הקיבוץ הדתי ואני הקיבוץ הדתי ואני כיוונים לעשייה כוח היחד של תנועת הקיבוץ הדתי שרקה שטרן כמו כוחה של קבוצת חברים להיות קיבוץ, כך כוחם של הקיבוצים יחד להיות תנועה, ואת הכוח הזה צריך לדעתי לרתום למשימות לאומיות, כפי שהיה מאז ימי רודגס. הקיבוץ הדתי העמיד מראשיתו ערכים רבים; כאן אני רוצה להתמקד בשניים מהם, שחשובים בעיניי היום להמשך קיומנו בארץ ישראל, וזאת מבלי להמעיט כמובן מחשיבותם של הערכים האחרים – ערך ההתיישבות וערך הצנע לכת. התיישבות כתושבת הגליל התחתון, אני חווה יום יום את היותנו מיעוט יהודי בחבל ארץ זה, ומאמינה שרק תנופת התיישבות תציל את הגליל. וכדי שזה יקרה, צריך תנופה גדולה ועבודה משמעותית בדרגים שרק תנועה יכולה להוביל. בהיותי פעילה בתנועה לפני כשלושים שנה, למדתי שיעור בוויתור ובקבלת החלטות כואבות. קיבוץ נצרים, שישב אז בגוש קטיף, היה קיבוץ לתפארת אך בניגוד לשאר היישובים סביבו - הוא לא גדל. כשתנועת 'אמנה' פנתה אלינו בבקשה להעביר לה את היישוב - היה לי קשה מאוד לקבל את המהלך, אבל בסופו של דבר השתכנעתי, ויחד עם חבריי למזכירות הפעילה הובלנו מהלך של ויתור ושינוי, שבסופו נצרים הפך מקיבוץ ליישוב, גדל והתרחב ונהיה ליישוב גדול ופורח. הבנתי אז שלפעמים, כדי להתקדם, צריך לדעת איפה לוותר. בדיוק מאותן הסיבות הצבעתי בקיבוצי לביא בעד שינוי באורחות חיינו. אף שאני 'שיתופניקית' בכל מאודי, הבנתי שהדמוגרפיה מנצחת ואם אנחנו לא רוצים להפוך חלילה לפרבר של טורען, עליי לוותר על אמונתי בחיי שיתוף ולפתוח את הקיבוץ לאוכלוסיות נוספות. כמוני, גם תנועת הקיבוץ הדתי צריכה, ברוח הדברים שכתבה המזכ״לית שרה עברון בגיליון האחרון, להוביל ולדחוף את הגופים העוסקים בכך במדינת ישראל לתנופת התיישבות. אי״ה, בקרוב היישוב המשלב 'שיבולת' יעלה על הקרקע, אחרי עשרות שנות ציפייה, אבל זו טיפה בים. אני מחזקת את ידי העוסקים במלאכה, שימשיכו לעשות כל שביכולתם כדי ליישב את הגליל והנגב ולמלא בכך שליחות לאומית. הצנע לכת שלושה אירועים שקרו לי לאחרונה, עוררו אותי למחשבה שהגיע הזמן לחזור אל ערך ההסתפקות במועט שאפיין את תנועתנו בראשית הדרך. הראשון היה בעת פינוי ביתה של אמי ז״ל שנפטרה לאחרונה. כמויות הטקסטיל שהוצאנו מהבית - ירושה לבנות, לנכדות ולנינות, ליד שניה ולמחזור בד - הביאו אותי למחשבה שצריך להמעיט ברכישת בגדים וצריכה. השני היה בטיול של ותיקי לביא באתר 'חירייה' - פארק אריאל שרון. וכמו שנאמר, 'טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָך נָפֶשׁ' (קהלת ו, ט) – הזדעזעתי מהנתונים ששמעתי שם על כמויות האשפה שאנחנו מייצרים מדי יום. והשלישי היה ב'קרוז' שהוזמנתי