USGS on Unsplash : צילום 3 תשרי תשפ"ד 2 )1( 801 | עמודים יתכלה סנסנרל תידיסח תולעתה ןיב מענייני דיומא מפעל ההתיישבות הדתי התגבש בראשיתו משתי קבוצות מרכזיות של חלוצים שעלו לארץ במרוצת שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים: קבוצת חלוצי מזרח אירופה, חניכי אסכולת 'המרד הקדוש', וקבוצת חניכים מגרמניה שהתחנכו על אסכולת 'תורה עם דרך ארץ'. לכאורה, שתי קבוצות אלה חרתו על דגלן ערכים זהים של תחייה דתית ושאיפה להתחדשות הלכתית בארץ ישראל, ולפיכך טבעי היה כי הן ישתלבו במסגרת פוליטית משותפת של תנועת 'הפועל המזרחי', ושל תנועת 'תורה ועבודה'. ואולם, חרף הדמיון ההצהרתי, שתי הקבוצות ציירו לעצמן חזון דתי שונה בתכלית. רשימה זו מבקשת לעמוד על משנתן החלוצית של שתי הקבוצות, ואגב כך לבחון לא רק את האידיאה הדתית שעמדה בבסיסן אלא גם את מידת התממשותה. בין התעלות חסידית לרנסנס הלכתי על האידיאות הדתיות ביסוד משנת הקיבוץ הדתי עופר חן תנועת ההתיישבות הדתית במזרח אירופה, שסיסמתה הייתה 'המרד הקדוש', נולדה מתוך מרד בגלות ובאורחות החיים שהתגבשו בה. את הסיסמה טבעו הרב יצחק נסנבוים ושמואל חיים לנדאו (שח״ל), ממנהיגי 'המזרחי' בפולין. את חצי ביקורתם הפנו צעירי 'המזרחי' בפולין כלפי ההנהגה הדתית, שנתפסה בעיניהם כמי שאיננה נענית לאתגרי הזמן ובעיקר כמי שמשתמטת מנטילת חלק במפעל הבנייה בארץ ישראל. על רקע הצהרת בלפור והתקווה המשיחית שנקשרה בה, קראו הצעירים להפנות את משאבי התנועה לכיוון תכליתי יותר, ולייחד בעשייה 'המזרחית' מקום מרכזי לארץ ישראל, שנתפסה כמרחב היחיד שבו ניתן לחולל רנסנס דתי לאומי. את שאיפותיהם ביטאו צעירי 'המזרחי' במונחים ששיקפו כמיהה לתחייה הלכתית, אך מאחורי המינוחים הרציונליים עמדו גם מניעים אחרים שנבעו, בראש ובראשונה, מזיקתם למורשת החסידית ולתנועת המוסר הליטאית במזרח אירופה, שהדגישו את חשיבות התעלותו הדתית והספירטואלית של היחיד. עדות להשפעתה של החסידות על החלוצים הדתיים ממזרח אירופה נמצא בדבריו של ישעיהו ברנשטיין, מהאידיאולוגים הבולטים של תנועת 'תורה ועבודה': ״המזרחי״, סיפר ברנשטיין, ״הורתו ולידתו בליטה המתנגדית ומחולליו ויוצריו מתנגדים מארץ המתנגדים [...] ואילו גופי תורתו מוארים ומאירים ביותר לאור מחשבת החסידות [...] אפשר לומר בוודאות שתנועת המזרחי קיבלה את המורשת חיזוק לדברי ברנשטיין נמצא גם 1 הרוחנית של תורת החסידות״. בביוגרפיה של אחדים ממנהיגי החלוצים: שח״ל בא מחסידות ישעיהו שפירא, הידוע בכינויו 'האדמו״ר החלוץ', היה בן קוצק; לאדמו״ר מחנשטין, שהייתה פלג של חסידות קוז'ניץ; שלמה זלמן שרגאי בא מחסידות איזביצא ראדזין, שעיקרי משנתה עיצבו את השקפת עולמו הדתית והלאומית. גישה של אינדיבידואל. תפיסת עולם זו עיצבה למעשה חלוציות מה קודם בחשיבותו: זו עולה מדיון נוקב שנערך סביב השאלה 'הפרט לכלל או הכלל לפרט', בהתבסס על סוגיה במסכת נזיקין בתלמוד הירושלמי (פ״ג, ה״ה). תשובה ברורה לשאלה נמצא בדבריו של שלמה זלמן שרגאי: ״אחד