עמודים - ביטאון הקיבוץ הדתי - תשרי תשפ"ד

) תשרי תשפ״ד 1( 801 | ביטאון הקיבוץ הדתי להיות בית ומגדלור

דבר העורכת אני מהאנשים שאוהבים התחדשות, כבר כתבתי על זה כאן בעבר ומסתבר שלא, זה לא עבר לי... ההתחדשות עדיין מסעירה אותי, אני עדיין מתלהבת משינויים כמו ילדה קטנה, עדיין מדמיינת איך הכול יהיה טוב יותר בעקבות השינוי, ושמחה ממנו מאוד. אני תמיד דואגת לטאטא את הספקות והחששות שמנסים לפרוץ כאילו היו גו׳ק דוחה שפלש לבית. טראאאח. החוצה!!! אני עושה את זה, למרות שברור לי לגמרי, גם באותו רגע, שהתמונה הוורודה שאני משרטטת לעצמי ממש לא ריאלית, אבל לשמחתי אפילו הידיעה הזו לא מצליחה לקלקל לי את שמחת ההתחדשות. סיפרתי כאן גם שעם השנים סיגלתי לעצמי פטנטים עצמיים של סדר ושל שגרת עבודה, הכול כדי להרגיע את הבלגן הבלתי אפשרי שמתרוצץ במוחי. עם השנים הצלחתי גם לסגל לעצמי כמה תכונות של התמדה ויעידו על כך שלוש־עשרה השנים שלי בתפקיד עורכת עמודים. אז... הנה זה בא... זהו הגיליון האחרון שאני עורכת (ולא, לא פוטרתי). ,738 הגיליון הראשון שערכתי יצא בחודש כסלו תש״ע, גיליון , כך שמאחוריי 781 והנה אנחנו שלוש־עשרה שנה אחרי, בגיליון גיליונות! 64 (אמאלה!!!) עשינו כאן יחד חתיכת דרך, ואם חשבתי בחלק האופטימי שלי שעם כל גיליון שיצא, אהיה יותר מנוסה ופחות בלחץ - במציאות זה ממש לא עבד. ׳אין לי עיתון... יצא הפעם זוועה...׳ ושאר מיני בכיות, היו מנת חלקם של כל מי שהסכים לשמוע... סליחה! וכאן המקום להתוודות על האמת, אין, ולא היו גליונות, לולי הקביים המטורפים שזכיתי להם בשנים האלה: מסטודיו דוב אברמסון, שהוא בית ומשפחה, ומהאחת והיחידה – נאוה גיאת, הגרפיקאית שליוותה את הגיליון כאילו היה שלה... מעורכות הלשון המעולות שזכיתי להן: עינת לב, הילה אונא, שושנה תנעמי והדס אחיטוב, שהיו משענת, ועזרו לבלגן שיצרתי להפוך לעיתון. אין מילים! לכותבי הטורים היקרים לי מאוד, לחברי המערכת היקרים שהלכו איתי לאורך הדרך ובלעדיהם אין סיכוי שהייתי יודעת לבחור את הנושא הבא. ותודה לכם קוראים יקרים על האמון, התגובות החמות, ולמרות שכל מי שפגשתי טרח לציין בפני שהמדור הראשון שהוא קורא הוא ׳לזכרם׳, היו לא מעט שפרגנו גם על השאר :) אין זמן מתאים יותר למהלך כזה, כמו זמן שבו התנועה מחדשת את שליחותה והלוואי שחידוש השליחות ייתן מענה רענן וטוב גם לשיח ההגותי הייחודי שהפלטפורמה של עיתון עמודים נתנה לתנועה! עורכת: ריבה פריד עריכה לשונית: הדס אחיטוב והילה אונא (הלוי) עיצוב: שירי הראל־ירד | עריכה גרפית: סטודיו דוב אברמסון עיצוב שער: אלעד ליפשיץ תמונות: ארכיוני הקיבוצים, מן האינטרנט www.kdati.org.il : אתר הקיבוץ הדתי amudim@kdati.org.il : דוא״ל תוכן העניינים דבר העורכת מענייני דיומא > בין התעלות חסידית לרנסנס הלכתי עופר חן 2 גרשון הכהן > תשוקת האדם לקהילה 6 > על קהילתיות ומחויבות בעולמנו היום שייקה אל עמי 9 להיות בית ומגדלור ניצן אבירן ובת עמי זיידל 1 3 שרה עברון 22 | מורן אייגר 2 0 הרב אילעאי עופרן 25 12 פילוח ומסקנות > כנס ההנהגות 16 דבר־ברית תנועת הקיבוץ הדתי ייעוד, חזון, ערכים ומשמעויות מעשיות > 27 הקיבוץ הדתי ואני אלעד אדר 31 | שרקה שטרן 30 ניצה טרבלסי 34 | יונתן דובוב 3 2 לימור ספראי 36 | איתי וגשל 35 29 הדור הצעיר בתנועה שירת הנוער שיר עתידנו 41 | יוגב דרור 3 9 תמונת רחפן 47 38 > 7 מזווית אחרת - דובנוב נעמי ואלעד ליפשיץ 53 לזכרם 54 לכל משפחת הקיבוץ הדתי, לחברותינו וחברינו, לבנותינו ולבנינו, לשותפינו וידידינו, לעם ישראל כולו רגע לפני שנקבל את השנה החדשה נעצור להביט באומץ ובבהירות בשנה שחלפה, שנה שנשאה עמה משבר מתמשך וחששות, משבר שעורר מנעד רחב של רגשות בעוצמות שלא ידענו, משבר שדורש תפילות מעומק הלב. ונרשה לעצמנו רק לרגע אחד, להרים את הראש ולראות את השדה החרוש שמבשר שנה חדשה, שמביא תקווה. ונאחל לעצמנו שנצליח לשים בחזית השנה הקרבה את היחד שלנו, ואת היכולות הנפלאות להיות ערבים זה לזה, להקשיב באמת, לפעול בנחישות כדי למצוא את הדרך להמשיך לחיות כאן יחד. שנהיה פנויים לשים על השולחן דבש, ומחברת חלקה ותפילה. שנצא יחד להתחלה חדשה, לשנה של משמעות ועשייה, של תיקון ואחדות. ׁשרה עברון וכל חברי וחברות המזכירות הפעילה שָׂדֶה חָרוּש מְזַמֵּר תִּקְוָה לְבָנָה רִמּוֹן נוֹשֵׂא עֲטֶרֶת עֲדִינָה דְּבַשׁ, מַחְבֶּרֶת וּתְפִלָּה: הַתְחָלָה לוטם הורוביץ שנה טובה ומתוקה ריבה

