההתחלה. "במהלך היום נכנסו לעלומים עשרות מחבלים, מכיוונים שונים ובשעות שונות", משחזר אוקון. "עד שכוחות הביטחון הגיעו, התפקיד שלנו היה להגן על הבית". חוליה נוספת של מחבלים נעה לכיוון השער הראשי של הקיבוץ. ככל הנראה, משימתם הייתה השתלטות על שער הכניסה , שהפך באותו יום ל'כביש דמים'. 232 ' למשק וחסימת כביש מס המחבלים הגיעו לשער הקיבוץ דרך בתי האריזה, התמקמו, ומשם ירו לכיוון העוברים והשבים. חלק מהצעירים שהשתתפו במסיבת 'נובה' ביער רעים, נמלטו לעבר עלומים בניסיון למצוא מפלט בטוח, אך לרוע המזל נקלעו למארב הקטלני. חברי כיתת הכוננות שהגיעו לשער הראשי, תפסו מחסה ומשם ניהלו קרבות הגנה מול המחבלים שניסו לכבוש את הציר. הצליחה חוליה נוספת של מחבלים לחדור לקיבוץ 10:00 בשעה דרך מטעי האבוקדו והחוחובה. שרית מספרת שאביה, שביתו משקיף אל עבר השדות, זיהה במשקפת שלו מחבלים החוצים את גדר המשק, ומיד עדכן על כך את החמ"ל. כיתת הכוננות הגיעה למקום וניהלה מול המחבלים קרב פנים אל פנים: "עמיחי שחם, אחד מחברנו לכיתת הכוננות, נפצע בסמוך לבריכה", מספר אוקון. "חילצנו אותו תחת אש לביתה של מיכאלה קורצקי, אחות הקיבוץ, והמשכנו לנהל את הקרב. המחבלים המשיכו והתבצרו באזור 'גן הדר' שהוקם לזכר הדר גולדין. בקרב זה נפצעו גם אייל יונג וערן שליסל, שני חברי כיתת הכוננות, בעודם מחסלים את מפקד חוליית המחבלים. לאחר שנהדפה התקפת המחבלים בזירה זו, ותוך שמצבו של אייל הידרדר, הצלחנו לחלצו לבית האחות שהעניקה לו בסלון ביתה טיפול מציל חיים". בבוקר הגיעו אנשי כוחות הביטחון 11:00 בסביבות השעה וחיילים מיחידות מובחרות, שפעלו בגבורה להגנת המשק, בהם כוחות של מצדה, יהל"ם, שלדג, מטכ"ל וצנחנים, וגם אזרחים חמושים שהחליטו על דעת עצמם לבוא לסייע בשעה גורלית זו. "בשעות הצוהריים כבר היו לנו ארבעה חברי כיתת כוננות פצועים (אייל, עמיחי, ערן וקובי) ונותרנו כמעט ללא תחמושת", מספר אוקון. "הלוחמים שבאו לעזרתנו היו אנשי מקצוע מנוסים. אם הם לא היו מצטרפים אלינו הכול היה נגמר אחרת". חוליה נוספת של מחבלים חדרה בשעות הצהריים לקיבוץ, והצליחה להגיע לחצר אחד הבתים ולירות לתוכו. בני מלר, אחד מוותיקי הקיבוץ, נורה בבטנו. בתושייה רבה הצליחה רעייתו להזעיק את כיתת הכוננות וכוחות הביטחון, ואלה חיסלו את המחבלים והדפו את ניסיון הפלישה. בפעולה זו נהרג סגן איתי כהן ז"ל, קצין ביחידת יהל"ם. פעולה הירואית נוספת הייתה מבצע פינוי הפצועים מהקיבוץ לבית החולים. הנהגים והחובשים (גלעד הונוולד, גלעד הולר, צביקי קורצקי וקובי בארי) יצאו בגבורה, תוך כדי נהיגה מהירה ומסוכנת לכביש הדמים, לפגוש את האמבולנס שחיכה להם בצומת נתיבות. בכל שעות הלחימה התבצרו עשרות משפחות בחדרי הביטחון בבתיהם וחוו חשש קיומי לחייהם. חלקם היו ללא אוכל ומים במשך שעות רבות, ונאלצו לעשות את צרכיהם בדליים מאולתרים. הפחד מפני חדירת המחבלים לבתים הוליד תושייה של רבים, בניסיונות לחסום את דלת הממ"ד שאינה ננעלת באמצעות ארונות, להטמין סכינים, למצוא מקומות מסתור לילדים, ואף למלמל מזמורי תפילות ותחנונים. היו אלה שעות קשות, ארוכות וכואבות של חוסר אונים. הודות לתושיית כיתת הכוננות וכוחות הביטחון, התקפת חמאס על בתי החברים בעלומים נבלמה, אבל המלחמה הותירה את הקיבוץ עם היקף אבדות ופגיעה קשים מנשוא: עובדי חקלאות מנפאל ומתאילנד. 22 הרוגים: 22 4 , חברי משק 2 , חברי כיתת כוננות 4 פצועים: 10 עובדי חקלאות מנפאל ומתאילנד. מו מתאילנד שוחרר מהשבי, וביפין מנפאל חטופים: 2 עדיין מוחזק בשבי חמאס. נתפלל לשובו בריא ושלם. סרן ניתאי עמאר ז״ל, קצין בני משק אהובים: 3 הנדסה חטיבתי בחטמ"ר דרומית, נהרג בלחימה על הגנת אוגדת עזה; רס״ר (במיל׳) שחף ברגשטיין ז"ל, נהרג במתקפה על כפר עזה; רס"ר (במיל') אוריה מש שבעוצבת 'עקבות הברזל' 52 ז"ל, לוחם שריון בגדוד ), אב לשישה, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. 401( סטיבי מרכוס ז"ל, רפתן הקיבוץ, חבר קיבוץ אהוב: עמל יום וליל בשיקום הרפת לאחר מתקפת חמאס, נפטר במהלך המלחמה בפתאומיות. חברים וילדים מהקיבוץ ישאו בליבם בריאות הנפש: את הטראומה שחוו לאורך שנים. עבודת כפיים של שנים נפגמה, האזור המשקי: נהרסה או נשרפה - רפת, לולים, בתי אריזה, מטעים, ושטחים חקלאיים.