החידושים שנתחדש בבית מדרשה של תנועת 'תורה ועבודה' הוא שהיא מעמידה את היחיד, הפרט, במרכז הרעיון של התחיה והגאולה. תחית היחיד, גאולת הפרט, קודמת לכל״, הדגיש שרגאי והוסיף כי ״בלי תחיית היחיד וגאולת הפרט אין גם תחית הכלל וגאולתו [...] .87 , תל אביב תשט״ז, עמ' ייעוד ודרך ישעיהו ברנשטיין, 'נקודת יסוד במשנת המזרחי', 1 אין בכלל אלא מה שבפרט והפרט הוא מעין הכלל. ואנו באים העמדת היחיד במרכז העשייה 2 ואומרים: הפרט קודם לכלל״. הדתית נגזרה אפוא משני עקרונות חסידיים מרכזיים: עקרון 'הדבקות' ועקרון 'העבודה בגשמיות'. לכאורה, יכול אדם להידבק בניצוצות האלוהיים בכל אתר ואתר. אבל החסידות, בהשפעת הקבלה, ראתה בארץ ישראל את המרחב שבו נקל על האדם לגלות את ״פתח הקדושה שבהוויה הגשמית״, ולהגיע לדבקות. ואכן, השתוקקותם של חלוצי מזרח אירופה להתמזג עם ההוויה האלוהית המרוכזת בארץ ישראל, היא שהניעה בעיקרו של דבר את עלייתם לארץ: ״אנחנו חולי כסיפה וגעגועים״, הצהיר אחד מראשוני העולים, ״נמשכים אל האלוהות שבקוסמוס ואל שכינתו, שואפים לבוא במגע ומשא ישר עם השדה ושביליו, העצים 3 וקניהם, והאדמה ומסתריה״. החידוש שחידשו מנהיגי הפועל המזרחי היה בטענה כי בכוחה של העבודה החקלאית בארץ ישראל לחשוף את רסיסי האלוהות הכלואים בחומר, ובכך להשיג את 'הדבקות' הנכספת של היחיד. לכאורה, התיישבה השקפה זו עם האידיאל הציוני של עבודת האדמה, אך המניע היה שונה בתכלית. לעומת המשמעות הלאומית או המוסרית שהעניקה הציונות לעבודה החקלאית, הרי שבוגרי הקלויזים החסידיים ראו בה אמצעי בלבד ל״הסרת המחיצות והמסכים״ שבין במילים אחרות, 4 האדם לטבע, ״עד שהכל מתאחדין לפניו״. חשיבותה של העבודה החקלאית איננה בהיבט הלאומי או בהתחדשות ההלכתית - רכיב שנעדר באופן מוחלט מהשיח של החלוץ המזרח אירופי - אלא בהידבקות עם האלוהות המושגת באמצעותה. בהתאם להשקפה שהעמידה את הפרט במרכז העשייה הדתית, קבעו חלוצי מזרח אירופה כי ״צורת ההתיישבות צריכה לפיכך להיות אינדבידואלית [...] ופעולותינו הלא צריכה להיות מכוונת אופייה 5 ביחיד להתעלות הפרט ולהשתלמות מוסרית עצמית״. האינדיבידואליסטי של החלוציות המזרח־אירופית ביטא למעשה לא רק את דחיית הריאליה ההלכתית, אלא גם את אפשרות הצלחתן של הקבוצות החקלאיות שהוקמו במרוצת שנות העשרים. דוגמה לכך נמצא בפרשת התפוררותה של קבוצת , יא-יב (ערב פסח תרפ״ז), עמ' נתיבהשלמה זלמן שרגאי, 'תחית הכלל והפרט', 2 .202-201 .99 (ט״ו באב תרפ״ו), עמ' נתיבה דוד גולדברג, 'רסיסי מחשבות', 3 .2 (ו' בתמוז תש״ד), עמ' נתיבה שלמה זלמן שרגאי, 'המרד הקדוש', 4 שם. 5 השתוקקותם של חלוצי מזרח אירופה להתמזג עם ההוויה האלוהית המרוכזת בארץ ישראל, היא שהניעה בעיקרו של דבר את עלייתם לארץ: ״אנחנו חולי כסיפה וגעגועים״, הצהיר אחד מראשוני העולים, ״נמשכים אל האלוהות שבקוסמוס ואל שכינתו, שואפים לבוא במגע ומשא ישר עם השדה ושביליו, העצים וקניהם, והאדמה ומסתריה״.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=