27 טבת תשפ"ו ירצמה יבשהמ תונורכיז מדורים 28 טור אישי 29 סתלבט בקיבוץ 30 מזווית אחרת 31 על המדף 32 סטטוס 33 קו המשווה 38 לזכרם רב ונאלץ לבצע נחיתת אונס ליד שארם א־שייח'. אטקס עדכן אותנו בחדשות האזור מהעת האחרונה. יממות, הגיע היום שייחלתי לו. 504 , כעבור 1957 בינואר 23 ב־ סוף סוף נאמר לנו: ״אתם חוזרים לישראל״. הועברנו לאיסמעיליה, שם פגשנו חיילי או״ם קולומביאנים, צעירים פשוטי הליכות שהיו חביבים אלינו, נתנו לנו מדי צבא חדשים משלהם והצטלמו איתנו. הקולומביאנים ישבו לאורך רצועת עזה, כחיץ בין הישראלים והמצרים. אני זוכר שקיבלתי מהם סיגריה מסריחה והסתובב לי הראש. לא סיגריה, התבהר לי אחר כך, אלא מריחואנה... הקילומטרים 45 הנסיעה עם הקולומביאנים ארכה שלושה ימים. האחרונים בג'יפ של האו״ם, מאל עריש למעבר הגבול ברפיח, היו קשים וארוכים במיוחד; זמן קצר קודם לכן, כשישראל נסוגה מסיני אחרי מבצע קדש, היא חרשה את הכבישים. עדיין סבלנו מפציעות, והנסיעה על הכבישים ההרוסים הסבה לי כאב רב, אך בליבי בירכתי ״ברוך אתה ה'... מתיר אסורים״. שבויים מצרים בכמה שלבים, תמורתנו, 5,000 ישראל שחררה , כ״ה בשבט תשי״ז, 1957 בינואר 27 ארבעת הישראלים. ב־ חמישה ימים לפני יום ההולדת שלי, התבצעו חילופי השבויים והעבירו אותנו לשלטונות ישראל. [...] משפחתי ואני נסענו לירושלים. בשכונת מאה שערים חיכו לי בתופים ובמחולות בני משפחת ריבלין המורחבת, קרובי משפחה של אימי, וכל קרובי המשפחה משכונת בית ישראל, והכינו מעין מיצג של ״יציאת מצרים״ שהסתיים בבית הוריי על קוגל וטשולנט. בסופו של יום ארוך וגדוש, חזרתי סוף סוף הביתה, לקיבוץ יבנה. שם קידמו את פניי באירוע גדול. נכנסנו בשיירה של שלוש מכוניות. התברר לי אחר כך שהילדים העמידו לפידים משני צידי הכביש כבר משעות אחר הצוהריים. קול הצופר נשמע בשעה שש, כבר החשיך וכל חברי המשק חיכו כדי ללוות אותי בתהלוכת לפידים מגבעת וושינגטון עד קבוצה. עברנו בשדרת הלפידים עד לבית הכנסת. אני זוכר את הפנים המחייכות ואת השמחה הגואה בליבי פנימה ומסביבי. הילדים נופפו לי בידיהם, חבריי נדחקו ובאו אליי נרגשים לברך אותי. כשירדנו מהמכוניות, הם נשאו אותי בריקודים על כתפיהם ופרצו בשירה אדירה. המשכנו לתפילת ערבית בבית הכנסת. לאחר שהתראיינתי לכמה עיתונים קיבלתי הוראה מהצנזורה הצבאית שלא להתראיין עוד בנושא. ומאז די החרשתי, הבלעתי את סיפור השבי. רציתי להמשיך הלאה. מאז שחזרתי מהשבי, פרט ללילות ספורים בלי שינה, המשכתי את חיי. הפרק הזה תם ונשלם ולכאורה לא השפיע על חיי. כלומר, איני סוחב איתי טראומה עמוקה. עם זאת, סיפור השבי מעולם לא נגמר. מדי פעם עולים וצפים זיכרונות, שאלות, תובנות ולפעמים – גם סיוטים. אני מודע מאוד להיותי אדם עצמאי; איני תלוי עוד בקפריזות של סוהר, שיכול לסטור לי בבוקר עם פתיחת הדלת, ויכול לחייך אליי – כרצונו, בלי שאבין מדוע. כשאני מתעורר בבוקר אני מודה לאלוהיי על היותי אדם חופשי החי במדינה חופשית. שלא כמרבית קוראיי, אני יודע היטב מה קורה כשניטל ממך החופש, ומכאן – מה משמעות המושג חופש. רבות מפעולותיי, ואולי גם כיווני המחשבה שלי, מושפעים מהשנה וחצי שלי במצרים. למדתי לשים מצבים ובעיות הסובבים אותי בממדים הנכונים. הבנתי שמשקלם של קשיי היום־יום שואף לאפס.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=