25 טבת תשפ"ו ירצמה יבשהמ תונורכיז ברור שזה היה מסוכן, כי אם הם היו תופסים אותי – ודאי לא הייתי שורד לספר עכשיו את הסיפור. פחדתי, אבל חשתי נהדר והייתי במצב רוח מרומם לזמן מה. בתום חודשיים קשים ביותר, התעוררתי בלילה למשמע נקישות נעליים מסומרות; מייד הבנתי שהגיעו עוד שבויים ישראלים, כי סוליות הגומי של המצרים לא נקשו על הבטון. אילו היו נמשכים ימי הבדידות עוד, איני יודע אם הייתי נשאר שפוי באותה מידה. ראיתי את שני הישראלים בחטף, בחצר. כעבור כמה ימים הבנתי שהם יושבים בתא סמוך לשלי. הישראלים – שמעון אוחנה ואלכסנדר רוזנברג, היו חיילי 'גולני'. בעיפרון שנתן לי הקצין לכתוב את המכתב השבועי, כתבתי בבוקר פתקי עידוד, והחבאתי אותם ברווחים בין האבנים בתא השירותים. החבאתי גם עיפרון ופתקים ריקים – שיכתבו לי בחזרה מי הם ומה מצבם. לימים סיפר לי שמעון אוחנה שמילותיי עודדו אותו באותם רגעים קשים. [...] מאז בואם השתנה מצבי לחלוטין. חומות הכלא עדיין התנשאו גבוה וסגרו עלינו, ואולם יחד, הפך השבי לנסבל יותר. מצבי הנפשי השתפר לאין ערוך, כאשר היה לי עם מי לשוחח, לשחק, לצחוק, להתווכח ואפילו להתקוטט. הם ראו בי איש מודיעין, ירושלמי דובר ערבית ואנגלית, וכמי שמכיר את החוקים בכלא, שיוזם בלי חשש, ושלא נותן למצרים לעבוד עליו. לדבריהם, הענקתי להם תחושת ביטחון. חיינו כדי לשרוד ביום־יום. בדרך כלל קמנו בבוקר, אכלנו, ואז יצאנו לטיול בחצר, הסתובבנו קצת וחילצנו עצמות. מדי פעם, בכל חודשיים בערך, לא יודע באיזו חוקיות, הופרעה השגרה. לחדר היו פולשים כחמישה סוהרים ומתחילים להכות את כולנו. במקרה שלי, כל אגרוף באף גרם מייד לשטף דם. התמזל מזלי שהתכסיתי כולי דם; הם היו דוחפים אותי הצידה, וממשיכים להכות את רוזנברג ואת אוחנה, לסטור בפניהם, לבעוט בהם ולהלום בהם באגרופים. אחרי שכילו בנו את חמתם, היו יוצאים ומשאירים אותנו שוכבים על רצפת החדר, פצועים ונאנקים מכאב. [...] בכל ערב שבת עשיתי קידוש סמלי, לפעמים קידשתי על ה'ביבס' (פפסי קולה). כשקיבלנו חבילות אוכל, שמרנו את המנות הטובות ביותר לשבת. הצלב האדום העביר את החבילות, ובתוכן – אוכל, ספרים ותמונות. בכסף שקיבלתי במקצת 2023-1934 , יהושע אניקסטר ז"ל
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=