הקיבוץ הדתי ואני הקיבוץ הדתי ואני הקיבוץ הדתי בשבילי להיות אנשי הנני לימור ספראי לא גדלתי בקיבוץ הדתי ולא התחנכתי על מורשתו. אולם כשנפגשתי, בתחילת שנות העשרים שלי, באנשים ובהגות של התנועה, הרגשתי מיד שמצאתי לי בית ומצפן; מקום בטוח של תרבות ושפה המבטאת תפיסות עולם שעוד לא ידעתי לנסח, אבל גם מקום שמאפשר חיכוך ואתגר עבור ״חיי תשובה״, במובן שכתב צוריאל אדמנית: ״חזרה בתשובה היא אי־שביעות הרצון המתמדת״ - צורך להיות כל הזמן בתנועה, בהתחדשות, בגמישות המחשבה, בשיח מפרה. מבחינתי יש שלושה היבטים המצדיקים את התנועה ואת זכות קיומה, ואותם אני מעמידה למבחן היום: הרעיון הגדול, החיים היומיומיים, והרמת המבט מעלה ולצדדים. למעשה, אלו אותם ,1945 הדברים שכתב משה אונא במאמרו 'החינוך בחיינו' בשנת אך כאן אנסה להאיר אותם בדוגמאות בנות זמננו. ייתכן כי דבריי יקוממו עליי חלק מהקוראים, אך במובן מסוים אני מייחלת לכך, כי מחלוקת רעיונית תקדם אותנו ואילו האדישות תרדים אותנו ותהפוך אותנו ללא רלוונטיים. רעיון גדול כשהייתי בת עשרים באתי ללמוד במדרשת עין הנצי״ב אצל הרב אלי כהאן ז״ל. פגשתי שם, לראשונה בחיי, ארון ספרים יהודי רחב ומורכב, שעד אז לא הייתה לי גישה אליו. בעזרת הר״מית שלי, תניה רגב ובזכות מורתי עדי הולצמן, פתחתי לראשונה גמרא ולמדתי תלמוד בעיון ובבקיאות. חרקתי שיניים אבל חשתי שעולם חדש נפתח בפניי. במדרשת עין הנצי״ב גיליתי תורה שמאפשרת להטיל ספק, להעמיד סימני שאלה, שמעודדת חשיבה ביקורתית ועצמאית, תורה שרואה את ההלכה כהולכת ומתפתחת, שהפילוסופיה היהודית בה מגוונת ולא נמצאת רק בכיוון אחד. גיליתי מורות ומורים עם אהבת תורה, שמלמדים בגובה העיניים, קשובים, סובלניים. מוכנים לצלול לוויכוח עם נערה בת עשרים ולא מתיימרים לתת תשובה לכל שאלה. מאוחר יותר נחשפתי גם להוגי הקיבוץ הדתי, תלמידי חכמים כמו משה אונא, צוריאל אדמנית, שלום קרניאל, וכן שמואל חיים לנדוי (השח״ל), הרב ישעיהו שפירא האדמו״ר החלוץ, מאיר אור ואהרן נחלון, ויותר מאוחר גם יוסקה אחיטוב, דב רפל, אמנון שפירא, טובה אילן, ויוחנן בן יעקב יבדל״א ורבים וטובים נוספים. כתביהם אמיצים ומורכבים, מלאי להט, ראשם בשמיים אבל רגליהם נטועות חזק באדמת ארץ ישראל. הם שאפו והובילו, הלכה למעשה, את חידושה של תורת ארץ ישראל; תורה שהיה צריך להסיר ממנה חלודה ולחבּרה למציאות מתחדשת של עם בארצו, של ריבונות המחייבת חישוב מסלול מחדש. והם יצרו הלכות עבור נושאים כמו חליבה בשבת, הלל ביום העצמאות, צומות - עד מחצית היום, שותפות נשים במרחב הדתי הציבורי, ויחס של שלום כלפי שכנינו בארץ. הם העזו לשאול ולעשות, להתווכח זה עם זה ועם הציונות הדתית כולה, עם הציונות החילונית, עם החרדים. בנחישות רבה הם הובילו לא רק לתחיית הארץ אלא גם לתחיית התורה והאומה כפי ששאפו. הם העריכו מורכבות וחינכו למתינות, לצד דרישות ותביעות עמוקות וכבדות מהאדם לקחת אחריות, ללמוד, להתמיד, לחיות בצניעות. מכולם אני בוחרת ציטוט אחד שלאורו אני הולכת, המסמל בעיניי, גם בפשוטו וגם בעומקו, את דרך החשיבה שהתנועה הובילה וצריכה