25 תשרי תשפ"ד 24 )1( 801 | עמודים להיות בית ומגדלור הפיפחה חטשב דומעל מקומן תופסים תנועת הנוער והחוגים. האם נוכל להתחדש גם בתחום זה? אלה על קצה המזלג השינויים הדרמטיים שהתחוללו בתוכנו, בכל קהילה בפני עצמה ובתנועה כולה. מה עדיין מחבר בינינו והאם נוכל לרתום את החיבור הזה לעשייה משותפת? חשוב שנכיר בכך שלקיבוץ הדתי, כתנועה, יש עדיין הרבה כוח; כוח הגדול בהרבה מגודלו המספרי. המורשת ההיסטורית שהציבו לנו מייסדי תנועתנו הייתה היענות למשימות, וגם היום זו היא דרכה של התנועה (לפעמים דרך יוזמה או רעיון של אדם אחד, או של קיבוץ בודד) לזהות צורך בעם ישראל, להיות חלוצים ההולכים לפני המחנה – ופשוט לעשות. במשך שנות קיומה, ידעה תנועת הקיבוץ הדתי להוביל מהלכים גדולים, וזאת אף שהיא מעולם לא הייתה תנועה גדולה או מרובת תקציבים. כשזוהה הצורך בהתיישבות דתית הוקמו הקיבוצים ויישבו את השממה; כשזוהה הצורך להציל נוער דתי ערב השואה, הוקמו כפרי הנוער הדתי שהובילו אחריהם מפעל שלם; כשזוהה הצורך לאפשר לבוגרי י״ב לימוד תורה עם שירות צבאי מלא, הוקמו ישיבות הקיבוץ הדתי בעין צורים ובמעלה גלבוע; וכשזוהה הצורך לאפשר לבוגרות החינוך הדתי ללמוד ולהעמיק בלימוד תורה ולשרת בצבא, הוקמו תנועת 'אלומה', מדרשת עין הנצי״ב, מכינת צהלי ומדרשת רוני; כשזוהה הצורך הלאומי להשמיע את קולה של היהדות הדיאלוגית והפתוחה, הוקם מרכז יעקב הרצוג; כשזוהה הצורך להקים מכינה מעורבת ודתית – הוקמה מכינת יונתן; ובדומה הצורך להביא תורה שמדברת את הקשר לאדמה הביא להקמת מכינת רוח השדה. כשזוהה הצורך לשלב בקהילות אוכלוסייה מיוחדת, הוקמו 'בתים לחיים' במחצית מיישובי התנועה ודרכי יישומה הופצו ברחבי המדינה; מדי שנה מסיימים כאלף בוגרות ובוגרים את לימודיהם במוסדות הרוח שלנו, ויוצאים לשליחותםשליחותנו בצה״ל, בחברה הישראלית ובעם – זוהי רוח גדולה הנושבת מתוך הקיבוץ הדתי החוצה, וכל המתבוננים מבחוץ משתאים לנוכח העשייה המבורכת הזאת הממשיכה לצמוח ולשגשג. והיום, בעת שהלב, הראש וגם המשאבים שקועים בסוגיות פנימיות משמעותיות, מתחוללת בחוץ סערה הקוראת לנו להירתם כמו תמיד למשימה ארצית ולאומית. גם הפעם נענינו למשימה והקמנו עם שותפים אוהל הסכמות בירושלים, היינו שותפים מובילים ביוזמת אספות העם, אנו פעילים ביוזמת קול העם היוצאת מבית הנשיא, ועמלים בימים אלה על המהלך הבא במאמץ מתמשך להשמיע קול מתון מרכזי ומחבר בחברה הישראלית. וכאילו מאליה עולה השאלה מה תפקידה של התנועה במתרחש, והאם יש ערך מוסף לעובדה שקהילתנו מורכבת מעשרים וארבע קהילות. מה המכנה המשותף שמחבר ביניהן? כנס ההנהגות, שנועד לשכבת ההנהגה בכל קיבוץ, היה משמעותי ומרומם והצליח לתת מענה לציפיותינו. נכחו בו מעל מאה משתתפים