5 שבט תשפ"ד כשהבית הוא החזית שרית מספרת על השעות הארוכות שבהן הייתה נצורה בממ"ד עם ילדיה: "לראשונה בחיי חשתי פחד קיומי וממשי, גם על איתן וגם עלינו. בהתחלה חשבתי שרק עלומים מותקפת, אבל במהלך היום קיבלנו דיווחים מהקיבוצים השכנים, והחשש גבר. כל רגע ביום הזה היה נורא ואיום, סיוט מתמשך. אנחנו גרים בבית קיבוצי עם חלונות פשוטים ללא סורגים או תריסים, ללא וילונות, ללא מנעולים. הרגשתי חשופה ופגיעה, ומאוד חששתי לחיינו. באותן שעות התפקיד שלי היה להגן על הבית, וחשתי חוסר אונים שלא היה לי נשק וגם לא ידע כיצד להשתמש בו. בנוסף לכל הצרות, התארחה אצלנו באותה שבת אורחת מחו"ל, שלא ידעה מילה בעברית, וחטפה התקף חרדה קשה תוך כדי האירוע. הפעם היחידה שזחלתי מהממ"ד החוצה הייתה על מנת להביא לה תרופות ומכשיר נשימה". "ברגע שהבנתי שלא ניתן לנעול את דלת הממ"ד, הפחד גבר. הילדים ואני ניסינו להזיז מיטות וארונות ולחסום את הדלת, אבל זה הרגיש חסר תועלת. לא היו לנו מים ואוכל במשך שעות, וגם את הצרכים נאלצנו לעשות בתוך פח מאולתר. כשקולות הירי גברו, תירגלתי יחד עם הילדים כניסה למקומות מסתור אפשריים בתוך הממ"ד. למזלי הרב, הילדים התנהגו למופת ותפקדו היטב בצל האיום. היו רגעים שבהם הם רצו להתקשר לאיתן כדי להגיד שהם שומעים יריות או מפחדים, אך לא אפשרתי להם מחשש שזה יפריע לו במשימת ההגנה. רק כשירדה החשכה, איתן שלח לנו הודעה שהוא בסדר ובדרכו חזרה. אני מודה שלקח לי זמן להאמין לו, וגם כשביקש ממני להיכנס הביתה והשמיע את קולו, פתחתי את הדלת עם דפיקות לב וחשש שמא...". החל משעות אחר הצהריים ביצעו חיילים סריקות בין בתי הקיבוץ במטרה לטהר את המשק ממחבלים. בחצות הליל קיבלו חברי הקיבוץ הודעה על הפינוי המיוחל, ונדרשו להיערך ליציאה מהבית בשלוש לפנות בוקר. כל משפחה ארזה במהירות תיקים עם ציוד בסיסי, וחיכתה בכיליון עיניים לשעת היעד. אך הפינוי התעכב מחשש שהכבישים אינם נקיים ממחבלים, והמשפחות נאלצו להישאר עוד שעות רבות בממ"ד באי ודאות לגבי ההמשך. רק למחרת, בשלוש אחר הצהריים, יצאו ארבעה אוטובוסים מהקיבוץ ופניהם צפונה, לנתניה. וילונות האוטובוסים הורדו למניעת מראות קשים, והשיירה יצאה לדרך. בתרמילו של מפקד חוליית החמאס שחוסל בעלומים נמצאה מפה מפורטת של הקיבוץ ואף תוכנית סדורה הכוללת רצח, התעללות, חטיפות, הצתות, גזל וכיבוש. ואולם, בפועל, המחבלים נהדפו משטח בתי המגורים, וכמעט כל החברים וילדי הקבוצה נותרו ללא פגיעה פיזית. "בזכות הגבורה והתושייה של חברי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל, מתקפת חמאס על קיבוץ עלומים לא הושלמה ורוב הקיבוץ ניצל מתופת", אומרת שרית, "ובכל זאת, פעולת הטרור הזו תיזכר לעד כאסון הכבד והקשה ביותר שעמו התמודד הקיבוץ מיום היווסדו". "ברמה האישית, אני מרגישה רגשות אשם רבים על התמימות, האמון והביטחון הרב שחשתי כל חיי בקיבוץ ובכל המרחב מסביב", משתפת שרית, "כבר שנים אני רצה לבדי בשדות, מטיילת, רוכבת על אופניים ומסתובבת חופשי על קו הגבול, ללא בדל של חשש. יתרה מכך, בשנים האחרונות לקחתי את ילדיי, כמו גם עשרות קבוצות, לסיור בתצפיות סובבות עזה, הרפת ההרוסה בעלומים. צילום: סטיבי מרכוס ז"ל סטיבי ז"ל, רפתן קיבוץ עלומים וצלם מחונן, נפטר במפתיע זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה

