29 טבת תשפ"ו ד ד! תלט קי ץ שש אחרי המלחמה שי קופלוביץ שש אחרי המלחמה, כך לפחות אומרים לנו. זהו, הרי חזרו כל החטופים החיים, וכמעט כל החללים החטופים, וזהו, נראה אתכם מנסים לעצור את השלום שרק רוצה לפרוץ! אחריו יבוא מן הסתם שקט, כי מלחמות כאלה מתרחשות רק אחת לחמישים שנה, אבל המדינה הזאת היא כמו חנות בגדים, מבצעים יש בלי הפסקה, העיקר שיהיה לנו קצת שקט, נו, זה מה שחשוב. ואנחנו, עמך בית ישראל היושבים בפריפריה, מה בסך הכול אנחנו רוצים? שקט ושלווה? שלום ומנוחה? מה פתאום!!! אנחנו כוססים ציפורניים ומחכים שתסתיים המלחמה כדי שנוכל לחזור לדברים החשובים באמת. כל המלחמה הזאת, עם כל הכבוד להגנה על המדינה, להישרדות, די הפריעה לנו בחיי הקיבוץ השוטפים. היא פגעה בנו קשות באחד התחומים שבו אנחנו הכי טובים, ולא, אני לא מדבר על חקלאות, אני מדבר על המובן מאליו - להעיר! ולא עם שעון מעורר. שנתיים שלמות ש״לא נעים״ לנו להעיר, אבל כבר יותר מחצי שנה אני מרגיש שיש התרופפות בשורות. זה נכון, הייתה השתדלות, היו גם עובדות בשטח – הרי פחות אנשים בשבילים זה פחות דברים להעיר עליהם – אבל הנה, אנשים השתחררו ממילואים, גברים ונשים, אז יאללה, אפשר לחזור ולהעיר בכל הכוח! קבוצות הוואטסאפ של הקיבוצים בכל הארץ נכנסו למצב תבהלת בחודשים הראשונים של המלחמה, כאילו אין יותר קורקינטים זרוקים לדווח עליהם, או מוצצים אבודים על השביל. היו אף מקרים שחברים ותיקים ראו במו עיניהם אופניים שלא נשענים על הצד הנכון במתקן, ועצרו את עצמם מלצלם ולשלוח לכולם בבהילות. זה היה ראוי להערכה, כל השליטה העצמית הזאת, ההתחשבות, הרגישות, הכול בשביל העם הנפלא שלנו, אבל הימים הללו חלפו והשגרה חזרה בשיא תפארתה. וכמו שילד לא ממהר לשתף על החוויות שהוא עבר אבל אם רק תיתן לו ממתק הוא לא יפסיק לדבר, כך נפרץ הסכר, ופתאום חזרנו כיפות על הספסלים 8–6 דיווחי קורקינט ליום, 7–4 למינון של ועוד מיני סוודרים וחולצות שנשכחו במבואת בית הכנסת. אני מרגיש אפילו שעכשיו נוספו דברים חדשים שלא היו קודם. לפני המלחמה, מי חשב לדווח על סנדל בודד? היו מעלים רק תמונות של זוגות. אבל עכשיו, ברוח השנתיים האחרונות, זה נהיה לגיטימי לשדך סנדלים אלמנים ואלמנות בפומבי. השגרה הזאת חזרה מהר מדי. מה עם כמה ימי הסתגלות?? במקום מפגשי עיבוד ללוחמים ביער הסודי בקפריסין, למה שהקבה״ד לא ירים את הכפפה וייקח את כל צלמי הציודים האבודים בקיבוצים לסדנת איבוד? הם לא סתם מבוגרים, הם לוחמי איבוד! מזה שנתיים שהם עצורים יותר, כבויים, לחלקם ירד החשק לדווח באותו יום גם על אופניים שנשענים על עץ וגם על קורקינט, כי זה שואב מהם יותר מדי כוחות, תנו להם את מה שמגיע להם! ואנחנו? בעלי הילדים המאבדים, השוכחים, המשעינים והמבולבלים, גם אנחנו צריכים לקבל את המגיע לנו! כמעט שנתיים שהילדים שוכחים את האופניים ברחבת חדר האוכל ואין מי שיזכיר להם, בקצב שאליו התרגלו, איפה לחפש אותם. שנתיים שאנחנו ההורים צריכים לשים נפשנו בכפנו ולצאת לחפש כיפות בשבילי הקיבוץ, כי כבר לא מדווחים על זה כמו פעם. התנאים השתנו. שש אחרי המלחמה ואנחנו חוזרים להתווכח על סעיפי תקציבים, על גירעונות ועל הוועדה ההיא ששוב חרגה מהתוכנית. חזרנו להתלונן על המחירים במרכולית, בכלבו או באספקה הקטנה (יבנה, מה באמת הסיפור אצלכם, זה עוד ממשיך?). חזרנו להתלונן על הפחים המלאים, על אלה שהניחו מיקרוגל ישן ליד הפח ולא באזור המתאים, על הבורות בשבילים ועל תאורת הרחוב שלא נדלקת בזמן. חזרנו להתלונן, נקודה. אבל יש נישה אחת של תלונות ששמורה רק לאליטה של הקיבוץ. נישה קטנה במיוחד, מתנשאת. וכן, ניחשתם נכון, אני מדבר על ״הקוראים״ שמתגרדים בגוף לשמע השינויים בשעות הפתיחה של הספרייה. כלל ידוע הוא שאין יחס מרוחק יותר מכמות המשתמשים בספרייה לכמות העדכונים על שעות הפתיחה שלה בכל קיבוץ. אנחנו אמנם עם הספר, אבל בואו, אנחנו מדברים פה על דור ילדים שגדל בקורונה ועבר למלחמה, אנחנו ההורים אומרים תודה אם הם יודעים לכתוב את השם שלהם בלי שגיאות כתיב. שש אחרי המלחמה ואנחנו רק מחכים כבר לשעה שבע. ), חבר קיבוץ עין הנצי״ב, 50( י קופ וביץ אב לשישה בנים ונשוי לסופרוומן, סמנכ״ל בקבוצת 'צמח שאן', לוקח צחוק וחיוך לריאות
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=