הקיבוץ הדתי ואני הקיבוץ הדתי ואני שובצנו בסידור עבודה ראש החץ – יהדות לכולם יונתן דובוב לא נולדתי בקיבוץ הדתי. אין לי שום קרוב משפחה או מכר שמתגורר בקיבוצי התנועה. לפעמים אני מקנא במשפחות האצולה שפרושות על פני הקיבוצים הדתיים, שמגיעות כבר לדור חמישי. מצד שני, נולדתי בקיבוץ הלא־דתי הגדול בעולם, כזה שמשאיר אבק לכל הסוציאליזם הפרובינציאלי בארץ ישראל – ברית המועצות. מיד עם התמוטטות המדינה הקומוניסטית, כשהייתי בן שנה וחצי, הגשמנו חלום ציוני ועלינו לישראל. אחד הזיכרונות המשמעותיים הראשונים שלי בחיים בכלל והישראליים בפרט, הוא דווקא מקיבוץ כפר עציון, שבו התארחנו בשבתות יחד עם עוד עולים חדשים, כמו יולי אדלשטיין וזאב אלקין. שם נחשפנו לראשונה לשבת יהודית מאירת פנים, כזו המשלבת ציונות, פתיחות ואהבת האדם והארץ. נדמה שזה המוטו של הקיבוץ הדתי מאז ומעולם: יהדות מאירת פנים ופתוחה, ציונית ואוהבת. הקיבוץ הדתי תמיד ידע להוביל ולהתוות דרך בתחום הזה, ולהתייצב ראשון למשימות לאומיות, גם כשהיו רק בתהליך התהוות ולא בקונצנזוס. הקיבוץ הדתי היה בין הראשונים שפתחו את הבית לקליטת יהודי ברית המועצות לשעבר כמו שהם, בלי להתחיל בירורי יהדות וניסיון לשנות את אורחות חייהם; וכך גם היה בתהליכים בתוך הציונות הדתית ובבניית אידאולוגיה של יהדות ישראלית ציונית פתוחה ומכילה, ביצירת דיאלוג עם כלל הזרמים ביהדות, בארץ ובחו"ל, ובנתינת מענה ראשון לצרכים שהתחילו להיווצר בשטח. מרכז יעקב הרצוג, כמרכז הרעיוני של תנועת הקיבוץ הדתי, נרתם למשימות אלו לאורך כל הדרך, כראש גשר בין רעיונות אידיאיים לבין הוצאתם לפועל כמשימות וכפרויקטים תנועתיים ולאומיים. מרכז הרצוג היה דומיננטי בהליכי ההידברות ובניית האמון מחדש לאחר רצח ראש הממשלה רבין ז"ל, בקיום דיאלוג עם ארגוני יהדות ישראלית ולימוד במשותף עם הקהל הכללי, ובהקמת בתי מדרש שונים לכלל קבוצות הגילאים. בבניית תוכנית ייחודיות כגון 'אופק' לקליטת סטודנטים ממדינות חבר העמים, תוכניות נוער הפועלות במגוון מקומות ובמוסדות חינוך פורמלי ולא-פורמלי, ותוכניות מנהיגות כמו 'רשות רבים' במגזר הדתי־לאומי, במטרה להוביל לשיח מקרב והיכרות עם הפערים שיש בינינו. מרכז הרצוג יזם גם את הקמת מכינת 'צהלי' ומדרשת 'רוני', כמענה לבנות דתיות המבקשות להתגייס לצה"ל. מרבית המשימות הללו קיבלו בהתחלה ביקורת נוקבת מצד גורמים שמרניים, אך עם השנים היא הלכה והתרככה עד שהפכה למציאות קיימת והתמקמה בלב המיינסטרים. החלוציות של הקיבוץ הדתי לא הייתה רק בעבודת הקרקע אלא גם - ואולי במיוחד - בעבודת השמיים, שבה, כנחשון לפני המחנה, הוא היה ראש החץ של יהדות ששייכת לכולם, ולא למגזר מסוים. ברבות השנים, האליטות התחלפו וביניהן גם הקיבוצים, שאיבדו ממעמדם לטובת המרחב העירוני ואזורי התעשייה. אופי העבודה ואופי החברה שינו את פניהם, וכך גם הקיבוצים שהופרטו, החברים שהתחלפו והאידאולוגיה שמתאימה עצמה למציאות החדשה. תנועת הקיבוץ הדתי נמצאת כעת בהליך של בירור