6 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן צוותי הלחימה וההגנה על עלומים בשבעה באוקטובר אייל ריין רבש"ץ: ברק שלוםמפקד כיתת הכוננות: חברי כיתת הכוננות אייל יונג, איתן סבג, איתן אוקון, גלעד הונוולד, זאביק ביגל, יעקב ברגשטיין, עמיחי שחם, ערן שליסל, מנחם בנימיני, ניתאי נחתומי, קובי בארי בני המשק שהצטרפו ללחימה אוהד ברוורמן, יניב ביגל, שגיא קינן צוות רפואי האחות מיכאלה קורצקי, החובשים גלעד הולר וקובי בארי נהגי חילוץ הפצועים גלעד הונוולד, גלעד הולר, צביקי קורצקי צוות חמ"ל/צח"י צביקה בלומשטיין, ערן ברוורמן, אבי ברוורמן כוחות הביטחון, לוחמי מצדה, יהל"ם, שלדג, מטכ"ל וצנחנים, אזרחים חמושים שבאו להילחם מטעם עצמם בלחימה נפלו על הגנת הקיבוץ חמישה לוחמים: סגן איתי כהן ז"ל, קצין ביהל"ם, רס"ב עידו רוזנטל ז"ל, ,6007 לוחם שלדג, רס"ר ישי סלוטקי ז"ל לוחם בגדוד חטיבת עודד, רס"ם נועם סלוטקי חובש קרבי בגדוד , חטיבת כרמלי, רס"ל רן גואילי ז"ל, לוחם יס"ם 122 תוך שאני מהללת את מערכות ההגנה המשוכללות ואת תחושת הביטחון של התושבים. אני מכירה היטב את כל סיפורי מורשת הקרב של מלחמות ישראל באזורנו, לרבות סיפור הקרב ההירואי על בארות יצחק, ואני נדהמת מן האופן שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם לא די בכך, האמנתי בדו קיום והשתדלתי לסיים את הסיורים שלי בעוטף בשירי שלום, אחווה ורעות עם שכנינו. אני בהחלט במשבר". שרית ממשיכה ומתארת את החודשים שחלפו מאז השבעה באוקטובר: "מאז יום הפינוי אנחנו חיים כפליטי מלחמה. עם הגיענו למלון בנתניה, קיבלנו המון תרומות של ציוד משפחתי ואישי. המעטפת האזרחית חיממה ועדיין מחממת את לבנו. ובכל זאת, קיים קושי רב לעכל, להתאושש ולהתרומם מהטרגדיה. אנחנו חווים אי ודאות לגבי העתיד הקרוב והרחוק; חלק מהמבוגרים והילדים חזרו לבקר בקיבוץ, רבים התגעגעו וקפצו הביתה. נדמה לי שאני בין הבודדים שטרם חזרו לבקר בעלומים. כבר למעלה משלושה חודשים שלא הייתי בביתי. קשה לי להסביר את ההימנעות שלי מחזרה הביתה, אולי זה בגלל שאני עדיין שרויה באבל כבד על כל מה שהיה, על כל מה שיהיה, ועל כל מה שכבר לא יהיה". לכיתת 8 להבדיל משרית, מאז פרוץ המלחמה איתן מגויס בצו הכוננות ושוהה זמן רב בקיבוץ. בשובו לנתניה, הוא בעיקר עסוק בלקדם את מחקריו: "אני מנסה לשלב בין המילואים לבין עבודתי כראש מעבדה במרכז לחקר המוח, כסגן דיקן וכראש מחלקה בפקולטה. סיפרתי לחברי קבוצת המחקר שלי על כל מה שעברנו באותה שבת שחורה, והם שיתפו בחוויות שלהם ועודדנו אחד את השני. חברי המעבדה מגיעים מדי יום למעבדה בהרכב מלא, ובכך עוזרים לשמר שגרת מלחמה. כחבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, אני משתדל לעזור בשימור הפעילות המשקית ובאבטחת הקיבוץ, מתוך הבנה שזו תהא מערכה ארוכה". בעת כתיבת שורות אלו המלחמה עדיין בעיצומה, ואין לדעת מה יהיו תוצאותיה. שרית מרגישה שהנהגת עלומים עושה ככל שביכולתה כדי לשקם את ההרס המשקי, ולחזק את חוסנם של החברים בצל המלחמה. "זה לא פשוט בכלל, שלא לומר אתגר עצום, לנהל קהילה קיבוצית שיתופית שחוותה פעולת טרור כל כך קשה", מסבירה שרית. "חברי הקיבוץ משמיעים קולות מאוד מגוונים לגבי דרכי הפעולה הנדרשים בימים אלו, וניכר כי כל משפחה מחפשת את דרך ההתמודדות הייחודית לה. אני מזהה גם פערים ומתחים בין־דוריים שמכבידים על ההתנהלות ומאמינה שכולנו צריכים כעת למצוא את הכוחות להכיל