USGS on Unsplash : צילום 3 תשרי תשפ"ד 2 )1( 801 | עמודים יתכלה סנסנרל תידיסח תולעתה ןיב מענייני דיומא מפעל ההתיישבות הדתי התגבש בראשיתו משתי קבוצות מרכזיות של חלוצים שעלו לארץ במרוצת שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים: קבוצת חלוצי מזרח אירופה, חניכי אסכולת 'המרד הקדוש', וקבוצת חניכים מגרמניה שהתחנכו על אסכולת 'תורה עם דרך ארץ'. לכאורה, שתי קבוצות אלה חרתו על דגלן ערכים זהים של תחייה דתית ושאיפה להתחדשות הלכתית בארץ ישראל, ולפיכך טבעי היה כי הן ישתלבו במסגרת פוליטית משותפת של תנועת 'הפועל המזרחי', ושל תנועת 'תורה ועבודה'. ואולם, חרף הדמיון ההצהרתי, שתי הקבוצות ציירו לעצמן חזון דתי שונה בתכלית. רשימה זו מבקשת לעמוד על משנתן החלוצית של שתי הקבוצות, ואגב כך לבחון לא רק את האידיאה הדתית שעמדה בבסיסן אלא גם את מידת התממשותה. בין התעלות חסידית לרנסנס הלכתי על האידיאות הדתיות ביסוד משנת הקיבוץ הדתי עופר חן תנועת ההתיישבות הדתית במזרח אירופה, שסיסמתה הייתה 'המרד הקדוש', נולדה מתוך מרד בגלות ובאורחות החיים שהתגבשו בה. את הסיסמה טבעו הרב יצחק נסנבוים ושמואל חיים לנדאו (שח״ל), ממנהיגי 'המזרחי' בפולין. את חצי ביקורתם הפנו צעירי 'המזרחי' בפולין כלפי ההנהגה הדתית, שנתפסה בעיניהם כמי שאיננה נענית לאתגרי הזמן ובעיקר כמי שמשתמטת מנטילת חלק במפעל הבנייה בארץ ישראל. על רקע הצהרת בלפור והתקווה המשיחית שנקשרה בה, קראו הצעירים להפנות את משאבי התנועה לכיוון תכליתי יותר, ולייחד בעשייה 'המזרחית' מקום מרכזי לארץ ישראל, שנתפסה כמרחב היחיד שבו ניתן לחולל רנסנס דתי לאומי. את שאיפותיהם ביטאו צעירי 'המזרחי' במונחים ששיקפו כמיהה לתחייה הלכתית, אך מאחורי המינוחים הרציונליים עמדו גם מניעים אחרים שנבעו, בראש ובראשונה, מזיקתם למורשת החסידית ולתנועת המוסר הליטאית במזרח אירופה, שהדגישו את חשיבות התעלותו הדתית והספירטואלית של היחיד. עדות להשפעתה של החסידות על החלוצים הדתיים ממזרח אירופה נמצא בדבריו של ישעיהו ברנשטיין, מהאידיאולוגים הבולטים של תנועת 'תורה ועבודה': ״המזרחי״, סיפר ברנשטיין, ״הורתו ולידתו בליטה המתנגדית ומחולליו ויוצריו מתנגדים מארץ המתנגדים [...] ואילו גופי תורתו מוארים ומאירים ביותר לאור מחשבת החסידות [...] אפשר לומר בוודאות שתנועת המזרחי קיבלה את המורשת חיזוק לדברי ברנשטיין נמצא גם 1 הרוחנית של תורת החסידות״. בביוגרפיה של אחדים ממנהיגי החלוצים: שח״ל בא מחסידות ישעיהו שפירא, הידוע בכינויו 'האדמו״ר החלוץ', היה בן קוצק; לאדמו״ר מחנשטין, שהייתה פלג של חסידות קוז'ניץ; שלמה זלמן שרגאי בא מחסידות איזביצא ראדזין, שעיקרי משנתה עיצבו את השקפת עולמו הדתית והלאומית. גישה של אינדיבידואל. תפיסת עולם זו עיצבה למעשה חלוציות מה קודם בחשיבותו: זו עולה מדיון נוקב שנערך סביב השאלה 'הפרט לכלל או הכלל לפרט', בהתבסס על סוגיה במסכת נזיקין בתלמוד הירושלמי (פ״ג, ה״ה). תשובה ברורה לשאלה נמצא בדבריו של שלמה זלמן שרגאי: ״אחד החידושים שנתחדש בבית מדרשה של תנועת 'תורה ועבודה' הוא שהיא מעמידה את היחיד, הפרט, במרכז הרעיון של התחיה והגאולה. תחית היחיד, גאולת הפרט, קודמת לכל״, הדגיש שרגאי והוסיף כי ״בלי תחיית היחיד וגאולת הפרט אין גם תחית הכלל וגאולתו [...] .87 , תל אביב תשט״ז, עמ' ייעוד ודרך ישעיהו ברנשטיין, 'נקודת יסוד במשנת המזרחי', 1 אין בכלל אלא מה שבפרט והפרט הוא מעין הכלל. ואנו באים העמדת היחיד במרכז העשייה 2 ואומרים: הפרט קודם לכלל״. הדתית נגזרה אפוא משני עקרונות חסידיים מרכזיים: עקרון 'הדבקות' ועקרון 'העבודה בגשמיות'. לכאורה, יכול אדם להידבק בניצוצות האלוהיים בכל אתר ואתר. אבל החסידות, בהשפעת הקבלה, ראתה בארץ ישראל את המרחב שבו נקל על האדם לגלות את ״פתח הקדושה שבהוויה הגשמית״, ולהגיע לדבקות. ואכן, השתוקקותם של חלוצי מזרח אירופה להתמזג עם ההוויה האלוהית המרוכזת בארץ ישראל, היא שהניעה בעיקרו של דבר את עלייתם לארץ: ״אנחנו חולי כסיפה וגעגועים״, הצהיר אחד מראשוני העולים, ״נמשכים אל האלוהות שבקוסמוס ואל שכינתו, שואפים לבוא במגע ומשא ישר עם השדה ושביליו, העצים 3 וקניהם, והאדמה ומסתריה״. החידוש שחידשו מנהיגי הפועל המזרחי היה בטענה כי בכוחה של העבודה החקלאית בארץ ישראל לחשוף את רסיסי האלוהות הכלואים בחומר, ובכך להשיג את 'הדבקות' הנכספת של היחיד. לכאורה, התיישבה השקפה זו עם האידיאל הציוני של עבודת האדמה, אך המניע היה שונה בתכלית. לעומת המשמעות הלאומית או המוסרית שהעניקה הציונות לעבודה החקלאית, הרי שבוגרי הקלויזים החסידיים ראו בה אמצעי בלבד ל״הסרת המחיצות והמסכים״ שבין במילים אחרות, 4 האדם לטבע, ״עד שהכל מתאחדין לפניו״. חשיבותה של העבודה החקלאית איננה בהיבט הלאומי או בהתחדשות ההלכתית - רכיב שנעדר באופן מוחלט מהשיח של החלוץ המזרח אירופי - אלא בהידבקות עם האלוהות המושגת באמצעותה. בהתאם להשקפה שהעמידה את הפרט במרכז העשייה הדתית, קבעו חלוצי מזרח אירופה כי ״צורת ההתיישבות צריכה לפיכך להיות אינדבידואלית [...] ופעולותינו הלא צריכה להיות מכוונת אופייה 5 ביחיד להתעלות הפרט ולהשתלמות מוסרית עצמית״. האינדיבידואליסטי של החלוציות המזרח־אירופית ביטא למעשה לא רק את דחיית הריאליה ההלכתית, אלא גם את אפשרות הצלחתן של הקבוצות החקלאיות שהוקמו במרוצת שנות העשרים. דוגמה לכך נמצא בפרשת התפוררותה של קבוצת , יא-יב (ערב פסח תרפ״ז), עמ' נתיבהשלמה זלמן שרגאי, 'תחית הכלל והפרט', 2 .202-201 .99 (ט״ו באב תרפ״ו), עמ' נתיבה דוד גולדברג, 'רסיסי מחשבות', 3 .2 (ו' בתמוז תש״ד), עמ' נתיבה שלמה זלמן שרגאי, 'המרד הקדוש', 4 שם. 5 השתוקקותם של חלוצי מזרח אירופה להתמזג עם ההוויה האלוהית המרוכזת בארץ ישראל, היא שהניעה בעיקרו של דבר את עלייתם לארץ: ״אנחנו חולי כסיפה וגעגועים״, הצהיר אחד מראשוני העולים, ״נמשכים אל האלוהות שבקוסמוס ואל שכינתו, שואפים לבוא במגע ומשא ישר עם השדה ושביליו, העצים וקניהם, והאדמה ומסתריה״.

