28 )3( 806 | עמודים טור אישי בחודשים האחרונים אני עובדת בספריית העיר רחובות כרכזת תרבות. תפקידי לתכנן ולהפיק את אירועי התרבות, אני מגיעה כל בוקר לספרייה יחד עם כולן אבל אני חיה ביום שאחרי. את המילים האלה אני כותבת באמצע נובמבר (אתן.ם תקראו אותן ביום שאחרי). , ואני 2026 על שולחן העבודה שלי היומן פתוח על ינואר כדי לקבוע קדימה שעות סיפור 2026 מדפדפת בו עד יוני וסדנאות כתיבה. חנוכה כבר סגור כולל פרסום. כדי לקדם ולפרסם את האירועים, כדי למכור כרטיסים, אני חייבת להיות נוכחת ברגע. לכתוב טקסטים שיוצאים מהלב אל לב הקוראים והקוראות שלנו, שירצו להגיע. גם עכשיו אני צריכה להיות נוכחת ברגע. כדי לכתוב. כשגרנו בשבדיה, נפתח לי עולם חדש. מרחב שבו תכנון למרחקים ארוכים הוא הסטנדרט. זה היה כמו גילוי של יבשת חדשה, כמו גילוי של ממד חדש בזמן, רצועת מציאות שלא יכולתי לגשת אליה. זה היה כמו להסתכל על החיה הזאת - תכנון קדימה - דרך זגוגית, כמו בגן חיות. לראות בלי אפשרות לגעת או לממש. לממש כמו למשש אבל אחרת. וזה היה לפני הקורונה. ועוד לפני המלחמה הזאת שכולם כבר חושבים שהיא נגמרה, ומדברים על היום שאחרי מהרגע שהיא התחילה. כאילו שאיזה ישראלי אי פעם הצליח לתכנן קדימה. הרצל עשה את זה מזמן אבל נפטר צעיר. נכנס לפרדס ונפגע. ישראלים חולמים ונכנסים בחלום ברבאק. מצליחים או נכשלים בשיטת האלתור, ניסוי וטעייה - מה הכי גרוע שיכול לקרות? אלפיים שנות גלות או הקמת מדינה? זה הימור שההצלחה שלו מסחררת. נס שלא ניתן היה לתכנן. גם המחדלים. איך לא היינו מוכנים. ועכשיו אנחנו נדרשים לעבור הלאה. ולתכנן (!!) ביחד (!!) – אחרי שעברנו קורונה, מחלוקת חריפה לגבי מקומה ומעמדה של מערכת המשפט, ועברנו גם טבח ומלחמה של שנתיים, שיש הטוענים שהיא נגמרה. רוב הטוענים כך מגיעים מתרבויות מתכננות. אני חושבת שלא נצליח. זאת אומרת שנצליח להמשיך ולאלתר. סה לה וי – אלה החיים. היום שאחרי יגיע, גם אם נתכנן אותו וגם אם לא. היום שאחרי המלחמה, היום שאחרי היום הקובע, היום שאחרי סיום של כל תקופה משמעותית, הוא פשוט היום הבא. עוד יום. סוף שנה, תחילת שנה, אפשר לתת לו שם ומשמעות, הוא יכול להיות יום של חג או שבת, ואפשר להתחייב למשהו חדש - ואז לחזור להיות מי שהיינו. או כל מה שאנחנו מסוגלים להיות. גם אם נדמה לנו שעברנו טלטלה – שבדים כבר לא נהיה. כמו שכשעברתי לירושלים בגיל עשרים ואחת, לא הפכתי לירושלמית; היום שאחרי העזיבה של הקיבוץ לא הפך אותי למישהי אחרת. גם היום, שלושים שנה אחרי, אני יותר קיבוצניקית מלא־קיבוצניקית. בתפקידי בספרייה אני מתכננת את היום שאחרי. השבוע ארגנו בספרייה ברחובות ערב תרבות מרחיב לב, לסיום תחרות הכתיבה הארצית 'מילה במקום', מבית הליקון. זה היה ערב לכבוד סיום פרויקט שהתחלתי לפני כמעט שנה, עם בחירת השופטות לתחרות ועידוד הקהל לכתוב ולשלוח ואחר כך לחכות לשיפוט ולהודיע לזוכים ולחכות עוד – ובסוף הגיע הערב של חלוקת התעודות והפרחים, ונפגשנו סוף סוף פנים אל פנים, אני והכותבים והכותבות הזוכים והזוכות. זה היה ערב מקסים, מלא תקווה, כמו הנושא שנקבע לתחרות. ואז הגיע היום. היום שאחרי ואיתו המשימות הבאות. סיימתי לכתוב את הטקסט הזה. מה המשימה הבאה? היא סופרת. כרגע מתגוררת יצה טרב סי ברחובות עם בעל, ילד וכלב. בכל מקום תמיד תהיה בת שדה־אליהו. היום ארי י ה ט ל י
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=