ולקבל את המגוון האנושי בתוך הסיטואציה הלא נורמלית שאנחנו מצויים בה. מלבד לבטים ושאלות על ההישרדות היומיומית כפליטים, יש גם דילמות עמוקות שקשורות לסוגיית 'היום שאחרי' – מי יחזור לקיבוץ ומי לא; האם ומתי נכון לחזור לעוטף; לאיזה סוג של קיבוץ וקהילה אנחנו חוזרים; ומה המשמעות של כל החלטה". הקיבוץ החקלאי, היפה והמטופח, ספג מהלומה קשה בשבעה באוקטובר אך בתיו עומדים על תילם. כעת יידרשו חברי עלומים, המבוגרים והצעירים, למצוא את הכוחות הפנימיים והחיצוניים כדי לבנות את משקם, את ביטחונם ואת אמונם מחדש, כנאמר: ּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות יא, יב). � ּן יִרְב � ׁר יְעַנּו אֹתו כ � "וְכַאֲש

7 שבט תשפ"ד קנטה סנו דעס לש רדגה לע ברקה 1 הקרב על הגדר של סעד ונס הטנק . טל"ח. https://did.li/prFTY * תיאור הקרב מעובד מתוך עדויות שאספה חגית רפל בעלון קיבוץ סעד וכן מתוך הסרט 'נס הטנק מקיבוץ סעד' שפורסם ביוטיוב: בשש עשרים ושבע בבוקר קמו בסעד לאזעקות 'צבע אדום'; מטח מטורף של רקטות שלא היה בעבר. אחרי שיחת טלפון לסאסי הרבש"צ, שלא היה בסעד בשבת, חגי קבלן מקפיץ את כיתת הכוננות, לוקח את הקלאב קאר ונוסע עם תדהר ג'קסון לנשקייה. "לא ידעתי שהאירוע הזה שאני יוצא אליו, הולך תדהר ג׳קסון: להימשך כל כך הרבה זמן". "בינתיים אני מקבל טלפון מטל, מפקד כיתת אריאל סאסי: הכוננות של כפר עזה, חבר טוב שלי. והוא אומר לי, 'סאסי, בוא חלץ אותי. ירו לי ברגל'. אמרתי 'אוקיי, בוא נדבר עם שחר אביאני, הרבש"צ של כפר עזה', והוא אומר לי 'שחר נפל'. אני מתקשר לצבא, לחמ"ל נחל עוז, מבקש מהם סיוע. הם אומרים לי שהם לא יכולים לדבר עכשיו. 'מה זה לא יכולים לדבר?' אני אומר להם, 'יש לנו פצוע, יש מחבלים בכפר עזה, צריך לטפל בהם!' ואז הם אומרים לי, 'יש לנו מחבלים מאחורי הדלת. החמ"ל נפל'". "החלטנו לצאת לכיוון כפר עזה. כרמל הלפרין הגיע תדהר: מהבית. ראינו שמתחילים להגיע אלינו רכבים מכיוון שדרות והבנו שיש אירוע במרחב שבינינו לבין מפלסים (צפונית לסעד). בהמשך התחילו להגיע אלינו גם רכבים מדרום, עם פצועים שמספרים שירו עליהם בדרך. אז ירד לנו האסימון שהאירוע הוא משני כיוונים, מצפון ומדרום". "זה כמו מפלצת שגדלה וגדלה וגדלה - אתה חושב שאתה סאסי: מבין אירוע, ואז מבין שהאירוע יותר גדול, ועוד יותר גדול ועוד יותר". בערך הבנו שיש גם אירוע מדרום וצריך 7:15 "בשעהתדהר: לתגבר את השער החדש. לא היה לנו מושג מה קורה אבל שם התחלנו להפנים. לשער הגיעו עוד ועוד רכבים מהמסיבה. הפנינו אותם לכיוון נתיבות, שלא ייקלעו למלכודת אש. לאט לאט זרם המכוניות התדלדל, משום שבאירוע בעלומים נהרגו מחבלים. הבנו שלפנינו אירוע בקנה מידה הרבה יותר רחב ורציני". "רוב הפצועים הגיעו אלינו ממסיבת נובה ליד רעים. חבר'ה שהגיעו בוכים, היסטריים. אני עמדתי ליד החמ"ל של סעד, מול המוסך, הגיע לפה בחור סגן אלוף מכיוון מפלסים, אני רואה הקרב על הגדר של סעד ונס הטנק צילום: יצחק רסיס טל