USGS on Unsplash : צילום 5 תשרי תשפ"ד 4 )1( 801 | עמודים יתכלה סנסנרל תידיסח תולעתה ןיב הנצי״ב, שאותה ניתן לראות כמשל לתהליך התפרקותן של יתר הקבוצות שהוקמו על ידי חלוצי מזרח אירופה בקיבוץ הדתי. קבוצת הנצי״ב שהתגבשה בחורף תרפ״ד, הורכבה מקבוצת חלוצים יוצאי עיירות פודוליה שבאוקראינה, שהיו בעלות אוריינטציה חסידית ברורה. תחילה התיישבה הקבוצה בסמוך לראש פינה, ולאחר זמן קצר נדדה לאיזור כפר חיטין שבגליל התחתון. נראה כי הסמיכות לצפת הוסיפה למתח המיסטי, שפיעם בלאו הכי בלב חבריה. אמנם, עם עלייתם על הקרקע הצהירו החברים על נאמנות לרעיון הקיבוצי; אולם ההתרכזות ביחיד תוך התעלמות מצורכי הכלל, הכריעה את הכף ופוררה את הקבוצה פחות משלוש שנים מיום הקמתה. ההסבר שנתן נחמיה עמינוח להתפרקות הקבוצה תואם גם את תיאור כשלון רעיון ההתיישבות הקיבוצית של חלוצי מזרח אירופה בכלל: ״רבות הסיבות שלא אפשרו את הגשמת השאיפה [הקיבוצית]״, הסביר עמינוח, בעצמו תלמיד 'הסבא מנובהרדוק'; אך הבולטת שבהן טמונה הייתה ״בחוסר באילימנט מתאים ומספיק למלוא החיים האלה. רוב הצעירים החרדים, ואף היותר קיצוניים בשאלה הסוציאלית, מאהדים יותר את השאיפה האינדיבידואלית בהתיישבות מאשר את הקומונלית. הפסיחולוגיה של הדתי נוטה לרעיון השויון, הצדק והאחוה, אבל רובה ככולה הנה מחפשת את זה בתחומי ההויה הנפשית האינדיבידואלית ולא 6 הכללית״. שקיעתה של קבוצת הנצי״ב היוותה הוכחה ברורה לכך כי התיישבות במסגרת קיבוצית, המחייבת התייחסות לממד החברתי ולחיובי המציאות, איננה מתאימה לאנשים המעמידים במרכז הווייתם את התעלותו הספירטואלית של היחיד. הפתרון נמצא לחלוצים הצעירים בהתיישבות המושבית, אשר מעצם טיבה צמצמה את המחויבות החברתית למינימום המתבקש. במושב, כך הניחו, קל יהיה לפרט להתרכז בד' אמותיו ובהתעלותו האישית ללא מחויבויות חברתיות מכבידות. מן האמור עד כה מתברר כי קשה לראות במעשיהם קצרי המועד של חלוצי מזרח אירופה את ראשיתו של הקיבוץ הדתי. התנועה התגבשה בראשיתה בעיקר בהשפעת חניכי 'תורה עם דרך ארץ', שהודרכו ממניעים דתיים שהיו שונים לחלוטין. הכרתם, ובעיקר משנתם הציונית והדתית, התעצבה בראש ובראשונה בתבניות מורשתה של 'הקהילה הפורשת' (עדת ישורון), ובעיקר בהשפעת משנתו ההלכתית של הרב שמשון רפאל הירש. בעיקרו של דבר, ראה הירש בהלכה יצירה דינמית .39 , א, ירושלים תרצ״א, עמ' תנועת עבודה דתית נחמיה צבי עמינוח, 6 מענייני דיומא המבקשת לעצב את כלל היבטי החיים היהודיים. במילים אחרות, שאיפתם של קבוצות החלוצים הדתיים שבאו מגרמניה , ולבסס את מעמדה של ההלכה לרנסנס הלכתיהייתה להביא כמִשנה שבכוחה לעצב את חיי היחד של חברה יהודית, ריבונית ומודרנית. השקפה זו, שרווחה בקרב בני הנוער החרדי, הלכה והתגברה בעיקר על רקע האווירה החברתית־לאומית ששררה בגרמניה בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. רעיונות כמו 'השיבה אל הטבע' ו'השיבה אל האותנטיות', שהסעירו את תרבות הנוער באותן שנים, בצד 'מכתבים אל הגולה' של א״ד 7,1916 , בשנת Der Jude גורדון, אשר התפרסמו בכתב העת והדגישו את הקשר שבין רעיון ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל לבין הגאולה והתחדשות היהדות - נקלטו היטב לא רק בקרב חוגי הנוער הציוני החילוני, אלא גם בקרב הנוער החרדי בגרמניה אשר מיהר להעניק להם פרשנות דתית־הלכתית. התארגנותם של חניכי 'תורה עם דרך ארץ' לקראת עלייה והתיישבות חקלאית, החלה בייסוד חווֹת הכשרה בגרמניה בראשית שנות העשרים. לאחר מותו של הרב נחמיה אנטון נובל , החליטו תלמידיו להקים 1922 בשנת חוות הכשרה חלוצית לזכרו - הראשונה הוקמה בבצרוד שעל יד פולדה בשנת , ונוהלה על ידי משה אונא, שסיים 1924 באותה עת את לימודי האגרונומיה בבית הספר הגבוה לחקלאות שבברלין. אט אט הוקמה חוות הכשרה 1927 הצטרפו אליה צעירים נוספים ובשנת נוספת, גדולה יותר, ברודגס, שהפכה בתוך זמן קצר לסמל החלוציות הדתית. בחוות הללו התקינו עצמם החניכים לעבודה חקלאית ולעלייה, ודנו בשאלת ההגשמה ובסוגיות ההלכתיות שעתידות היו לעמוד בפניהם בארץ ישראל, תוך שהם נסמכים על הרב יצחק אונא, אביו של משה אונא, שכיהן כמורה בבית המדרש לרבנים ונמנה בין מנהיגיה הבולטים של קהילת 'עדת ישראל' בברלין, וברב מנחם מנדל קירשנבוים מפרנקפורט. קבוצת החלוצים הראשונה, שמנתה חמישה עשר חברים, עלתה והקימה את הקיבוץ הדתי הראשון, 'רודגס' 1929 לארץ בשנת (לימים יבנה), על אדמת סלבנדי הסמוכה לפתח תקווה. בתוך זמן קצר הפכה קבוצת רודגס למוקד עלייה לחלוצים דתיים רבים שהמשיכו לבוא ממרכז אירופה. בהמשך התפזרו החלוצים הללו הכריזו על התאגדותם במסגרת 1935 במספר נקודות, ובראשית 'הקיבוץ הדתי'. על השפעת מכתביו של גורדון על הנוער המרכז־אירופי, ראו: שלום רצבי, 