היום לחזור ולהוביל: מקומו של היסוד הזה בחינוך כגורם פסיכולוגי מולדת. חשוב מאוד. יש לפתח קשר נפשי בין הילד ובין המולדת. חשובה אהבת המולדת והשתרשותו של האדם בתוכה. יחד עם זה יש להעמיד לפני הילד את מולדתנו לאור הילד צריך לדעת שארץ הפרובלמטיקה המיוחדת שלה. ישראל היא מולדת לשני עמים. הוא צריך להבין את העם השכן הקשור גם הוא למולדתו ולא לראות בו אויב (משה אונא, החינוך בחיינו)ומתחרה גם היום אנו נדרשים להעז, לחזור ולהוביל. לא מכוח גודל התנועה אלא מכוח האמונה בדרך והשותפות המאפשרת. עלינו להוביל תנועה של תורה, של מורכבות ופתיחות, של מתינות וגמישות המחשבה. עולם של בית מדרש חי ונושם המאפשר לקטן ולגדול ללמוד וללמד בצניעות, בכבוד, בהתמדה וגם בלהט. חיי היומיום אחרי שנגענו בשמיים עם הרעיונות הגדולים, שחלקם כבר מעלים אבק מעל המדפים, אני רוצה לומר שהדבר הכי יפה בתנועת הקיבוץ הדתי עבורי (וכבר כתבתי על כך פעם בעמודים) הוא שהרעיונות הגדולים היו לדרך חיים של יום יום. ויש האומרים שחיי היום יום קדמו להם, ובכל מקרה היו קשורים אלו באלו בעבותות שאינם ניתנים להפרדה. א.נשים בתנועה לא רק דיברו, אלא מימשו בחייהם את אמונתם. הפלטפורמה הקיבוצית, על מנגנוניה השונים, אפשרה (ובחלק מיישובינו עדיין מאפשרת ואף מחייבת) לממש ערכים אלו. כך למשל, במעלה גלבוע, יש לנו קופה משותפת, הבנויה ממס דיפרנציאלי שיורד מהשכר של כלל חברי הקיבוץ במנגנון אוטומטי ומסודר. הקופה הזאת משמשת לסבסוד בחינוך, בבריאות, בשמחות וכן בתקצוב משימות לאומיות. היא נבחנת על ידי צוות משתנה מדי חמש שנים והחברים והחברות בוחרים ביחד במה להשקיע את כספם המשותף. מנגנון זה מאפשר בפועל לצמצם פערים, לחתור לשוויון ושותפות בדרגה הגבוהה ביותר שעליה מצביע עליה הרמב"ם. זהו איננו מנגנון של צדקה; אין פה בקשת טובה ואין הקבוצה יודעת מי מקבל יותר ומי נותן פחות. כולם נותנים וכולם מקבלים ובכך מתאפשר סטנדרט של חיים ראוי לכולם. אולם הסרגל אינו עומד לבדו. הוא מחייב שיח מתמיד, דיאלוג, בחינה מחודשת כל הזמן. וישנם ויכוחים ודיונים תמידיים האם המנגנון מממש את ערכינו; האם אנחנו טועים בדרכי הביצוע; ואולי צריך לשנות בו משהו. הפלטפורמה המשותפת הזאת, הן בחיים בקהילה גיאוגרפית חיה ונושמת והן בשותפות כלכלית כזאת או אחרת, מעניקה כוח ליצירה, לנתינה, לעשייה ולתנועה. התנועה צריכה להמשיך לשמש כרשת וכמערכת למגוון קהילות שכאלו. במשך שנים רבות היא דאגה להיות שם בשביל קהילות שעלולות ליפול, היא ליוותה ותמכה כלכלית, ארגונית וחברתית. התנועה צריכה להמשיך להיות רשת חברתית, קהילה של קהילות שערכיהן משותפים ודרך חייהן דומה, ולתת להן כוח למשוך מעלה וקדימה, גם באתגרים הכבדים ביותר. הרמת המבט לחברה הישראלית נגענו בשמיים. התחברנו לשורשים העמוקים, לקרקע ולחיי היום יום הפשוטים. כעת צריך לדבר על הרמת המבט מעלה והצידה והרחבת המעגלים. שנים ארוכות של משבר ודאגה לעתידן גרמו לקהילות התנועה להתכנס פנימה, להשתבלל, להשקיע בעתיד חבריהן ובדור העתיד. ב"ה הקיבוצים התרחבו, הקהילות גדלו, המצב הכלכלי התייצב