8 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן שהרכב שלו ירוי והוא עצמו פצוע מורכב עם פצעי ירי בכמה מקומות בגוף. קראתי לחגיב, החובש, שעמד מול השער הישן, והוא השכיב אותו והתחיל לטפל בו, ופתח עמדת טיפול ראשוני ליד המיגונית הסמוכה לשער. תוך שניות נוצר שם "פקק" של פצועים. חגיב טיפל בפצועים ביחד עם וטרינרית מעין הבשור ובן זוגה – וכל הזמן הם תחת מטחי אש וטילים בלתי פוסקים. התחלנו לפנות אנשים לכיוון גן רימון והבתים הסמוכים". לאורך כל היום עסקו חברי כיתת הכוננות של סעד בטיפול ופינוי הפצועים, בתקשורת עם החברים שהיו נצורים בממ"דים במתח וחרדה, וכמובן בניסיון להגן על הגדרות מפני חדירת מחבלים. "למזלנו, אלינו המחבלים הגיעו טיפה יותר מאוחר – ולא תדהר: ברור למה, הרי המרחק מכפר עזה אלינו הוא דקה נסיעה. אם הם היו מגיעים מיד, כנראה שגם אותנו היו תופסים עם המכנסיים למטה. המזל שלנו היה, שהיו לנו כמה דקות להבין מה קורה". בשלב מסוים הצטרפו אליהם תשעה-עשרה חיילים שהיו בחופשה בבית, וגם אנשים שהגיעו פתאום מכל מיני מקומות. תדהר: "הגיע מישהו מפתח תקווה עם מדים וקסדה, אבל חמוש רק באקדח! 'שמעתי שיש אירוע ואני מצטרף אליכם', הוא אמר. בהמשך הגיעו עוד שני חברים שלו, שאני אפילו לא יודע את שמותיהם ואחר כך עברו להילחם ביישובים אחרים". "הבנו שהצבא כרגע מבורבר עם עצמו, עם הרבה אביגד טובים: מאוד משימות ודברים. וזה רק אנחנו ומשימתנו - להגן על סעד". "הבנו שצפויים להגיע אלינו עוד מחבלים וחששנו תדהר: מזליגה שלהם דרך תחנת הדלק או מטעי האבוקדו. פתאום יצאו לעברנו מהחורשה ארבעה חמישה אנשים ופתחנו עליהם באש. מזל שאיש לא נפגע כי הם היו חבר'ה שברחו מהמסיבה... בערך הגיעו לעזרתנו רכבים של מג"ב, 'המתמיד' 11:00 בשעה ושוטרים חמושים. אבל איפה הצבא? לא הבנו!". ההתקפה על הכיכר ונס הטנק 12:00 "אביגד ואני עמדנו בשער השדות, ובסביבותחגי קבלן: קיבלנו דיווח על ירי מסיבי לכיוון הפשפש ועד לכיכר. היינו שם אביגד, יצחק שלומי ואני. פתאום הגיעו לשם שני טרנזיטים של הימ"מ (יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור) שבלמו את המחבלים בחילופי אש מאוד אינטנסיביים. התחילו להגיע אלינו הרבה פצועים, חיילים. הכנסנו אותם פנימה והתחלנו לטפל בהם מאחורי המיגונית של השער החדש – הכול תוך לחימה בלתי פוסקת". "המצב היה קטסטרופלי ונגמרה לנו התחמושת. בשלב חגי: מסוים עשיתי סלפי ביחד עם אביגד. חשבתי שאם אני הולך, לפחות שתישאר תמונה שידעו מה עברנו פה... אחרי שאתה מבין שבכפר עזה נכנסו מחבלים ובקיבוצים שליד שנכנסו, נשאר לנו רק להתפלל שלפה לא ייכנסו...". אביגד טובים וחגי קבלן התמקמו בעמדות ליד השער הדרומי, והתחיל ירי כבד מאוד על הכיכר. חגי: "תוך כדי הלחימה אתה בכלל לא חושב על הטילים שעפים לך מעל הראש, שכל הזמן יש פה צבע אדום, יש פה כמה נפילות, נפלו פה על שני בתים. זה איום שבכלל אתה אפילו לא חושב עליו אתה אפילו לא מפחד ממנו". "כשאני הגעתי לסעד, כבר הגיעו כוח משטרה של יס"מ סאסי: נגב ומאבטחים. ובעצם נתנו עוד קו הגנה לקיבוץ". מחבלים, 20-12 "הלחימה על הכיכר הייתה קשה. היו שםחגי: כוח אש מסיבי, ירי מטורף. חיילים נפצעים לך מול העיניים. אחד החיילים שעמד פה אמר לי, 'אף חייל פצוע לא נשאר פה!' אני שואל אותו 'למה? כאילו מה הסיבה? אנחנו יושבים פה במקום מוגן', אז הוא אומר לי, 'כנראה לא הבנת את האירוע. בארי כבושה, נחל עוז כבושה. כפר עזה כבושה'. במילים האלה. 'יש עוד מאות מחבלים בדרך לפה, הם ישחטו אותם פה'. רק אז נפל לי האסימון לאיזו מציאות נקלענו. אני אומר, 'איפה הצבא? אנחנו פה לבד!'" , מגיע פתאום, 12:50 "אחרי ארבעים דקות של לחימה, בסביבות משום מקום, טנק בודד שדוהר על הכביש כמו מכונית, מסובב צריח לכיוון המחבלים ויורה בירי מקלעים מסיבי וחזק וחוסם את השער. הרגשנו כאילו אליהו הנביא הגיע להציל אותנו". "השקט שהיה אחרי הטנק גרם לנו להבין את גודל הנס שהיה פה, פסיכי!" עד לא מזמן לא ידעו אנשי כיתת הכוננות של סעד מי היה בטנק שהציל אותם. לאחרונה התברר שמדובר בסגן א' בקבע, ממושב פינוי משק החי בסעד על ידי כיתת הכוננות. צילום: יצחק רסיס טל