7 , חיבור לשם קבלת תואר דוקטור 1948-1925 אישי מרכז אירופה בברית שלום .328-324 ' לפילוסופיה, אוניברסיטת תל־אביב תשנ״ג, עמ רעיונות כמו 'השיבה אל הטבע' ו'השיבה אל האותנטיות', שהסעירו את תרבות הנוער באותן שנים, בצד 'מכתבים אל הגולה' של א״ד גורדון, נקלטו היטב לא רק בקרב חוגי הנוער הציוני החילוני, אלא גם בקרב הנוער החרדי בגרמניה אשר מיהר להעניק להם פרשנות דתית־הלכתית , מחבר הספר 'המשכיות ומפנה: עופר חןד״ר האורתודוקסיה המודרנית לנוכח האתגר הציוני'. כעת משלים דוקטורט שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. השאלה המרכזית שלה נדרשו המתיישבים הראשונים הייתה הגדרת אופי התאגדותם: קיבוץ או מושב? האוריינטציה החברתית שלהם הובילה, מטבע הדברים, להחלטה כי המסגרת הקיבוצית השיתופית היא הטובה ביותר עבורם. את הבחירה הזו אין לתלות בהשפעת ההתיישבות העובדת, ובוודאי שלא בהשפעתם של חלוצי מזרח אירופה, אלא בהשפעתו של רעיון 'החברותא' - על פי הפרשנות שנתנו לו גוסטאב לנדאואר ומרטין בובר מחד גיסא, והחשיבות שייחס שמשון רפאל הירש לתא הקהילתי, מאידך גיסא. זיקתם של חניכי 'תורה עם דרך ארץ' לרעיון החברותא מתבררת, בראש ובראשונה, ממרכזיותו בשיח החברתי שרווח בקרב בני הנוער בגרמניה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לנדאואר ובובר הגדירו את החברותא כ״התאחדות קהילתית סביב אידיאה 8 רוחנית״, המהווה שלב ראשון בדרך לעיצובה של החברה כולה. ראיית התא הקהילתי, הצר, כמסגרת להגשמת ערכים רוחניים, עלתה בקנה אחד גם עם מושג 'הקהילה' שטבע הרש״ר הירש. להשקפתו, מהווה הקהילה תא לאומי, בזעיר אנפין, וזכות קיומה תלוי, באופן בלעדי, בהגשמתו של אידיאל רוחני־ ואכן, מקימי הקיבוץ הדתי 9 חברתי, ״בחוגה הקטן המוגבל״. שבאו מגרמניה, שאפו בראש ובראשונה להוכיח כי בכוחה של ההלכה לשמש משנת חיים אקטואלית לחברה יהודית מודרנית. במילים אחרות, מטרתם הייתה לבסס את ההלכה כגורם מעצב של כלל היבטי החיים החברתיים, ובכך לשמש ״תקדים ודוגמה לאפשרות קיום התורה בימינו״. בעקבות הקהילה הראשונה שכוננו, כך סברו שיקומו קהילות נוספות אשר יהוו מודל חיקוי 10 ו״גורם בעיצוב דמות הישוב והמדינה״. .44-39 ,128 , תל־אביב תשי״א, עמ' הקריאה לסוציאליזם גוסטב לנדאואר, 8 Jeschurun, 1 (1855), S. 32 9 .18 , תל־אביב תשמ״ה, עמ' הקהילה החדשה משה אונא, 'יסודות ותפקידים', 10 נמצא, אפוא, כי יותר מן השאיפה לעבודה חקלאית ולהפרחת השממה, ראו מייסדי הקיבוץ הדתי, חניכי 'תורה עם דרך ארץ', את תחיית ההלכה כאתגר המרכזי שניצב לפתחם: ״לא את איזורי השממה בלבד אנו מבקשים להפריח״, טענו ראשוני השאיפה לרנסנס 11 המתיישבים, ״אלא גם את הלכות התורה״. הלכתי ביטאה למעשה נכונות להעמיד במבחן ההגשמה את אפשרות עיצובה של ההלכה כמשנת חיים לחברה מודרנית. את תנועת ההתיישבות הדתית בכלל יש לראות כמי שהתגבשה משתי אידיאות דתיות שונות בתכלית שהסתופפו יחדיו תחת קורת הגג של 'תורה ועבודה': הגישה החסידית של חלוצי מזרח־ אירופה, ששמה במרכז את ההתעלות הדתית והספירטואלית של היחיד באמצעות החיבור לטבע ולעבודה - גישה אשר לא עמדה במבחן החיים הריאליים; והגישה של חניכי 'תורה עם דרך ארץ' מגרמניה, ששאפה לחולל רנסנס הלכתי ולכונן קהילת מופת שתשמש מודל חיקוי לחברה כולה. אולם, ברבות הימים הכירה גם האחרונה כי גם היא לא עמדה ביעד שהציבה לעצמה. .3 (ח' בסיוון תש״ג), עמ' עלונים 'עם העלייה לכפר עציון', 11

Paul Talbot on Unsplash : צילום 7 תשרי תשפ"ד 6 )1( 801 | עמודים הליהקל םדאה תקושת תשוקת האדם לקהילה הרהורים על הצורך בקהילתיות בזמננו גרשון הכהן לזכרו של פרופ' אמנון שפירא ז״ל, איש טירת צבי, מחנך ומדריך בני עקיבא כל חייו, איש תורה ועבודה בכל מהותו, שהלך לעולמו השנה. לפני כשנתיים הזמין אותי אמנון לכתוב לביטאון הקיבוץ הדתי 'עמודים' על חיוניות הקהילה בחיי האדם. מבט על הטלטלה הסוחפת את הרחובות מגלה הזדקקות נואשת של ישראלים לחיבור לקהילה, לחיבור לרעיון ולמאבק שמעניק משמעות. המוני האנשים היוצאים יחד לרחובות ולדרכים, ומבטאים חרדה לעתידם, אינם רק שיכורים מהצלחת המחאה; הם גילו מחדש את חדוות השייכות הקולקטיבית. עם קריסת תנועות הפועלים, אנשים הפכו לבודדים בפינה וברחוב. חדרי האוכל בקיבוצים נסגרו ואין להם בתי כנסת להתחבר בהם לקהילה. פתאום נוצרה חוויה גדולה של חיבור קהילתי וזה סיפור ענק שמספר עד כמה הסיפור הליברלי מופרך מיסודו - האדם הוא קודם כול יצור קהילתי ורק אחר כך ישות אינדיווידואלית. האדם זקוק למשמעות שמעבר ללחם ולשעשועים. ההפגנות מבטאות את הצורך בחיבור של האנשים הבודדים למאמץ מלוכד. רק כאן מתחיל האדם לחיות חיים משמעותיים. לכן המומנטום הזה לא ייעצר. הסיפור המוביל כאן הוא מאבק על לב זהותו של הסיפור