הקיבוץ הדתי ואני הקיבוץ הדתי ואני תשובה לשאלה יחידה או מיוחדת ניצה טרבלסי בט״ו בתמוז השנה התחלתי את השנה האחרונה בעשור החמישי לחיי. בשני העשורים הראשונים מתוך החמישה חייתי בקיבוץ הדתי, בעיקר בשדה אליהו, ועדיין אני מתלבטת מי אני ביחס למקום שבו צמחתי - האם אני עדיין בת משק שבועטת ומגדירה את עצמה שוב ושוב ביחס לאותם שני עשורים? עד כמה אני עדיין תוצר של מקום? האם אני יותר בת הקיבוץ הדתי או יותר הבת של ההורים שלי? ואולי נפרם לו החוט המקשר ואני פרוטון שמסתובב בעולם, לא קשור לשום פופיק, יחידאית, וואן אוף אה קיינד. חוויית החיים הבסיסית שלי הייתה זרות, מוזרה. זה כבר מאחוריי. היום אני מרגישה בנוח להרגיש שייכת, להרגיש ישראלית, להיות מי שאני בכל מקום, אני אפילו כבר לא מרגישה זרה בתוך הגוף שלי. בשבילי זאת הקלה גדולה. אם אני צריכה לנחש, הטעות החינוכית מספר אחת של ההורים שלי היא שביססה אצלי את תחושת הזרות. הייתי רק בת שלוש כשעברנו לכפר עציון, ובת שש כשחזרנו לשדה אליהו. וכשחזרתי הביתה לשדה אליהו הרגשתי זרה. מאז ועד לא מזמן הרגשתי זרה בכל מקום. המעבר בן שלוש השנים לכפר עציון היה טעות מאוד גדולה בדוקטרניזציה שלי, בלי קשר לתחושת הזרות. במעבר הזה ההורים שלי, בלי להתכוון, הרסו במו ידיהם את כל החינוך הקיבוצי שלי. הם עשו את המעבר מהסיבות שלהם, אבל לי הוא האיר עולם שלם של דברים שפתאום מותר, של קיבוצניקים שעושים דין לעצמם, של קיבוצניקים שמגדירים אחרת שותפות וקומוניזם. בכפר עציון התגלתה לי למשל האמת המפתיעה - שלא חייבים ללכת לתורנות בשבת בבוקר. עכשיו, ההורים שלי מקשיבים אתם יודעים, וגם אנשי כפר עציון קוראים כאן, אז אני לא רוצה לסכסך, אבל שמעתי את ההורים שלי מדברים על ההבדלים בין הקיבוצים, והמסקנה העיקרית שהסקתי מזה - ילדה בת שש - היא שיש הבדלים בין קיבוצים. זאת אומרת שכבר אי אפשר היה להגיד לי 'חייבים', או 'אי אפשר', ו'ככה זה'. כבר ראיתי עולם, כבר הייתי בכפר עציון, והמון דברים שבשדה אליהו היה אסור, שם היה מותר. למשל, היה מותר לא לאכול את הקרום של הלחם, לפחות במשמרת של חני הבת שירות. טעמתי מהפרי האסור ונפקחו לי העיניים. ילדה מיוחדת. כבר בגיל שש הייתי שייכת לשני מקומות. אז מי אני, בת שדה אליהו, או בוגרת גן חוחית מכפר עציון? שלוש שנים מחיי חייתי כאן ושלוש שנים כאן, ואת כפר עציון זכרתי טוב יותר. לא כל החברים שלי מ'טיפול שקמה' בשדה אליהו זכרו שאני שייכת אליהם, שאני מכאן, שפה נולדתי. חלק מהם התייחסו אליי כאל זרה. הייתי היחידה שהייתה בגן חוחית ולא בגן רימון או גן זית, ואתם יודעים, החבורות האלה יכולות להגדיר אותך חיים שלמים. אמנם החמישייה שלי מהפעוטון שמרה לי אמונים, אבל גם להם הייתה נאמנות כפולה לחבורה מהגן. דרך אגב, מגיל צעיר אתה לומד שגם הגנים שונים זה מזה, ויש דברים שאסור היה בגן רימון ומותר היה בגן זית, אבל אני לא מומחית, כי אני מגן חוחית. תמיד אהיה. שנה מיומולדת חמישים אני תוהה מי אני, וכמה ממני עדיין מחובר לילדה הזרה הזאת, עם הילקוט המשונה שקיבלתי במסיבת הסיום של גן חוחית. הרי אם הייתי ממשיכה לכיתה א באלון שבות, לא הייתי הילדה המשונה עם הילקוט המשונה, הייתי רק ניצה מגן חוחית, כמו אפרת, רננה ואיילה. לא הייתי יחידה, הייתי כמו כולם. אבל לא הייתי כמו כולם, כי לכיתה