9 שבט תשפ"ד קנטה סנו דעס לש רדגה לע ברקה צוותי הלחימה וההגנה על סעד בשבעה באוקטובר אריאל סאסי רבש״ץ: יצחק רסיס טלסגן רבש״ץ: חגיב חכמון ממלא מקום הרבש״ץ: טל ביליהמפקד כיתת הכוננות: תדהר ג'קסוןסגן מפקד כיתת כוננות: חברי כיתת הכוננות יצחק שלומי, חגי קבלן, אביגד טובים, דניאל סילברמן, כרמל הלפרין, חיים לנדסמן, ג'ייקוב סינגר, ברקאי אפרתי, דביר לוי, עדיאל גינזברג נופלים במלחמה דור רידר, נבו ארד, רוז לובין זכרם לברכה בני משק שהצטרפו ללחימה דובי גינזברג, בועז קום, יובל וייס, ניצן ברביץ, צור ברביץ, אורן ברנע, רוז לובין הי"ד אזרחים שלחמו בכפר עזה רמי רבי, שקד אמגר, נעם בונפד, אהרון מאיר צוות רפואי ד״ר צביקה פורגס, דורית רידר, נטע בן עמי צוות רפואי מחוץ לקיבוץ צביקה רידר, עידן ג'ימס, מנחם בלומנטל רועי בבקעת הירדן, שסיפר: "הגעתי לאזור הגדר המערבית של סעד, שם התנהל קרב הבלימה שלנו. חיסלנו בדרך עשרים מחבלים ופצענו עוד בערך חמישים". "ממתי טנק לוקח יוזמה אישית, מניע ונוסע ופשוט אביגד: מתחיל לחפש מחבלים ולירות, בלי פקודה? נס!". "היה נס. ודאי שזה נס גמור. כל האירוע שקרה לנו פה סאסי: הוא נס!" הגיעו כתגבורת שני אוטובוסים עם חיילי גולני 14:00 בשעה וצנחנים וכיתת הכוננות נשמה לרווחה. החיילים התפרשו בכל רחבי הקיבוץ וכל אחד מכיתת הכוננות נצמד לפלוגה אחרת והראה להם את נקודות התורפה, איפה צפויים איומים. הם הסתובבו בקיבוץ עד מוצאי שבת. האזור כולו שרץ מחבלים; אפילו ביום שני נמצאו עדיין שני מחבלים במטע האבוקדו. על אחד המחבלים שנהרגו נמצאה מפה של סעד, שמסומן בה בדיוק איפה סניף בני עקיבא ואיפה בית הספר. כוח אחד בחוליה היה אמור לחטוף אנשים בתוך חדר האוכל, לרצוח אותם, וכוח שני להתבצר עם ילדים. "שולחן השבת שלנו, שולחן החג, נשאר ערוך כמעט חגיב חכמון: חמישים יום. אנחנו עם שכל החיים וכל השנים נרדפנו ואף אחד לא יוכל לנצח את עם ישראל. כשאנחנו ביחד ומאוחדים, זה הכוח של עם ישראל. וקיבוץ סעד, שהוא הנקודה האסטרטגית של כל אזור רצועת עוטף עזה, יישמר, ימשיך להתחזק וימשיך לנצֵח. אני מתפלל שכל הקיבוצים באזור, יצליחו להתגבר, לעבור את זה ולחזור הביתה ליישב את עוטף עזה, כי אין לנו ארץ אחרת!". צילום: יצחק רסיס טל

10 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן השבת הארוכה בממ"ד סיפורי ממ״דים התעוררתי בבוקר שמחת תורה והתחלתי להתלבש. תוך שאני מתלבטת מתי ללכת לתפילת החג, מוקדם או מאוחר יותר - בכל זאת, שמחת תורה - שמעתי 'צבע אדום'. מי מתרגש מזה? אבל האזעקה הפעם נשמעת שוב ושוב, ברצף לא רגיל, והכול כבר נראה חשוד. יצאתי לסוכה לראות מה קורה בחוץ, השעה מוקדמת, בוקר החג. פתאום אני רואה צעירים נכנסים לשכנים, ולא מבינה איך באים אורחים בחג כל כך מוקדם. אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה קבוצה גדולה של אנשים רצים על הכביש מולי, חמישה מהם נכנסים אליי הביתה במהירות, מבוהלים מאוד. נכנסתי איתם, הם סגרו את הדלת ובלי לבקש רשות הזיזו כורסא