הציוני. המצב הישראלי - אובדן הקהילה במשבר העידן החדש, בשורת הקהילתיות שבה להיות כורח בלתי נמנע. מדובר בצורך כולל, רחב בהיקפו, מעבר למה שניתן למצוא במפגשי חוויה קהילתיים, כמו אלה שמספק בית כנסת נחמד או מועדון פעיל ביישוב קהילתי. המשפחה הגרעינית הקטנה, זו המתקיימת בתא משפחתי של זוג הורים וילדים, מתקשה למלא את מכלול הדרישות בין העבודה לבית. מדובר בעומס מחויבויות המוטל על כתפי ההורים לא רק בשנים הראשונות של גידול ילדים צעירים, אלא גם במכלול התפקידים והמטלות בגיל בגרות, וגם כשהילדים שבים הביתה לאחר השירות הצבאי. עולם העבודה השתנה לבלי הכר. צעירים משתלבים בעבודה סדורה בגיל מאוחר מן העבר. הגיל הממוצע שבו צעירי ישראל משוחררי צה״ל מצטרפים ללימודי השכלה , והדבר משפיע 24 גבוהה עומד על כמובן על גיל ההשתלבות בעבודה. גם מחירי הדירות משפיעים על הנטל הכולל: במשכנתא הכבדה מתחייב החזר חודשי גבוה, הגורר שעבוד לשעות עבודה רבות ואינטנסיביות. עולם העבודה החדש, גם בהיי־טק, חולל עבדות חדשה המתבטאת בשעות עבודה שמעבר לשמונה השעות, שהיו נורמה במאה הקודמת. בארוחת שבת בבית חברים בירושלים השתתף זוג דתי בורגני טיפוסי של שכונת קטמון. הם סיפרו שילדיהם, , הודיעו שלא יוכלו 25 שעברו את גיל להביא ילדים לעולם אם הם כהורים לא יירתמו לסייע. והציפייה אינה רק לסיוע כספי. מה כדאי ללמוד מהמשפחה הדרוזית והערבית? התבוננות בהתנהלות המשפחה המורחבת בחברה הערבית והדרוזית יכולה להעמיד מודל אחר להשוואה. התא המשפחתי הגרעיני בחברות אלה משולב במשפחה המורחבת גם בערבות הדדית כלכלית וגם בביטוי פיזי של צורת המגורים. סבא וסבתא, דודים ודודות, נוכחים בחצר אחת משותפת באורח המחולל שילוב יעיל במרכיבי הנטל היומיים. יש לכך כמובן גם מחירים מעיקים, אולם מעניין לגלות שבין היהודים מתקיים אורח חיים דומה דווקא במשפחות עשירות, שיכולות לרכוש נחלה במושב בסביבת גוש דן, ולקיים בה מרחב חיים משפחתי משותף רבדורי. דבר זה יכול ללמד על חיוניות הצורך במרחב חיים פיזי המשלב שותפות משפחתית רחבה. היגיון התנהלות נוסף של המשפחה הערבית מתבטא גם בעולם העבודה, ביחס המכונן זיקת מעסיק למועסק. נתבונן לדוגמה בשוק המשאיות, המצוי בחלקו הגדול בידי נהגים ערבים. לכאורה, התופעה יכולה להיות מוסברת בהתרחקות יהודים מעבודות הצווארון הכחול ובמידה מסוימת ההסבר נכון, אבל חבוי כאן נושא נוסף שלמדתיו במרכז הובלה של צה״ל, כשעברתי לפני שחרורי קורס לנהיגת רכב משא כבד. נהג יהודי חסר ניסיון יתקשה למצוא עבודה, כי המעסיק היהודי, בעל המשאית, מוכוון בשיקולי בחירת העובדים על ידי שיקול קר של חישובי עלות-תועלת. למה לו לסכן משאית יקרה בידיים לא אמונות? הצעיר הערבי, לעומתו, יקבל עבודה ויצבור ניסיון חיוני, כיוון שהשיקול המנחה את בעל המשאית הערבי להפקדת המשאית בידיו הוא סולידריות משפחתית. הדוד ייתן עבודה לאחיין מתוך תודעת חובה משפחתית. בעבר, במאה הקודמת, גם אותנו הנחו שיקולי סולידריות, אלא שמערכת הערכים שיובאה אלינו מארצות הברית, סחפה אותנו למקום אחר. חשוב בעניין זה להעמיד לדיון ביקורתי את מאמרה של שרת שקד 1 המשפטים לשעבר איילת שקד. מציבה במאמרה את תחרות השוק החופשי כדרך לחירות האדם. בשם היגיון זר, שהוא מוצר מדף אמריקאי, המופץ על ידי אנשי שלומנו 'פורום קהלת', הובילו שרי החקלאות את החקלאות הישראלית לאבדון. ובכן, דווקא החברה הערבית יכולה ללמדנו שיעור חשוב בסולידריות כעיקרון מנחה בשוק העבודה. ידוע כי בשעות משבר ובמבחן מצבי חירום, חברה ליברלית המבוססת רק על פרטים אינדיבידואליים, חלשה יותר מחברה בעלת לכידות קולקטיבית. מחקר שבחן השוואתית את עמידתה הרופסת של הקהילה הערבית ביפו בימי מלחמת העצמאות, לעומת עמידתה הנחושה של הקהילה הערבית בירושלים, הסביר את ההבדל בעוצמת החיבור החמולתי של הקהילה בירושלים שהייתה מסורתית יותר, לעומת קהילת יפו שכללה מהגרי עבודה רבים ללא חיבור חמולתי. כמובן, יכולים לשאול אותי האם אני באמת מתכוון שנעבור לחיות במבנה של חמולות כמו החברה הערבית? כאן מונחת תמצית בשורת הקהילתיות שהובאה לחיי היהודים בהקמת דגניה ובהופעת רעיון הקיבוץ. יוסף טרומפלדור, שביקר בדגניה , ידע לאפיין את נחיצות אורח ההתארגנות השיתופי, 1912 בדווקא מתוך הכרת צרכיו המיוחדים של החלוץ היהודי. כבר אז הסביר כי רק בצורת התארגנות משותפת יתאפשר ליהודים (תשרי תשע״ז). 1 ,השילוח איילת שקד, 'מסילות אל המשילות', 1 מענייני דיומא המשפחה הגרעינית הקטנה, זו המתקיימת בתא משפחתי של זוג הורים וילדים, מתקשה למלא את מכלול הדרישות בין העבודה לבית. מדובר בעומס מחויבויות המוטל על כתפי ההורים לא רק בשנים הראשונות של גידול ילדים צעירים, אלא גם במכלול התפקידים והמטלות בגיל בגרות, וגם כשהילדים שבים הביתה לאחר השירות הצבאי

