8 )3( 806 | עמודים ״אעירה שחר״: היום שאחרי המלחמה שובה ללית ת ן בהתהוות התנועה הציונית חברו יחדיו ארבע שאיפות, שאפשר לנסחן בצורה סכמתית כך: לחזור לארץ נחלת אבות ❶ לחדש את התרבות היהודית ❷ ליצור מקלט בטוח לבני עמנו ❸ להקים חברה מתוקנת - החפה משחיתות; ❹ והמנהלת דיון בצורה מכבדת לגבי כל אחד מן הסעיפים הללו התקיימו ויכוחים בקרב התנועה הציונית, מהם סדרי העדיפויות ואופני היישום ההולמים לכל סעיף, והיו אף שפקפקו או התנגדו לסעיפים המלאים. מאחר שרבו הוויכוחים והגוונים גם בתוך השאיפות המשותפות, קשה לאמוד את מידת הצלחתה של התנועה הציונית מנקודת המבט של מימוש המטרות. יחד עם זאת, שתי המשימות האחרונות ברשימה - מקלט בטוח וחברה מתוקנת - זכו לתמיכה מקיר לקיר, והמשותף בהן גדול מהמפריד. משום כך, דווקא בהן יש צורך עז בחשבון נפש. בשמחת תורה תשפ״ד כשלנו במידה רבה במשימה השלישית והמוסכמת – ליצור מקלט בטוח לבני עמנו. מרחבים גדולים במדינת היהודים לא היו עוד מקלט בטוח. מאידך גיסא, שנאת היהודים הגואה בעולם, בעקבות המלחמה ולא רק, מוכיחה עד כמה המשימה הזו עודנה רלוונטית ונחוצה. ָשלנו. אמנם הקמת חברה מתוקנת � גם במשימה הרביעית כ במלוא המובן היא משימה בלתי אפשרית - חברה אנושית אינה יכולה להיות מתוקנת ומושלמת במאת האחוזים: טבע אנוש הוא להיכשל בשחיתות, ואין דרך למגר לחלוטין את התופעה, ואף השאיפה לנהל תרבות דיון מכובדת אינה יכולה להיות מוחלטת, משום שגם כאן, הנטייה להשחיר את פני בר הפלוגתא טמונה בנפש האדם וקשה להיפטר ממנה. יתרה מכך, דווקא תנועות המ ָּנָעוֹת ממנעד של מטרות אידיאליסטיות, רומנטיות או אוטופיות, מהוות מצע פורה לשחיתות ולסטיות אחרות מהנורמות הראויות, כמו גם להשחרת פני היריב ולתרבות דיון ארסית ובלתי קשובה. ואולם, בשני הכשלים הללו אנו נוטים פעמים רבות לחפש את האחראים הישירים שאינם אנחנו. לפני כמה חודשים, בשיח שהתקיים בעמק בית שאן, הכריזה חברה מאחד הקיבוצים החילוניים באזור: ״הממשלה כשלה!״. עניתי לה שאמנם הדבר נכון, אולם אין להתחמק מהאחריות של כולנו להגן על אחינו ועל שאר האזרחים של מדינתנו. תמיד קל להאשים את האחר. אינני מבקש כמובן להקל במידת האחריות המוטלת על החלקים השונים, וברי שאחריות רבה וישירה יותר מוטלת על הנושאים בתפקידי ההנהגה. בדבריי ביקשתי להצביע על חשיבות קיומו של מהלך רחב של חשבון נפש, אישי וקולקטיבי. ה י הה ת דתלתיקן תנועת הפועל המזרחי, והקיבוץ הדתי בתוכה, היו חלק בלתי נפרד מהתנועה הציונית, והיו שותפות לארבע השאיפות שציינתי לעיל. ייחודן היה שהן סברו כי גם התרבות המתחדשת וגם חברה מתוקנת, צריכות לצמוח מתוך התורה, ובכל נושא שיידוֹן, אין לדלג על נקודת המבט התורנית. משום כך, כאשר רובצים לפתחנו שני כישלונות צורבים אלה, דומני שתרומתנו החשובה לחברה הישראלית עשויה להיות זו שנובעת מתוך המורשת התורנית – חשבון נפש ותשובה, רפלקסיה בגוף ראשון על הנעשה. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים ז ָּלָתְךָ״ (ישעיהו סד, ג). ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד ֶרֶב � ּל אֶבְיוֹן ֶּק � ּי לֹא יֶחְד � מלכויות בלבד, שנאמר: ״כ הָאָרֶץ״ (דברים טו, יא). בבלי ברכות לד ע״ב רבים דשו בגמרא זו וביחס שבין שתי המימרות בהקשרים שונים, כולל גם ניסיונות לפשר בין העמדה המובאת בשם רבי יוחנן לבין עמדת שמואל, בכך למשל שהם מדברים על שתי תקופות שונות – ימות המשיח והעולם הבא. פתרונות מפשרים מסוג זה יכולים להסתדר עם המימרות עצמן, אך הם אינם הולמים את קביעתה המפורשת של הגמרא שאלו הן דעות חלוקות ('פליגא'), ובכך נמלטים מעיקר המשמעות החריפה שבדברי שמואל והצבתו מול עמדת רבי יוחנן. לנוכח זאת, נראה לי שיש לקרוא את הגמרא הזאת במלוא עוצמתה: לדעת רבי יוחנן, הציפייה לימות המשיח היא ציפייה למציאות אוטופית, מעבר לאופק של המציאות האנושית הריאלית, מעבר למרחב הזמן, ואם תרצו: קץ ההיסטוריה. לעומתו סבור שמואל, שהציפייה היא לסוף שעבוד גלויות ותו לא, כאשר יתר החולשות שפוקדות את האנושות ייוותרו ֶרֶב הָאָרֶץ״ הוא � ּל אֶבְיוֹן ֶּק � ּי לֹא יֶחְד � בעינן. מבחינה זו, הפסוק ״כ אמירה עקרונית: טבע האדם לא ישתנה, וכל הנגזרות השליליות מכך יוסיפו גם הן להתקיים.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=