27 תשרי תשפ"ד 26 )1( 801 | עמודים להיות בית ומגדלור יתדה ץוביקה תעונת תירב־רבד יש לו מאות תומכים, אלפים או מיליונים, עדיין, בעולם שבו העיגולים מתרחקים זה מזה - כדי להוביל עליו להיות מסוגל לחבר בין קבוצות. ואם שלוש הקבוצות העיקריות בחברה הישראלית היהודית הם עדיין הקודש, האומה והאנושיות - המנהיגות של העם היהודי ושל החברה הישראלית תצמח רק ממקום שמדבר את שלוש השפות הללו כשפת אם. בשטח החפיפה הקטן שנותר בין שלושת העיגולים אנו עומדים, ממחויבות תנועת הקיבוץ הדתי. זה הדנ״א הבסיסי שלנו המורכב מדאגה אמיתית , לתורה ולהלכה, למצוות וללימוד; לקודש ותקומתו בארצו, ולכל יהודי באשר הוא, גם מעבר לעם ישראל ואוניברסליות, יחס חיובי לכתחילה לתרבות ומאנושיותלים; הכללית, לעולם האקדמי, לערכים מערביים, להומניות וכבוד האדם, לתפיסות ליברליות מודרניות. את כל השפות הללו אנו מדברים כשפת אם. לצערי, אנו קבוצה קטנה מאוד שעומדת על השטח הזה, והגיע הזמן להיפטר מהתסכול על כך שאנו קבוצה קטנה. אני אגיד אמירה מתנשאת מעט: האמת אף פעם לא הייתה פופולרית, אבל התורה היא אמת, והאומה היא אמת ובאוניברסליות יש המון אמת. ומשטח החפיפה הקטן הזה שעליו אנו עומדים – ממנו תצא תורה, ממנו תצא המנהיגות של העם היהודי. ומשימתנו בעת הזאת היא לטפח את המוקד הזה. נכון - לא יהיו אתנו אלפים; בנקודת החפיפה הזאת לא יכולים לעמוד המונים. אבל לא צריך שיעמדו המונים כדי להנהיג. כי כאמור, מנהיגות צומחת ממי שמסוגל ליצור חיבורים, ולא בהכרח ממי שההמון הולך אחריו. שרה עברון שאלה, ממה צריך להיפרד ובמה צריך לדבוק. לדעתי, צריך להיפרד מהמילה 'מגזר', הבאה מלשון גזירה, ולדבוק במילה 'חברה' הבאה מלשון חיבור. בנקודת החיבור בין שלוש הזהויות הללו, שהן כולן זהויות אותנטיות שלנו - אמת הקודש, אמת האומה, ואמת האנושיות - אף אחת מהשפות האלה לא זרה לי; אף אחת מהשפות לא מלאכותית עבורי, בכולן אני בן בית, ולכן אני מאמין ששם אנחנו יכולים להיות החיבור. אם אנחנו רוצים להיפרד מהמגזר ולדבוק בחברה, צריך להיפטר מכל מיני דברים שמשאירים אותנו כקבוצות גזורות. וכאן אומר אני חושב שיישובים דבר שעשוי לזעזע את אמות הספים: . אני חושב שצריך להיגמל דתיים סיימו את תפקידם ההיסטורי מהתופעה הזאת. המחירים שהדבר הזה גובה מחיינו הם קשים מאוד. ראשית, זה קורע משפחות. מי יגל עפר מראשוני הקיבוץ: המשפחה ניצחה את האידיאולוגיה! הביולוגיה ניצחה, והרעיון שמשפחות צריכות להיקרע מילדיהן שאינם מקיימים מצוות - זה רעיון שצריך לעשות עליו תשובה; שנית, ועדות קבלה הן מקום חרפתנו; והמחיר השלישי הוא שאין לנו שכנים. אנחנו עסוקים יותר מדי בעצמנו. אם אנחנו רוצים להיות חוליה מחברת, עלינו לעמוד בצומת שיש בו עוד אנשים. שבט ראובן ושבט גד באים למשה ומבקשים לשבת יחד בעבר הירדן - מה פתאום רוצים בנה של לאה ובן השפחה לשבת יחדיו? התשובה מופיעה בתחילת ספר במדבר, שם אנו רואים שהם היו שכנים. פשוט. בדגל מחנה יהודה חנו רק בני לאה; בדגל מחנה אפרים חנו רק בני רחל; ובדגל מחנה דן חנו רק בני השפחות. אבל בדגל מחנה ראובן ישבו בני לאה ובני השפחות יחד. ואחרי ארבעים שנות שכנות, הם התחילו להיות עם אחד ואמרו ״בוא נשב ביחד״. אם אנחנו לא נצא מהביצה שלנו, לעולם לא נחבר. אז מזה צריך להיפטר! ומה עלינו לשמר? אספר סיפור: סבא שלי פגש לפני שנים רבות את ש״י עגנון (הייתה איזה תקופה כזאת בירושלים שהיית יכול לעלות לאוטובוס ולפגוש את ש״י עגנון). וש״י עגנון שאל אותו: ״מה גרם לאובדן כוחה של התורה, שהייתה הכוח האדיר של העם שנה, 2000 היהודי, התורה שחוללה את הזהות של העם היהודי שכוחה נשבר בדורות האחרונים. מה קרה?