9 תשרי תשפ"ד 8 )1( 801 | עמודים םויה ונמלועב תוביוחמו תויתליהק לע על קהילתיות ומחויבות בעולמנו היום ממשיכים את תורתו של יוסקה אחיטוב שייקה אל עמי ) היה חבר קיבוץ 2012–1933( יוסקה אחיטוב ז״ל עין צורים ואחד מההוגים ואנשי הרוח החשובים והמשפיעים בתנועת הקיבוץ הדתי. ומעבר לכך היה בראש ובראשונה מורה, איש חינוך, שהטביע חותם בתלמידיו ובכל מי שפגש בו. לאחרונה יצא לזכרו הספר 'השיעור של יוסקה: תלמידים ממשיכים את תורתו', שבו כתבו תלמידיו ותלמידותיו במגוון נושאים היונקים משיעוריו ובהשראתו. בערב השקת הספר בחר תלמידו, שייקה אל עמי, בן קיבוץ סעד, לדבר על האופן שבו תורתו של יוסקה מלווה אותו היום, בפעילותו להגברת הקהילתיות העירונית, לצמצום הניכור ולתיקון חברתי. יוסקה היה מחנכי, רבי ומורי המובהק. גם אחרי שנים רבות, קולו ותורתו ממשיכים ללוות אותי בחיי. אבקש לדבר כאן בקצרה ברוח מורשתו, על נושא התחדשות קהילתית כמנוף להתחדשות רוחנית ולתיקון חברתי. על כריכת הספר החדש שכתבו תלמידיו לזכרו, ברקע תמונתו המוארת, מופיע בכתב ידו של יוסקה קטע ממאמר שכתב בשנת ), בשאלת 'מקומה של מערכת הייעוץ הפסיכולוגי 1979 תשל״ט ( בתוכנו'. יוסקה מדבר שם על תופעת הניכור שהולכת ופושטת בחברה, ועל תפקידו של הקיבוץ בהתמודדות עמה: סבורני שניתן לומר שמסימניה המאפיינים של החברה הקיבוצית, ואולי הסמן המובהק ביותר שלה, הוא הזיקה האנושית החמה שצריכה להתקיים בתוכה. מדברים היום הרבה על תופעת הניכור הקיימת בחברה הכללית המערבית, הרחבה. אינני מכיר מונח טכני חד שיבטא את ניגודו והיפוכו של ה״ניכור״, אך החֶברה, אשר מעצם מהותה צריכה לאפיין את היפוכו של הניכור, היא החברה הקיבוצית [...] במה מתאפיין סממן זיהוי זה שלנו, היפוכו של הניכור? בתחושה של כל חבר וחברה שאכפת לזולתו ממנו, שיש מי שמאושר באושרו שלו ועצוב בעיצבונו שלו, שיש אוזן הקשובה לתוכניותיו, לחלומותיו, לבעיותיו, שיש לו עם כסממן מי להתייעץ. ואולי תסכימו איתי לכנות סממן זה ]...[ .הזיקתיות משום כך, רק טבעי הוא שנפתֵח בתוכנו את הכלים ואת המסגרות שיעזרו לנו בהעמקת הזיקתיות, ואשר, במקרים חריגים, ימלאו אנשי המקצוע, פסיכולוגים, יועצים חינוכיים, עובדים סוציאליים, וכיו״ב, את תפקידי הזיקתיות באותן פינות של חיינו שבהן פחתה עוצמת 1 הזיקתיות, ואולי עד כדי ניכור הגיעה. ), זיהה יוסקה 1995 בספרו 'על גבול התמורה' משנת תשנ״ה ( את תופעת ההתחדשות הקהילתית כאחת ממחוללי העתיד הישראלי. ״סבורני״, הוא כתב באופטימיות אופיינית, ״שאחד הסיכויים היחידים להתמודד כראוי בתרבות המתועשת [ואני מניח שאם היה כותב זאת היום, היה מדבר על תרבות ההמונים של התקשורת האלקטרונית, ועולם הרשתות החברתיות] - הוא בתוך המסגרת הקהילתית, אשר תהיה בעלת אקולוגיה ייחודית, ותעמיד מול הקולות המטשטשים הללו, תרבות מקומית והוסיף: 2 ויצירתית״. דומני שניתן לראות כיום ניצנים של יצירות חברתיות קהילתיות מקומיות בעלות אופי ייחודי, השונה מאלה שהיינו רגילים אליהם עוד לפני כמה עשורים [...] ההרגשה היא כי אנו עומדים בפני מציאות חדשה, אשר בה יכולים לחבור יחדיו תהליכי שינוי חברתיים בקהילות השונות של הציבור הדתי עם ניצנים של התפתחות מקבילה רעיונית מתוך ארכיון המשפחה. ההדגשה במקור. 1 על גבול התמורה: עיון יוסף אחיטוב, 'הרהורים על התחדשות הקהילתיות', 2 .304 , ירושלים תשנ״ה, עמ' במשמעויות יהודיות בימינו הכוח המאורגן הקיים במשפחה המורחבת. השיתוף נמצא בעיניו נחוץ מכורח השיקול המעשי, בהיותו מעניק תנאי פניות לצרכיו הרוחניים והתרבותיים של החלוץ היהודי, שלא יוכל כל חייו לשאת לבדו מבוקר עד ערב, כמו מוז'יק רוסי, את עומס חיי האיכר. הקיבוץ, כרעיון חברתי, הציע בהיבט זה 'חמולה' יהודית המתארגנת על בסיס בחירה ואחווה קבוצתית, ולאו דווקא על בסיס חיבור משפחתי ביולוגי. אתגר חדש אכן, תמו ימי בראשית של המפעל הציוני, אולם נוצרו אתגרים חדשים לא פחות מורכבים, והם דורשים צורות התארגנות חדשות בהתאם. בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן - משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבלי משפחה והחמולה. אלא שהמדינה, למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה. ריבוי העמותות במגזר השלישי הוא אחד הביטויים לקשיי המנגנון הניהולי המדינתי בהענקת מענה למכלול הדרישות. הקשיים מתעצמים במצבי משבר. משפחות שכולות של חללי צה״ל למשל, כמו גם משפחות נכי צה״ל, אשר זוכות לתמיכה מוסדית של משרד הביטחון, מתמודדות מעניניי דיומא , בוגר נתיב מאיר וישיבת גרשון הכהןאלוף במיל' הר עציון. בעל תואר שני בפילוסופיה וספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית. מילא תפקידים רבים בצה"ל ובהם ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ"ל, מפקד