ומשתתפות, ששרטטו יחד, בתהליך מובנה ועמוק, כיוונים מובהקים לציפיות של יישובי התנועה וקהילותיהם באשר לשליחות התנועה בעם ישראל, המשימות שהתנועה צריכה לקחת על עצמה ולהוביל. בדברי הפתיחה בכנס עמדתי על השילוב בין ערכי התורה והעבודה, ליבת ערכינו, תוך התבססות על דבריו של יוסקה אחיטוב ז״ל, אשר תיאר את דרכנו כ״מהפכנים הנושאים הרבה דגלים״, ואת ייחודנו בכך שאנו רואים עיקר חיוני בעצם ריבויים ושילובם של אותם דגלים, ולא מסתפקים בהרמת דגל יחיד. אני מוצאת בדברים שאמר הרב אילעאי עופרן בכנס השמונים לקבוצת יבנה (ראו בהמשך), ניסוח עדכני של הייעוד שלמענו אנו מחדשים את ברית הקהילות שלנו, קהילת הקהילות של הקיבוץ הדתי: היותנו עומדים בשטח הקטן המחבר בין שלושת המעגלים המרכיבים את הזהות היהודית־ישראלית: הקודש, האומה והאנושיות. תנועת הקיבוץ הדתי יכולה בעיניי להפוך להיות 'ברית קהילת ברית הנושאת את הקהילות', שבין שלושת המעגלים, שכן בכולם היא מדברת את החיבור השפה הפנימית כ'שפת אם': השפה הדתית, השפה הלאומית והשפה האוניברסלית. אני רואה בצמיחה המבורכת המתרחשת כיום ביישובי התנועה הזדמנות שאסור להחמיץ לבניית רשת קשרים קהילתית רחבה בין היישובים ובתוכם. אני רואה בשגשוגם ובצמיחתם של מוסדות הרוח כר נרחב להתחדשות, וסבורה שעלינו לבנות רשתות של קהילה רחבה, שתפקידיה יהיו שונים מתפקיד הקהילה של היישוב הבודד, או מתפקידו של כל מוסד רוח לעצמו. המשימה היא גדולה, גדולה מדי עבור כל יישוב בודד, ואפילו גדולה מדי עבור מוסד בודד. זוהי משימה הדורשת משאבים רבים: הון אנושי, חברתי וכלכלי, חוכמת הרבים, נכונות לפעול לטווח רחוק ובהתמדה, יכולת להביא מגוון של אנשים וקולות. ועוד, אין זו העת לומר: 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר' - אם נסתגר איש איש בגדר המגינה של יישובו הבודד, נגלה שאין מגן, וגם אנו נאבד. רשות הרבים, כפי שמתארת הגמרא (בבא קמא נ, ע״ב), היא הרשות היחידה ששייכת לכולנו, וזו העת לצאת ולהגן עליה בכוחות מגוונים ומאוחדים. עלינו להקים ברית של קהילות שפניה מופנות החוצה לשליחות ומשימות, שתשאף להתרחב לשותפים נוספים, תנועה שתמשיך להיות בית ומגדלור. שלוש עשרה שנים אני עומד על הבמה הזאת בכל שבת, לפעמים אפילו פעמיים או שלוש פעמים בשבת. כבר זכיתי לדבר בבנייני האומה מול אולם מלא, לדבר בבית הנשיא מול אנשים מכובדים, אבל רועדות לי הברכיים רק כשאני מדבר פה. אני לא יודע אם זה בגלל שעוני היד שמסתכלים עליי משני הצדדים, או בשל תחושת השליחות העמוקה, או אולי הזכות והודיה. בסוף, 'שלי ושלכם שלה הוא'. אילולא קבוצת יבנה הייתה עושה את המהלך התמוה ההוא, וממנה אותי לתפקיד החשוב הזה, מי יודע איפה הייתי. *** לפני כמאה שנה כתב הרב קוק מאמר