חידוש השליחות, ומרכז הרצוג, כמרכז הרעיוני של התנועה, נמצא בתהליך דומה. במסגרת זו ביקשנו לברר מהם ערכי הבסיס של מרכז הרצוג, שמהם הכול צמח ומשם גם הכול יצמח מחדש. דווקא עובדת היותי "אאוטסיידר" - כמנכ"ל הראשון של המרכז שאינו בן קיבוץ ולא בא מרקע דומה - אפשרה לי להגיע ללא דעות קדומות ולדייק את המטרות שלנו לשנים הקרובות, שיוכלו להתכתב יחד עם חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי בכללותה. החברה הישראלית נמצאת כיום במשבר, שנוח לנו לצייר אותו סביב עילת הסבירות או הרפורמה המשפטית, אבל בעומק שלו, נדמה שזה המוטו של הקיבוץ הדתי מאז ומעולם: יהדות מאירת פנים ופתוחה, ציונית ואוהבת. הקיבוץ הדתי תמיד ידע להוביל ולהתוות דרך בתחום הזה, ולהתייצב ראשון למשימות לאומיות, גם כשהיו רק בתהליך התהוות ולא בקונצנזוס הוא משבר סביב הזהות היהודית שמחזיקה את כולנו יחד. אם בעבר הזהויות היהודיות היו מובחנות ומחולקות למגזרים - מה שאִפשר התכנסות פנימה מצד אחד, ודיאלוג בין-מגזרי מצד שני - הרי שכיום רוב הזהויות היהודיות התפרקו לרצף שנע בין קטבים, שלא יודעים היכן למקם את עצמם. דבר זה גורר קיטוב כלפי מגזרים מובחנים וקושי לקיים דיאלוג או הכרה בזהות שעוד לא מובחנת. הקולקטיב איבד את כוחו לטובת היחיד, וזה חלק מהשבר הגדול שפקד גם את הקיבוצים עצמם. מה שקורה כיום ברחובות הוא זעקה של ציבור גדול שמרגיש תלוש ונתלש מהזהות היהודית. אותה זהות יהודית שהחזיקה את העם אלפיים שנה בגולה והחזירה אותו לארץ; אותה זהות יהודית שבשמה נלחמו והקריבו את חייהם על המדינה הזו. כיום מרגישים רבים שזהות זו נלקחה בשבי על ידי חלק מסוים שתפס בעלות על היהדות, ולהם אין חלק בה. הקיבוץ הדתי תמיד הוביל בזיהוי צרכים ונתינת מענה לפני כולם, וזהו אחד האתגרים המשמעותיים שיש לחברה הישראלית כיום - לבנות נרטיב שאינו בנוי על אויב מבחוץ אלא על זהות פנימית, שכרגע מעורערת ומהורהרת ולא מוצאת את מקומה. הזהות היהודית היא זו שמחברת את כולנו פה ביחד, ומבדילה אותנו משאר המדינות הדמוקרטיות שבדרך כלל פחות לאומיות, או ממדינות שמדגישות את החלק הלאומי ופחות הדמוקרטי. החברה הישראלית נמצאת בתהליך בירור של זהות יהודית, אבל לא בהכרח זו שמשתקפת במגזרים שונים, אלא כנרטיב שיש לכל אחד ואחת מהעם הזה חלק שווה בו, גם אם לא באותה הפרקטיקה. הקיבוץ הדתי ידע לאורך כל שנותיו לבסס זהות יהודית מורכבת, שלא מעגלת פינות אלא יודעת להכיל מורכבות, שמשלבת בין אדם, אדמה ואלוקים, תורה ועבודה, קהילת שליחות שבונה חיים שלמים מתוך המתח שבין יהדות ומודרנה. הקיבוץ הדתי יכול להיות אב טיפוס לחברה הישראלית שבנויה על קהילות ומשפחות רחבות, שרואה בקיום מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית את העיקרון המארגן שלה, שמתכנסת בקהילות שהתבססו על זהות יהודית משותפת שהלכה ונעלמה. בקיבוצים הדתיים ישנן קהילות מגוונות, המצליחות להכיל גוונים רבים ושונים של זהות יהודית ודתית על כל הרצף. החל מקהילות