עוצבת געש, מפקד המכללות הצבאיות, מפקד הגיס הצפוני ועוד. עם קשיים רבים שאין דרך להתגבר עליהם ללא תמיכה משפחתית וקהילתית. החברה הישראלית, הנתונה במאבק קיומי מתמשך, לא יכולה להרשות לעצמה לשגות באשליית קיום עצמאי לתא המשפחתי הגרעיני. כולנו מודעים לחרדה ההולכת ומחלחלת בקרב שכבות רחבות בחברה הישראלית לגבי עתיד קיומנו במדינת ישראל. הורים רבים מתקשים לשאת את הגלות המתחדשת של בניהם ובנותיהם המבקשים להם עתיד חדש בברלין, בניו יורק או בקליפורניה. כאן ניצבת בשורת הקהילתיות כחישוק תומך. בעולם המציע ניידות עובדים גלובלית, במיוחד במקצועות ההיי טק, שאנו כה גאים בהצטיינותנו בהם, העוגן המשמעותי היכול למשוך דור צעיר לחיות כאן את חייו טמון בפוטנציאל הקהילתיות. המאמץ לכינון צורות קהילה חדשות הוא מתווה לרוח חיים מחודשת, המחוברת גם לצרכים הרוחניים הייחודיים של כל אדם יהודי. קהילתיות ממשית זקוקה לתוכן דורית. ־ממשי בעל משמעות רב במשנתו המקיפה של אמנון שפירא הוצבה בשורה לחיבור אוצרות המורשת היהודית אל מארג החיים הישראליים. בחזונו ביקש קהילה ישראלית המתפתחת מתוך שילוב בין החוויה הרוחנית היהודית, לבין צורכי הקיום החומריים של חברי הקהילה. את השילוב הזה הציב כמסד הכרחי לכינון ישראלית. סמלי ביותר ־מחודש של קהילתיות יהודית שאמנון נלקח מעמנו בימים אלה, של טלטלה וחרדה גדולה. העוגן המשמעותי היכול למשוך דור צעיר לחיות כאן את חייו טמון בפוטנציאל הקהילתיות. המאמץ לכינון צורות קהילה חדשות הוא מתווה לרוח חיים מחודשת, המחוברת גם לצרכים הרוחניים הייחודיים של כל אדם יהודי

11 תשרי תשפ"ד 10 )1( 801 | עמודים םויה ונמלועב תוביוחמו תויתליהק לע אידיאולוגית. צירופם של שניים אלה עשוי לחזק את המגמה הקהילתית החיונית כל כך להישרדותה של תרבות 3 יהודית ייחודית, להרחיבה ולהעשירה. יוסקה זיהה תהליכים חיוביים אלו בחברה הדתית, ואכן, אי אפשר להבין את החברה הדתית בשנים האחרונות בלי לראות זאת. אך בדבריו הוא כיוון גם לציבור הכללי ולהווייה הישראלית בכלל. לא בכדי המחשבה הזו הייתה משוקעת בהקמת מרכז יעקב הרצוג שיוסקה היה אחד מהוגיו וממחולליו. בשנותיו האחרונות של יוסקה זכינו, בני כיתתו, לקיים עמו כמה מפגשי לימוד במועדון בעין צורים או בבית האדום ביבנה. המפגש האחרון התקיים כחודש לפני לכתו. במפגשים אלו סיפרתי לו על עולמות ההתחדשות הקהילתית שבהם אני מצוי בעיר מגוריי ירושלים, ועל צמיחת הקהילתיות כמפתח חיוני לאיכות חיים בעיר הגדולה, וגם על החיבור הבלתי נפרד בעיניי, בין ההתחדשות הקהילתיות להתחדשות היהודית, וזאת מכיוון שקהילה שמבקשת חיבור ושייכות בין חבריה, תעסוק בהכרח וברצון גם בזהותה הפנימית. סיפרתי לו, בין השאר, על מפעל השבתות הירושלמיות המופלא שהייתי שותף לייזומו והובלתו בעיר, מפעל שבו קהילות בגוונים שונים גיבשו פורמט של 'קבלת שבת' משלהם, בדגש על המרחב הציבורי. מפעל זה החל כיוזמה של כמה ארגונים ירושלמיים, ובראשם קואליציית ירו־שלם שהייתי ממייסדיה, ואומץ בהמשך על ידי המערכת העירונית, שהבינה שהקהילתיות היא מנוף חיוני לפיתוחה החברתי של העיר, ולכך תפקידה לאפשר לקהילות שונות לפרוח בדרכן. יוסקה, כדרכו, שאל ובירר, וניכר היה שהתהליך משמח אותו עד מאוד. אין טוב בלי רע; אין להכחיש כי המגוון הקיים במרחב הציבורי היום גם מאיים ומעצים תגובות של פחד, חרדה והתגוננות. בנושאים אלה, ליוסקה, שכתב כל כך הרבה על סכנות הפונדמנטליזם וההקצנה הדתית, היה כנראה עוד הרבה מה לענות ולכתוב. אך כאן אני מעדיף להביט אל הפן החיובי והאופטימי של המגוון. אני מאמין כי טיפוח הגוונים השונים של קהילות יהודיות־ישראליות במרחב הישראלי, יבטיח לנו חברה טובה עשירה וחסונה יותר, שבה כל אדם יוכל למצוא את מקומו, וכל אדם יוכל להיות שייך. נסיבות חיי האישיות הוליכו אותי, לצערי, להתוודע מקרוב לתפקידה המשמעותי כל כך של הקהילה בתיקון חברתי, וגם בזה אני רואה את עצמי פועל בדרכו וברוחו של יוסקה, מתוך תחושת מחויבות גדולה שבה לא שואלים ״למה זה קרה לי?״ שם. 3 אלא ״מה צריך לתקן?