24 )3( 806 | עמודים עדיין לא זכיתי לפגישה עם נציגי הצלב האדום... בסופו של דבר הצלחתי להיפגש עם קצין. איך? – בזכות יום כיפור. בראש השנה התפללתי מהזיכרון, בלי מחזור. כבר עברו שלושה שבועות בשבי, ולפי החשבון שלי אמור לחול יום כיפור. בערב החג אכלתי, ואז צמתי לאורך שלוש ארוחות. לא העליתי בדעתי להסביר למצרים מהו יום כיפור. בצוהריים בא קצין, ואמר לי באנגלית: ״ביקשת לדבר עם קצין. מה אתה רוצה?״ התברר שהמצרים חשבו שאני שובת רעב, ומשום מה חששו משביתת רעב. עד היום איני יודע מה גרם להם להגיב במהירות. ברשימת הדרישות שלי מניתי שלושה סעיפים. בראש ובראשונה ביקשתי לשלוח מכתבים ולקבל מכתבים. דבר שני – להסתובב קצת בחוץ, בחצר בית הסוהר. ודבר שלישי: סיגריות. קיבלתי את כל מבוקשי. הקצין אישר לי לכתוב אחת לשבוע להורים. אחרי חודשיים קיבלתי מכתב ראשון מהמשפחה ומצִלה, דרך הצלב האדום. בהמשך העבירו אליי הסוהרים ערמות של מכתבים, מההורים, מצִלה ומהחברים בקיבוץ. הקשר עם הבית חיזק אותי. לא קל להיות נתון בלחץ נפשי, לקום בכל בוקר בתקווה שנגוזה לעת ליל. החזיקה אותי הידיעה שיש מאחוריי משפחה, יש קיבוץ, והרבה יותר – מדינה שלמה. ושכולם דואגים לי ועושים הכול על מנת להחזיר אותי הביתה שלם וכמה שיותר מהר. הכול, כלומר כל מה שאפשר. יום רדף יום. סבלתי, אבל שמרתי על אופטימיות. מעטות ההנאות שיכולות להיות לשבוי. הראשונה – מכתבים מהבית כמובן. והשנייה כללה חוט ברזל ושקע חשמלי. קור אימים שורר בימי החורף בקהיר, ומים חמים – אין. אז איך מתרחצים? למדתי מהאחים המוסלמים פטנט לחימום מים בחוט מתכת. את החוט מצאתי בין השאריות באשפה, כשחיפשתי עיתונים לשירותים. קשרתי אותו למסמר תקוע בחתיכת קרש, כפי שלמדתי משכניי, ואת קצהו טבלתי במים. חוט שני תקעתי בשקע מצידו האחד וטבלתי במים מצידו האחר. עכשיו עבר זרם חשמלי מצד אחד של פיילת הפח לצד השני דרך המים, והזרם יצר התנגדות חזקה שגרמה למים להתחמם. בחורף המקפיא עצמות, בבוקר מוקדם, הקל עליי מאוד שיש לי מעט מים חמים לרחצה. פעם הזזתי בטעות את שני החוטים, הם נגעו זה בזה ונגרם קצר. חצי מבית הסוהר הוחשך. הסוהרים התרוצצו אנה ואנה, הלוך ושוב, ולא הבינו מה קרה, חיפשו את מקור התקלה ואיך להחזיר את הזרם. ואני שכבתי בתאי הקטן וצחקתי, מבסוט. במקרה לגמרי גיליתי שיטת פעולה חדשה – כל פעם שהם היו מרגיזים אותי, והם הרגיזו אותי לא מעט, הייתי תוקע את הקרש עם החוט בשקע, וכל הכלא היה מחשיך. אולי תגידו שאלו שטויות, אבל כשאדם נכלא ונלקחות ממנו כל חרויותיו הטבעיות, הוא משחק במה שיש. במצב הפסיבי שנכפה עליי, עשיתי מה שיכולתי. צעקתי, חיממתי מים, תקשרתי עם מי שהיה בסביבתי וגם – מדי פעם גרמתי לקצר בחשמל של הכלא. היה נורא לשכב חסר מעש זמן רב כל כך. למזלי ידעתי להעסיק את עצמי בכל מיני דברים. בתחילת השבי זכרתי את רוב התפילות בעל פה. דיברתי איתו, עם אלוהים, על מה שמגיע לי ועל מה שלא. אמרתי כל יום ״שמע ישראל״, ומה עוד? יגעתי ומצאתי הוכחה חדשה למשפט פיתגורס; ועדיין, הזמן הזדחל לאיטו סיפור שהיה באמת 1.2.1957 ,' אמו של יהושע בעת שחרורו, שער השבועון 'מחניים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=