א עליתי בשדה אליהו ולא באלון שבות, ולילקוט שלי, המשונה, היה צריך לבנות תא נפרד במתקן שהכינו במסגרייה של הקיבוץ עבור הילקוטים הרגילים, שנכנסו זוגות זוגות לתאים הייעודיים. רק הילדה הזאת מגן חוחית הניחה את התיק שלה בתא נפרד, והייתה צריכה להחליט כאן ועכשיו אם היא יחידה או מיוחדת, ולחיות עם ההחלטה הזאת. עוד שנה אני בת חמישים, המרחק מהמרפסת של בית הילדים, שבה עמד מתקן הילקוטים, הוא מרחק מאוד גדול וגם מאוד קטן. , כרגע סופרת, כרגע מתגוררת ניצה טרבלסי ברחובות עם בעל, ילד וכלב. חייתי בהרבה מקומות, ועסקתי בהרבה עיסוקים, בכל מקום. תמיד אהיה בת שדה אליהו. לנוע בקצב הנכון לנוע בקצב הנכון איתי וגשל לאחרונה הגעתי להישג ממשי בעשייה שלי בתחום הנדל״ן. אחרי כמעט שנתיים מתחילת הקורס (ועוד הרבה שנים של חלום במגירה) אני יכול להגיד שיש לי נכס משלי. יחסית לאחרים אני מרגיש מאוד איטי; הרבה מחבריי לקורס הגישו הצעות כבר בתקופת הלימודים וזה היה מלחיץ ומעצבן, כי גם אני רציתי כאן, עכשיו ומיד. אבל עכשיו, כשאני מסתכל על עצמי שלפני כמעט שנתיים, אני רואה שם מישהו אחר. לקחתי תחום שעד אז לא הייתה לי נגיעה אליו, אולי אפילו רתיעה, והפכתי בו לכמעט בן בית. דרך תחום הנדל״ן נאלצתי ללמוד ולהתוודע לתחומים רבים נוספים שהיו מבחינתי 'מוקצה', אבל התגברתי והשתלמתי בהם כדי להתקדם. ביומיום לא הרגשתי את השינוי; הכול קרה לאט, בזמן ובקצב שלו. פה שיפוצניק שלימד אותי תמחור, שם הצעות על נכסים שלימדו אותי פרק במשא ומתן, ובין לבין שיחות עם אנשים מהתחום - סוכנים, שותפים, קולגות שלימדו אותי שהכול בסוף זה עניין של אנשים ויחסים. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד שאלו אותי למה לא שומעים את הקול של הקיבוץ הדתי? איפה אנחנו בסיפור? הקול שלכם ייחודי, בין לבין, המקף המפורסם וכו'. ובאמת לפעמים היה נדמה ששתקנו יותר מדי או היינו בווליום נמוך. כי ככה זה לפעמים נראה כשאתה באמצע ולא בצדדים הקיצוניים, המתלהמים והרעשניים. הייתה תקופה שזה נהיה גנאי, להיות באמצע, להיות פרווה. מכאן ועד לתסביך זהות הדרך קצרה. אבל כמו שמגלה עכשיו השר לביטחון לאומי - החיים מורכבים. ולדברים יש קצב משלהם לבוא ולהתגלות. אנחנו תנועה של צעד צעד, קמעה קמעה. מקרוב אנו בקושי רואים פסיעה, אך במבט על אפשר לראות את ההתקדמות שלנו ואלינו. וזאת נראית לי דרך בריאה - לי כמו גם לתנועה. זה הקצב הנכון. אולי עקומת ההתקדמות מתונה אבל היא יציבה, תמיד למעלה. אם יש לאן ללכת ודרך - נמצא את הנתיב. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד שאלו אותי למה לא שומעים את הקול של הקיבוץ הדתי? איפה אנחנו בסיפור? הקול שלכם ייחודי, בין לבין, המקף המפורסם וכו'. ובאמת לפעמים היה נדמה ששתקנו יותר מדי או היינו בווליום נמוך. כי ככה זה לפעמים נראה כשאתה באמצע ולא בצדדים הקיצוניים, המתלהמים והרעשניים. הייתה תקופה שזה נהיה גנאי, להיות באמצע, להיות פרווה. מכאן ועד לתסביך זהות הדרך קצרה , בן קיבוץ עין צורים וחבר בו, 46 בןאיתי וגשל, נשוי למרב ואב לארבעה. בוגר החוג לצילום במכללת הדסה וקורס כתיבה של הגר ינאי, עובד כשליח ביום ויזם נדל״ן בלילה. shutterstock : צילום 34 )1( 801 | עמודים 35 תשרי תשפ"ד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=