חשוב ומפורסם, על 'שלושה כוחות המתאבקים במחננו: הקודש, האומה והאנושיות'. בחלוף מאה שנה נדמה ששלושת הכוחות הללו רק מתאבקים ביתר שאת ויתר עוז: הקודש, האומה האנושיות, ובתרגום מודרני יותר: העולם היהודי הדתי, הלאומיות, והליברליזם. היהודי הדתי המסורתי רואה בשמירת שבת וכשרות, נידה ותפילה את מחוללי הזהות המרכזיים שלו, ומקפיד על שמירת הלכה ולימוד תורה. אם ישאלו אותו ״מי אתה?״ יענה האיש הזה: ״אני איש הקודש״. אולי בעברית מודרנית יגיד ״אני דתי״ או ״שומר מצוות״ או ״ירא שמיים״ (שזה לא אותו דבר, אבל זה נושא לשיחה אחרת). זאת קבוצה אחת. היהודי הציוני והישראלי רואה בלאומיות, בציונות ובישראליות את מחוללי הזהות המרכזיים שלו, ומעלה על נס את הגיוס לצבא, הנאמנות למדינה, הנפת דגליה וסמליה. היהודי האוניברסלי רואה בליברליזם ובפתיחות התרבותית והרוחנית את מחולל הזהות שלו ודוגל בפתיחות לעולם הרחב, בהחשבת המדע והחירות האקדמית, בפמיניזם, ובערכים הקשורים לכבוד האדם ולחירות. ומה השתנה במאה השנים הללו? שלושת העיגולים הללו הלכו והתרחקו זה מזה בחברה הישראלית ושטח החפיפה ביניהם הלך וקטן: אם ראשוני הציונים אשר עזבו את עולם התורה היו מחוברים בטבורם לתרבות היהודית, לספר ולרוח - הדור השני, השלישי והרביעי כבר מחובר הרבה פחות לתורה, ללימוד תורה ובוודאי לקיום מצוות; אם בעבר אדם במשרת הרב הראשי היה יכול להיות גם רב וגם דוקטור, כמו סבו של נשיא המדינה, הרב ד״ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהיה גם איש אקדמיה, איש העולם הגדול, וגם גאון בתורה ורבה הראשי של אירלנד ושל ישראל - היום אין סיכוי שזה יקרה. מעגל הקודש התרחק משטח החפיפה שלו עם המרחב האוניברסלי; אם בדור הקודם ידענו ראשי ישיבות גדולים וחשובים, גם בתוך הציונות הדתית, כמו הרב אהרן ליכטנשטיין והרב נחום רבינוביץ', זכר שניהם לברכה, שהיו ראשי ישיבות גדולים, תלמידי חכמים עצומים וגם דוקטורים ופרופסורים לחוכמות העולם, בדור הבא של ראשי הישיבות במחננו לא נמצא שילוב כזה. המעגלים הולכים ונפרדים והשטח המשותף ביניהם הולך ומצטמצם. הקודש - יותר קדוש, האנושיות הרבה הרבה יותר אנושית, והלאומיות הרבה הרבה הרבה יותר לאומית, לפעמים אפילו לאומנית. בדמוקרטיה מקוטבת, המנהיג הוא לא מי שיש לו הכי הרבה תמיכה, אלא מי שמסוגל לייצר חיבורים בין קבוצות. גם אם לעמוד בשטח החפיפה דברים שנאמרו ביובל השמונים לקבוצת יבנה הרב אילעאי עופרן קודש אומה אנושיות חשוב שנכיר בכך שלקיבוץ הדתי, כתנועה, יש עדיין הרבה כוח; כוח הגדול בהרבה מגודלו המספרי. המורשת ההיסטורית שהציבו לנו מייסדי תנועתנו הייתה היענות למשימות, וגם היום זו היא דרכה של התנועה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=