כבדה על הדלת, שלא תיפתח בקלות. נכנסנו כולנו לממ"ד כשברקע כל הזמן אזעקות 'צבע אדום'. לפתע הבחנתי בסכינים על הרצפה ולא הבנתי איך הם הגיעו לשם. החזרתי אותם למטבח ואחרי כמה דקות, שוב הם היו על רצפת הממ"ד. רק בדיעבד הבנתי שהצעירים לקחו את הסכינים כאמצעי הגנה. בשלב זה התחלתי להתפלל. הצעירים כל הזמן עם הטלפון ואין עם מי לדבר... ניסיתי לספר להם על עצמי ומשפחתי - ללא סיכוי, הם בשלהם. בסיום התפילה הצעתי להם לאכול ולשתות, והם בקושי נענו לי. בשלוש וחצי אחר הצהריים, שלושה מהם החליטו לצאת מסעד, כהצעתי, דרך השער הראשי, ובאמת הם עלו על רכבם ויצאו. שני האחרים נשארו איתי, לא מוכנים לעזוב אותי לבד, עד שנוצר קשר עם דניאלה כלתי. בשש וחצי בערב, אחרי שהחג יצא, הם הסכימו לטעום משהו, ואז ביקשו מהם לקחת את הרכב שלהם מהכביש, כנראה כדי לפנות מקום. נתתי להם את מספר הטלפון שלי שיעדכנו אותי מה מצבם, והם אכן יצאו והצליחו להמשיך בדרכם. גם אני התבקשתי להתפנות מסעד, אבל סירבתי. למחרת לקחו אותי לירושלים לדנה בתי. הסיפור מנקודת מבטה של ללה, שמצאה מקלט בביתה של שרה, יחד עם עוד ארבעה בחורים: "רוכבי אופניים שפגשנו במנוסתנו אמרו לנו: 'יש קיבוץ לא רחוק מפה, יש להם כיתת כוננות. סעו לשם'. הגענו לקיבוץ סעד. כיתת הכוננות שעמדה בחוץ כיוונה אותנו פנימה. מאחד הבתים יצאה אלינו מלאכית, שרה ג'קסון, והזמינה אותנו להיכנס. היא דאגה לנו לאוכל ולשתייה. להורים כתבתי שאני בבית, בתל אביב, שלא ידאגו... בין אזעקה לאזעקה עברנו לסלון. שרה סיפרה לנו על המשפחה, פתחה אלבומים, הציעה לנו אוכל ושתייה, היה אירוח נהדר. מצאנו בביתה מקלט ולב חם". לאחר השבעה באוקטובר קעקעה ללה על זרועה קעקוע של פרפר שבמרכזו קליע אקדח והסבירה: "כשפרפר עובר על ידי הוא כמו קמע עבורי, שמסמן לי שדרכי נכונה. בבריחתי בין מיגונית למיגונית, משדה הקטל הנוראי, בכל פעם שראיתי פרפר, הרגשתי בטוחה. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. בכניסתי לביתה של שרה, התעופפו על ידי שני פרפרים...". ראיינה והעלתה על הכתב: חנהל'ה אלברט. פורסם ב'עלים', עלון קיבוץ סעד באותה שבת התארחה משפחתה של אשתי בחדרי מכינת , הלכתי לבדוק 54:6 'יונתן'. כשהחלו מטחי הצבע האדום, בשעה שכולם בסדר. מפאת השבת הייתי ללא נשק וללא מכשיר נייד. כשהגעתי לשם ראיתי מולי מחבלים על אופנועים ושמעתי צעקות בערבית ויריות חזקות. לא ארחיב מה עבר עליי אבל בגדול, מהבוקר עד הערב לא הייתי עם משפחתי אלא עם חמי וחמותי בחדרי המכינה, סמוך לקרב שהתנהל לאורך כל היום. רק אחר הצהריים ליווה אותנו כוח צבאי לבית (אני לא בטוח שהמשפחה של אשתי תגיע לבקר אותנו בשנים הקרובות...) הרגשת חוסר הביטחון וההמתנה הגדולה לצבא שהגיע רק בצהרים, גרמו לנו לפגיעה קשה באמון בצה"ל ולתחושת הפקרה. רגע של מתח היה כאשר חברי כיתת הכוננות ניסו להיכנס לחדר שלנו, כי הוא היה במיקום צדדי שנוח לירי, אך בהתחלה חששנו לפתוח להם את הדלת, שמא מדובר במחבלים דוברי עברית. רק לאחר זיהוי ודאי פתחתי את הדלת וראיתי מולי כמה מחברי כיתת כוננות, אחד מהם פצוע ברגלו. טיפלתי בו וניסיתי לחבוש אותו בציוד שהיה שם – בגדים של אחת החניכות שמצאתי בארון וכבל של טלפון, וזאת כאשר ליד החלון עומד כל הזמן לוחם ויורה מחלון הממ"ד לעבר המחבלים. שרה ג׳קסון, קיבוץ סעד איציק יבלונסקי, קיבוץ עלומים