ולעתים אף השתבח. אך התנועה, שהייתה תמיד חלוצה ההולכת לפני המחנה, איבדה את מקומה ואת קולה בהובלת הדרך, בעשייה למען הכלל. נכון, התנועה עוסקת רבות במעשי חסד וצדקה, בתרומה לקהילה, אבל הערכים המרכזיים בהגות התנועה - הצדק החברתי והערבות ההדדית - נחלשו. כשזכיתי להיות חברת המזכירות הפעילה, נתבקשנו להצטרף לקואליציית הארגונים הדתיים הפועלים למיגור הזנות בישראל. זכינו להיות שותפים מובילים במשימה לאומית חשובה זו שהביאה להעברת החוק להפללת הלקוח ולא לרדיפה אחר האישה כקורבן. בדומה, עלינו גם היום לחזור להרים את המבט, להיות, כמו שאמר השח"ל על אנשי גדוד העבודה, 'אנשי הנני' – לזהות היכן החברה הישראלית זקוקה לנו, לשאול מהו מקומנו כתנועה, להשמיע אמירה ברורה המבטאת את האחריות החברתית שלנו, את ראיית הזולת, באומץ, גם כשזה לא נעים. לא להסתפק רק בעשיית חסד - אלא לעשות צדק, לצאת למאבק אם צריך; לנקוט עמדה. איפה אנחנו בשאלות על צדק חלוקתי של קרקעות וארנונה? איפה אנחנו במחאה על צדק לסלמון טקה או לאיאד אל חלאק? מה יחסנו להפיכה המשטרית המאיימת על הדמוקרטיה, שהיא נשמת אפה של משנת הקיבוץ הדתי? האם נשמע קולנו בנושא עגונות ומסורבות גט? ומה אנו עושים למען הפסקת שלטוננו על עם אחר שזוהי גם מולדתו, שזוהי הרי פגיעה אקוטית בשוויון ערך האדם. היכן נשמע קולו של הקיבוץ הדתי במאבק על דיור ציבורי ובדאגה למפוני גבעת עמל? מה ביכולתנו לעשות כדי לשמור על חינוך דתי מתון, מורכב, מעורב אך צנוע לכתחילה במגזר הרחב שלנו? איך אנו דואגים שהערכים שאנו מקדמים בתוך קהילותינו - של ערבות הדדית וצמצום פערים - יתממשו גם בקהילות ועבור משפחות שאינן קיבוציות? עולמנו מורכב, וגם הציבור שחי כיום בתנועה מגוון מאוד. על כל משפט שכתבתי כאן יש בוודאי כאלה החלוקים עליי או מתנגדים עמוקות לתפיסתי. אדרבא, בואו נקיים שיח ונבנה ביחד חזון ודרכי פעולה שעליהם אנחנו מסכימים ובהם נפעל. אבל לא נברח לאזורים הנוחים דווקא, אלא ניגע באומץ בשאלות הדרמטיות שעומדות לפתחנו היום במדינת ישראל. לדעתי, היום עוסקת התנועה ביצירת גשרים וחיבורים באופן שמזכיר את המושג שטבע הרב נריה, "הטשטוש המאחד" – מושג ששלום קרניאל התנגד לו. נדמה לי שלא זה מה שנחוץ כיום; לא ציפוף השורות ואפולוגטיקה, לא שתיקה רועמת או חלילה שיתוף פעולה עם חילול השם ציבורי; ולא ישיבה על הגדר. עלינו להשמיע אמירה ברורה של 'סור מרע ועשה טוב'. אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות, לכאורה, המקף המחבר וננקוט עמדה מוסרית ברורה ועקבית, שתקדם את הערכים שעליהם מבוססת משנתנו ושבזכותה הובלנו בעבר את הדרך. , חברת קיבוץ מעלה גלבוע, לימור יעקב ספראי נשואה לאביעד ואם לארבעה. מנהלת אגף חינוך במועצה אזורית גליל תחתון, חברת מליאה במועצה אזורית עמק המעיינות. התנועה צריכה להמשיך לשמש כרשת וכמערכת למגוון קהילות. במשך שנים רבות היא דאגה להיות שם בשביל קהילות שעלולות ליפול, היא ליוותה ותמכה כלכלית, ארגונית וחברתית 36 )1( 801 | עמודים 37 תשרי תשפ"ד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=