״. בשנה האחרונה הקמתי את עמותת 'כנפי דרור', בשמו ולזכרו של בני דרור ז״ל, צעיר נבון ורגיש, שחווה פגיעה עמוקה של התעללות חברתית וחרם בילדותו, וידע במאמצים גדולים לצמוח משם ולהצליח בבית הספר, במכינה, בצבא, בלימודים ובמשפחה. אך צלקות הפגיעה הקשה מילדותו, שהותירו את חותמם העמוק בנפשו, נפתחו והכריעו אותו. העמותה מבקשת להתמודד עם תופעות של דחייה חברתית וחרם שפשו כנגע עמוק בחברה הישראלית על כל מגזריה וציבוריה. התובנה המרכזית שעליה אנו מדברים בעמותה היא ש״צריך כפר שלם כדי להתמודד עם אתגר הדחייה והחרם״ - לקהילה יש אחריות ותפקיד במניעה אקטיבית של תופעות כאלה, בשינוי הנורמה וביצירת מנגנוני ליווי וסיוע. אחריות הקהילה במניעה אקטיבית ובשינוי הנורמה תבוא לידי ביטוי ביצירת מודעות לחומרתה של התופעה המעוותת את עולמם החברתי של ילדינו ואת עולמנו, ולצלקות האיומות שהיא מותירה בקרב נפגעיה. ילדים שגדלים בתחושה ובחוויה פנימית שחרם, הדרה ודחייה חברתית, הם תגובות טבעיות ואפשריות במרחב החברתי (הילד מעצבן / שונה / מתנהג אחרת וכדומה), ומבינים זאת גם מכך שהוריהם אינם מתערבים – ילדים כאלה גדלים עם היתר פנימי ל״מכה רעהו בסתר״. את קללתה של הנורמה המעוותת הזאת אנו רואים בנפגעיה הרבים, הנושאים את צלקותיה כל חייהם, כדברי שירו של נועם חורב, 'יֶלֶד שֶׁעָשׂו עָלָיו חֵרֶם, הוּא אַף פַּעַם לֹא מַחֲלִים, הוּא רַק לוֹבֵש בְּגָדִים שֶׁל מְבֻגָּר'. אנו רואים אותה גם בתרבות השיח המעוותת של הרשתות החברתיות. לקהילה יש אחריות ותפקיד ביצירת נורמה מוסרית, משפחתית, חברתית וקהילתית חדשה וברורה ביחס לתופעות של דחייה חברתית. חרם בבית הספר הוא עניין להפסקת לימודים ולכינוס הורים ומחנכים בכיתות כדי לשוחח על כך; הדרה חברתית פוגענית היא עניין לעיכוב תפילה ולנטילת אחריות בכל מרחב קהילתי. בעתניאל, עצר הרב רא״ם הכהן את התפילה בגין אירוע חרם על ילד מסוים, והנחה שלא לספור ספירת העומר בבית הכנסת, עד שהקהילה תיקח אחריות לפתרון העניין. ברמת השרון התערבה מנהיגות הורים יישובית והביאה לסגירה מיידית של קבוצת ווטסאפ שהתאפיינה בשיח אלים ובוטה, קריאות לחרם וכדומה. יש אופנים רבים שבהם יכולות קהילות מכל הגוונים לסמן היטב את הקו האדום שמעבר לו אין לקבל: חרם או שותפות בחרם - לא אצלנו! לא בקהילתנו! לא בבית ספרנו! לקהילה הקיבוצית או העירונית יש אחריות ותפקיד בליווי ויצירת מנגנונים במערכת החינוכית ובמערכת הקהילתית, שידעו לפעול במשותף ולהציע מענים מותאמים לילדים ולמשפחות שנקלעו למצבי משבר בעקבות אירועים שכאלו. מענים שהדגש המרכזי בהם הוא היותם אורגניים, חלק מהקהילה, ומוטמעים בהוויית החיים החברתית שבה חי הילד ומשפחתו. אותה חברה וקהילה שקלקלה או אפשרה את הקלקול בחדלונה – היא זו שתיקח אחריות לסיוע לילד ולמשפחה והיא גם זו שתדאג לתיקון. חרם הינו חוויה מתמשכת, הנצרבת בנפש, והופכת למשא סלע עצום שהילד, הנער, המבוגר, סוחב כל חייו בצקלון נפשו, והמשא הזה גם עלול לשוב ולהכריעו. התערבות קהילתית חכמה תוכל למוסס באופנים שונים את מעגל החרם, לפורר את הסלע העצום לאבנים קטנות שאולי ימשיך לשאת כל חייו, אך אבנים קטנות ניתן לשאת. יוסקה, מורי לתורה ולחיים, לימדנו שתורת חיים היא זו המדברת לעולם ולחברה הריאליים, משפיעה עליהם, ומחוללת עולם וחברה טובים ומתוקנים יותר. ועוד לימדנו בפשטות, שאין קיצורי דרך מיסטיים או פונדמנטליסטיים בדרך התיקון. הרב יונתן זקס, שאליו התוודעתי שנים מאוחר יותר, לימדני ש״להיות טוב, פירושו לעשות טוב. טוב אינו תכונה של הנפש, אלא דרך של פעולה ויצירה. יצירת אושר לאנשים אחרים, הפחתת 4 סבלם והסרת חלק מהכאב שיש בעולם...״. יש לנו מורים גדולים, ויש לנו תיקון גדול לעשות בעולם. תהא נשמתו של יוסקה שלנו צרורה בצרור החיים, בזיכרון דמותו ותורתו, בתחושת המחויבות העמוקה, ובתיקון שאנו, תלמידיו, יוצרים ומחוללים בעולם. , ירושלים לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריותהרב יונתן זקס, 4 2010 מעניניי דיומא לקהילה יש אחריות ותפקיד ביצירת נורמה מוסרית, משפחתית, חברתית וקהילתית חדשה וברורה ביחס לתופעות של דחייה חברתית. חרם בבית הספר הוא עניין להפסקת לימודים ולכינוס הורים ומחנכים בכיתות כדי לשוחח על כך; הדרה חברתית פוגענית היא עניין לעיכוב תפילה ולנטילת אחריות בכל מרחב קהילתי אותה חברה וקהילה שקלקלה או אפשרה את הקלקול בחדלונה – היא זו שתיקח אחריות לסיוע לילד ולמשפחה והיא גם זו שתדאג לתיקון , בן קיבוץ סעד ותלמידו של שייקה אל עמי יוסקה. כיום מנהל מינהל קהילתי גינות העיר בירושלים וגבאי בבית הכנסת הגדול שנקרא ירושלים, מייסד ויו״ר עמותת 'כנפי דרור'. ׳, נכתב השיעור של יוסקה: תלמידים ממשיכים את תורתוהספר ׳ על ידי תלמידיו ותלמידותיו של יוסקה אחיטוב מהמעגלים השונים שבהם לימד: חברת הנוער בקיבוץ, בית הספר בקבוצת יבנה, ישיבת הקיבוץ הדתי, מרכז הרצוג, מכון הרטמן וכן מעגלים נוספים של אנשים שעליהם השאיר חותם. וכרוחב השכלתו ותחומי עיסוקו - כך גם הספר נע על מגוון רחב של תחומי עניין: מתמטיקה, גמרא, מחשבת ישראל, חינוך, ספרות, הלכה, משנה והגות ציונית דתית. מתוך המגוון עולה ומתבהרת תורתו של יוסקה, הספוגה באהבת אדם ובאהבת הספר, אשר מבקשת לצאת אל העולם ולהציע שיח של יושרה, פיכחון, מחויבות דתית, אחריות ומתינות; שיח שמהווה חלופה להקצנה הגוברת בחברה בימינו. להזמנת הספר >>> ובירורים

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=