11 שבט תשפ"ד ד"ממב הכוראה תבשה אז עכשיו אני יושבת ברוגע, אחרי שפינו אותנו למלון בים המלח אבל אתחיל מההתחלה. ערב חג, הכנות אחרונות, סידור הנרות ועריכת השולחן, חגיגי במיוחד. ההקפות המסורתיות, ההקפצות ב'מפי אל' וחוזר חלילה. כמו בכל שנה, כשזה מתחיל להיות ארוך מדי, אני חותכת הביתה. הפעם זה היה שווה במיוחד. הצלחתי לסיים ספר נפלא של עידית שכטר-פייל , 'היד השלישית'. עשוי טוב, מותח ומורט עצבים. כשהלכתי לישון, לאחר ארוחה חלבית חגיגית ואינטימית, חשבתי לעצמי, "מחר בבוקר אלבש את השמלה החדשה עם השרשרת המדליקה, ואם יהיה קצת קר, יהיה גם השאל החדש שסרגתי". וכמו שאומר הפתגם: 'מנטש טראכט אנד גוד לאכט' (האדם מתכנן ואלוהים צוחק). בסביבות שש וקצת קמנו לקולות נפץ קרובים, כמו מקלעים, ואחר כך מטח טילים והוראות מהמוקד לנעול דלתות וחלונות, להישאר בממ"ד ולסגור את הדלת עד להודעה חדשה. בסביבות השעה שבע מצלצלים בדלת. זה היה מפחיד. אפילו מאוד. התקרבנו מעט ואז שמענו קריאות בעברית "אנחנו מהמסיבה, אנחנו בסכנה, תפתחו לנו את הדלת". שמענו קולות מצוקה ופתחנו. אל הבית נכנסו חמישה גברברים צעירים ומפוחדים והתחילו לספר איפה היו מה ראו: "...ואפילו ממש בשער של הקיבוץ שלכם היו פצועים, אבודים, ניסינו גם לראות אם אפשר לעזור והגיע מד"א", הם סיפרו לנו, מבולבלים והלומים. הרגענו אותם והכנסנו אותם לממ"ד, נתנו להם לשתות ולאכול ולאט לאט הם הצליחו להירגע. ניסיתי לשאול אותם על עצמם - באיזה בית ספר למדו, איפה הם גרים, ובאמת ראיתי שהם כבר חוזרים לעצמם. בשלב מסוים הם היו מאוד עייפים והצליחו להירדם. כל אותן שעות בילינו איתם בממ"ד. מיותר לציין שמרגע שנכנסה ההודעה המנחה, נהיה אצלנו יום חול. הפלאפון נשאר פתוח וגם הטלוויזיה, ולאט לאט הגיעה האינפורמציה ואיתה גם ההבנה של גודל האסון. והם כל הזמן אמרו, "איזה מזל היה לנו...". כמובן שהתפילה בבית הכנסת לא התקיימה, ואבי התפלל בממ"ד, תוך שהטלוויזיה ממשיכה לעדכן והחבר'ה רובצים ומסתכלים. הכנסנו פירות ופיצוחים, עוגות וענבים, "מסיבה בסבבה". נפשות, אז מה זה בשבילי 17 ארוחת הצהריים הייתה מתוכננת ללהאכיל אותם? הם באמת היו חמודים ונעימים, חבורה שכזאת... בשעות אחר הצהריים הם כבר רצו לנסוע הביתה, אבל ההנחיות היו להישאר בבתים. בשלב מסוים ולזמן מסוים, פתחו להם את הציר העוקף, והם יצאו לדרכם ולא הפסיקו להודות לנו על הכנסת האורחים ועל האומץ שלנו לפתוח להם את הדלת. לי הדבר נראה כמובן מאליו, שאם יש מישהו במצוקה ואנחנו יכולים לעזור, לא נעמוד מנגד. אחרי שהלכו וירד הערב, הבדלנו על הנר, וירדה עליי עננת עצבות נוראית על מה שאנחנו חווים, על אי הוודאות, על המתח, המחשבה על הנכדים שצריכים לעבור את זה שוב ושוב, והתפרקתי. כל זמן שהייתי בתפקיד, האדרנלין היה גבוה, ומשתם התפקיד, התחילה הבאסה. אבל לא להרבה זמן. חיילים הגיעו והיו רעבים, ושלחנו להם קופסאות עם אורז ועופות, ושוב היה לי תפקיד. שמחתי לראות גם את הנכד שלי ולפנק אותו ואת חבריו בעוגות ועוד עוגות ועוד... ביום ראשון אחר הצהריים קיבלנו החלטה, שאם מפנים - גם אנחנו נתפנה. והנה אנחנו כאן. נכון, הייתה שבת ואני לא התאפקתי, סליחה אלוהים הטוב אבל הייתי חייבת... מתוך 'עלים', עלון קיבוץ סעד-מלון נבו בעריכת חגית רפל לאה הלפרין, קיבוץ סעד ניצולים ממסיבת הנובה בממ"ד של משפחת הלפרין

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=