להשתתף בו לאחרונה, שבו עמדתי נדהמת מול שפע האוכל שהוגש לנוסעים. שלושת האירועים האלו הביאו אותי למסקנה שצדקו ראשוני הקיבוץ הדתי, כאשר העמידו את הערך של 'הצנע לכת' כאחד מערכיה המרכזיים של תנועתנו. גם בנושא זה אני מאמינה שלתנועתנו יש כוח להשפיע, ומעבר לערך הלאומי, יש כאן גם ערך של תיקון עולם. ובעזרת ה' – נעשה ונצליח! חברת קיבוץ לביא, גדלה בירושלים. שרקה שטרן, הגיעה ללביא במסגרת גרעין נח״ל ומאז במשך שנים היא עדיין מגשימה - בחינוך המשלים, 55 בתפקידים חברתיים בקיבוץ ובתנועה. נשואה לבן הקיבוץ פרופ' רפי שטרן, ויחד הם הורים לחמישה וסבים לנכדים ולנין. כיום אחראית לפעילויות הבוקר של הוותיקים בקיבוץ. מרגיש בבית הקיבוץ הדתי ואני - מה הקשר? אל עד אדר אל הקיבוץ הדתי הגענו לגמרי במקרה, אפילו נגד ההיגיון. לא גדלנו בקיבוץ, לא הכרנו קיבוצניקים, והאמת היא שהייתה לנו סטיגמה שלילית עליהם... כשחיפשנו מקום לגור בו, כתבנו על דף שלושה שיקולים: קרוב להורים (מודיעין / רחובות), מקום לא חם, ולא קיבוץ. זה היה אחד הקריטריונים שלנו למציאת מקום מגורים. אבל הרי ידוע שהאדם מתכנן ואלוקים צוחק (באידיש זה נשמע יותר טוב...) , וכך, דרך הצעת עבודה בחינוך, נחתנו, השבח לא-ל ולקהילה המדהימה, בדיוק במקום שלא עונה על אף קריטריון - שדה אליהו! ואז התחלנו ללמוד מה מחבר אותנו לכאן. חלק מהדברים קשורים לרמה המקומית של קיבוץ שדה אליהו, אבל כאן אציין את אלה שקשורים לתנועת הקיבוץ הדתי דווקא. הדבר הראשון שהרגשתי בו מיד נוח וטוב, היה השילוב המיוחד בין ערכים דתיים לרוגע דתי. הקהילות הדתיות שהכרתי עד אז, נטו ברובן לאיזה מתח דתי והציבו רף תורני מאתגר. יש בכך הרבה עוצמה, שדוחפת את האדם מעלה, אבל כידוע, כרוכים בכך גם מחירים כבדים למי שלא בדיוק הולך בתלם ולילדיו. האלטרנטיבה העירונית המפוררת והבודדה מעולם לא דיברה אליי, אבל קהילה ערכית עם מטרות, מסורות ויעדים, שמציבה דגלים נוספים ליד הדגל הדתי, שיוצרת מרחב שבו התורה נוכחת, אבל בלי הכפייתיות סביבה – התאימה לי בדיוק. בהמשך למדתי להכיר יותר את ההגות שמאחורי הדברים, אפילו רק בכותרות, וגם את תנועת 'נאמני תורה ועבודה' הדומה לקיבוץ הדתי במובנים רבים, ואף שהם לא בדיוק הכיוון הרוחני שלי, משהו בסגנון ובמטרות שלהם קרוב מאוד ללבי. מתוקף תפקידי כמורה, הגעתי לפני אי אלו שנים לוועידת החינוך של הקיבוץ הדתי שהתקיימה בסעד – ושוב הרגשתי בבית. הוועידה החזירה אותי עשור לאחור, כשהייתי ציר של הסניף שלי בוועידת בני עקיבא 'העוז והענווה'. אותה רוח אופטימית של תיקון, תקווה ונעורים, אותו שיח ערכי של שילוב קודש וחול, תורה ועבודה, ארץ ישראל של ממש, עם (מעט מדי, לצערי) יראת שמים. אלו הם הערכים שספגתי בביתי ובסביבה בה גדלתי, ברחובות. אבל כשהגעתי לעולם הישיבות, וכשנפתחתי לקהילות הדתיות, השיח הזה די נעלם לי. ופתאום ראיתי לנגד עיניי קבוצה גדולה, ותיקה ותוססת של אנשים שחיים (ולא רק מדברים) באותו שדה ערכי שאני כל כך אוהב. לצערי למדתי שגם המרחב הזה הולך ונעלם ובתי הספר ומערכות החינוך לא מצליחים לחנך לעולם הערכים הזה. גם אני, כשחזרתי עם רוח נכונה לבית ספר שק״ד, לא ממש מצאתי מקום לרוח הזו, והדברים דעכו לאיטם. הפעם הבאה שבה הבליח הקיבוץ הדתי לחיי הייתה בשבת צעירים של התנועה. השתתפנו בשתי שבתות כאלה לאורך השנים, ומיד נוצר ״קליק״ עם אנשים שלא הכרנו, אך הרגשנו שהם דומים לנו. אני לא יודע להסביר למה, אבל אני מרגיש כאן בבית. התחושה הזו הכתה בי מחדש בערב לא צפוי אחד לפני כשנה. הימים היו (שוב) ימי בחירות, הלב והראש משתגעים מהנעשה במדינה, אבל הפעם יש חידוש מרענן – אחד המועמדים היה אמיתי פורת. מישהו משלנו, עם סט ערכים שמשקף אותנו, ויותר חשוב מזה, עם סט כלים ודרך שמייצגים אותי בדיוק. הגעתי לכנס בטירת צבי, שבו השתתפו למעלה ממאה איש מכל הסביבה. את רובם המוחלט לא הכרתי, חלק לא מבוטל אפילו לא זיהיתי, אבל חשתי מיד שהגישה שלהם, הכאבים והשאלות, היו זהים לעולם הערכי שלי. הם ביטאו את השאיפות שלי, את דרך הארץ שלי, ושוב הרגשתי בבית. כולנו זוכרים כיצד זה הסתיים, וכמה מעט אנשים שותפים לדרך הזו בעם ישראל. כמה מעט אנשים לא מוכנים לוותר על הקוד האתי של עצמם, או על חלק מרכזי מסל הערכים שלהם, ולהמשיך לקוות שהמדינה הזו תתנהל בכיוון הנכון ובדרך הנכונה. בסביבה שבה אני חי, זו הרוח השולטת, והכלי הציבורי המרכזי שמקיים אותה, אם יש בכלל דבר כזה, הוא תנועת הקיבוץ הדתי. ביום יום אין לי קשר לתנועת הקיבוץ הדתי. את השאיפות האישיות שלי אני מגבש ביחד עם אשתי, ובכיווני ההפרטה המסתמנים (אפילו בשדה אליהו!), גם הסביבה המידית שלי הופכת לפחות ופחות משפיעה. אבל כשאני מרים לרגע את העיניים ומסתכל על הסביבה שבה אני חי, על המרחב החברתי שאני שואף לחזק, שיכול לעצב את מדינת ישראל בכיוון הנכון, אני מודה לקב״ה בלב שלם ששם חלקי עם חברי תנועת הקיבוץ הדתי. , חבר קיבוץ שדה אליהו. נשוי לאסנת אלעד אדר ואב טוב דיו לשש נשמות. למד לוגותרפיה ונל״פ ומחפש לעבוד בטיפול נפשי. בינתיים עובד כמדריך שיקום. כמוני, גם תנועת הקיבוץ הדתי צריכה, ברוח הדברים שכתבה המזכ״לית שרה עברון בגיליון האחרון, להוביל ולדחוף את הגופים העוסקים בכך במדינת ישראל לתנופת התיישבות. 30 )1( 801 | עמודים 31 תשרי תשפ"ד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=