״ וסבא ענה לו: ״זה קרה ביום שהפכה ה'תורה' ל'תלמוד תורה'״, ממחולל זהות ואורח חיים היא הפכה למקצוע - מקצוע שלומדים אותו, שיש לו מומחים, שיש לו אחראים ויש לו רבנים, 'מרכז ועדת קודשא בריך הוא'. כך היא הפסיקה להיות הכוח המכונן של הציבור. אם יש דבר שכוחנו האדיר בו, הוא שבקיבוץ, דת זה עדיין זה לא מקצוע. היום לפני שבע בבוקר קיבלתי טלפון מאחד הנויניקים בעניין שקשור לשמיטה. הקיבוץ מלא באנשים שהתורה היא אורח חייהם ולא משלח היד שלהם. הם בודקים את העירוב ביום שישי, הם קוברים את מתינו, והם מקפידים על הכשרות בחדר האוכל, אופים מצות בכל שנה, ועוד ועוד. התופעה שקורית לצערנו ברוב המקומות היא שיש ״יהודי מקצועי״, שהיהדות היא המקצוע שלו. הדבר הזה עוד לא הגיע אלינו וזה כוחנו. זאת נקודה שהייתי משמר ומניח במרכז ההוויה שלנו. ואם נעמיד אותה בשטח החפיפה של שלושת המעגלים הללו, אולי נזכה לכך שתשוב התורה להיות הכוח המחולל, המניע, המחבר, שבכוחו לפרוץ תקרות, לחבר עולמות ולתקן עולמות. שנה טובה, ישועות ונחמות , רב ופסיכולוג. משמש כרב קבוצת אילעאי עופרן יבנה וכראש המכינה הקדם צבאית 'רוח השדה' בבארות יצחק. דבר־ברית תנועת הקיבוץ הדתי תשפ"ד ייעוד, חזון, ערכים ומשמעויות מעשיות הייעוד מגדיר את המהות ואת עילת הקיום של התנועה תנועת הקיבוץ הדתי מהווה ברית של קהילות נושאות בשורה התנועה תהווה מסגרת ארגונית לחיזוק ולפיתוח קהילותיה ולהגשמת רעיונות הברית תוך הובלת התביעה לחיבור הכוחות – הקודש האומה והאנושיות. החזו ן מתאר את התנועה במיטבה, האופן בו אנחנו רואים אותה כאשר היא מצליחה להגשים את ייעודה תנועת הקיבוץ הדתי בעלת מקום נרחב ומשפיע בשיח הציבורי בתחומי הרוח, החינוך, הרווחה, הכלכלה והחקלאות ונמצאת בצמיחה מתמדת בכלל היבטי החיים. ליבה רעיונית התשתית המוסרית העומדת בבסיס דרכי פעולת התנועה להגשמת הייעוד והחזון חיבור הקודש, האומה והאנושיות – קיום חיים המבוססים על אמונה, תורה, הלכה, קיום קודש מצוות ומסורת – הגשמת הציונות ביישובה ובניינה החומרי והרוחני של אומה ארץ ישראל, בתקומת ישראל בארצו, ובאחריות ודאגה לכלל העם היהודי בתפוצותיו. – כבודו וחירותו של האדם שנברא בצלם, חיבור אנושיות ושייכות לתרבות הכללית, ולתפיסות ליברליות מודרניות. ∙ ∙ ∙ ערכים מובילים ∙ ∙ ∙ קהילתיות וערבות הדדית 1 . שותפות בערכים ובנכסים המהווה בסיס לעשייה לקהילה, לחברה למדינה ולעם. 2 . חיזוק תחושת שייכות ומשמעות בקרב החברים תוך מתן דגש למגוון האוכלוסיות בקהילה. – תנועה המחויבת לשיתוף, מעורבות והשתתפות שקיפות, קיום שיח ציבורי ותהליכים דמוקרטיים לקבלת החלטות. חלוציות, משימתיות, מעורבות חברתית תנועה שהיא חלק מהעם למען העם ונוטלת על שכמה משימות חברתיות ולאומיות שמעבר לעצמה החותרות לצמצום פערים ותיקון חברתי מתמיד. התיישבות וחקלאות תנועה שרואה בהתיישבות ובחקלאות העברית ערכים משמעותיים ומובילים ופועלת להגשמתם. צמיחה, חוסן כלכלי ושגשוג תנועה הרואה בנכסים הכלכליים כלים להגשמת המטרות החברתיות ופועלת לצמיחה כלכלית בתנועה ובקהילותיה. למעקב אחרי קובץ עם המשמעויות המעשיות >>> של החזון והייעוד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=