בעלות אופי שמרני יותר, ועד לקצה השני של הסקאלה האמונית ישראלית. יתרה מכך, הרצף אינו רק ציר אנכי של זהות, אלא גם ציר אופקי של דורות, שרוצים להמשיך לחיות ביחד כקהילה למרות הפערים המשמעותיים באורחות החיים. זכיתי לעבוד בתוך קיבוץ עין צורים ולהיחשף לדילמות הלא־פשוטות סביב שילוב בנים חוזרים שאינם שומרי תורה ומצוות בתוך מארג החיים החברתי, ומציאת המתווה שרואה את המחבר ולא את המפריד, תוך בניית סטטוס קוו עדין שמשלב את חירות הפרט עם מחויבות לקהילה. מכיוון שכל הזהויות היהודיות עומדות כיום למבחן, והרצף שבין המגזרים הולך ומתרחב, דווקא הקהילות שיֵדעו לתת מענה לזהויות הללו יוכלו להתקיים לאורך זמן ובהתאם למציאות המשתנה, תוך שמירה על העקרונות והערכים הבסיסיים שמאפשרים חיבורים כמה שיותר רחבים. זה בדיוק מה שהקיבוץ הדתי עושה ומקיים כיום כבר בפרקטיקה, ויכול לשמש כמגדלור לשאר החברה. בתוך שלל המשימות הלאומיות והערכים שהקיבוץ הדתי קיבל על עצמו בחידוש השליחות, נמצאת גם ציונות דתית מגוונת. ואכן, מבין שלל המגזרים מדובר במגזר המפוצל ביותר, שנדמה שאין שום דבר המחזיק את חלקיו. החברה הדתית־ לאומית שסועה, והזיהוי הפוליטי שלה כבר מזמן לא אחיד. ההשתלבות בחברה המערבית והמודרנית גבתה מחיר של אובדן דרך ואמונה, והציבור הסרוג ברובו לא ידע להכיל את השינויים ומוצא את עצמו בכל כורחו בקצוות. הקהילות הלכו והסתגרו בתוך עצמן, במרחבים הומוגניים וסגורים שבהם כולם נראים כמו כולם, באותו מעמד סוציו־אקונומי, עם אותה עמדה הלכתית, משלח יד ואהדה לא מוסברת וחוצת קהילות למכבי תל אביב בכדורסל. דווקא הקיבוץ הדתי נחוץ בזירה זו יותר מאי פעם - הן הציבורית הכלל־ישראלית, והן המגזרית הפנים־דתית - לפרוץ דרך ביצירת קהילות אמוניות ואידיאליסטיות, שמכילות גוונים רבים ושונים של זהויות יהודיות, שמשתלבים בהרמוניה בתוך קהילה יחסית קטנה ואינטימית. הקיבוץ הדתי ומרכז הרצוג יכולים, צריכים וחייבים להיות בית לזהות יהודית מורכבת ודוגמה חיה ותוססת של קהילות פורצות דרך לחיים של זהות יהודית ישראלית, כזו שמתכתבת עם הזמן והמקום, שומרת אמונים לעבר ועם זאת צופה פני עתיד. , מנכ״ל מרכז יעקב הרצוג, יליד עו״ד יונתן דובוב מולדובה, מתגורר בלשם, נשוי לצילה. יזם ופעיל חברתי, איש תרבות ותקשורת. ייסד וניהל את מתחם התרבות 'גולה', ומיזמי תרבות יהודית ישראלית. בוגר בית המדרש 'רשות רבים' של מרכז יעקב הרצוג, תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, ממייסדי 'לובי המיליון' לקידום ישראלים יוצאי ברית המועצות, ומוביל במסגרות שונות תהליכים לחיבור בין המגזרים בחברה הישראלית. הקיבוץ הדתי תמיד הוביל בזיהוי צרכים ונתינת מענה לפני כולם, וזהו אחד האתגרים המשמעותיים שיש לחברה הישראלית כיום - לבנות נרטיב שאינו בנוי על אויב מבחוץ אלא על זהות פנימית, שכרגע מעורערת ומהורהרת ולא מוצאת את מקומה 32 )1( 801 | עמודים 33 תשרי תשפ"ד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=