23 טבת תשפ"ו ירצמה יבשהמ תונורכיז אותי אליו במצרים, חקרו אותי קצינים מצרים ארוכות, אבל סירבתי לגלות דבר. כששאלתי היכן אני נמצא, ענה אחד מהם ביהירות ובסרקזם: ״אתה נמצא בגיהינום״. הם היו בטוחים שאני קצין ויודע סודות מדינה, ולקח לי זמן רב לשכנע אותם שאיני מפקד וקצין. בכל פעם שלקחו אותי לחקירה, העמדתי פנים של מי שאינו יודע דבר מימינו ומשמאלו. [...] הם כיוונו לעיניי מנורת חשמל בעוצמה גבוהה, והחקירות נמשכו כשבוע, בכל לילה, למשך שעות ארוכות. לפעמים נרדמתי והם ניערו אותי במכות, אבל לא עינו אותי. כעבור שבוע זרקו אותי בחדר צר, תשעה מטרים רבועים גודלו, ובו מיטה ושמיכה ודלת פלדה סוגרת עליו. זה היה הכלא הצבאי 'סיג'ן חרב עבאסייה' בקהיר, כך נודע לי בהמשך. [...] בבוקר הביא אותי הסוהר לשירותים ונתן לי כלי מלא מים. שאלתי, ״מה זה?״ הוא אמר: ״בשביל לנקות״. בהמשך קיבלתי אישור לאסוף ניירות עיתון מהפח, לצורך ניגוב. דלת התא נפתחה ונסגרה שלוש פעמים ביום להגשת אוכל, ובלילה להכנסת סיר לילה מגומי, 'אוסרִיה'; בזה הסתכם הקשר שלי עם העולם החיצון. לפנות בוקר אכלתי פיתה 4:00־ ב וגוש קטן של גבינה צהובה, שהיה ארוז בעטיפת אלומיניום. פעמים רבות מצאתי בפנים גבינה מעופשת, כחולה־ירוקה בשוליה. לא נורא, גירדתי קצת את העובש ואכלתי. בצוהריים קיבלנו רוז' (אורז) ופול, והם היו ערֵבים לחיכּי, בערב – מרק פושר, מלא גושים של שמן קוקוס שהתמצק בטמפרטורה נמוכה. ובלילה קיבלתי מי שתייה. כך חלפו הימים לאיטם, יום ועוד יום. בכל בוקר נפתחה הדלת, הסוהרים הכניסו את הארוחה והוציאו את האוסריה. התקשיתי לאכול מפאת הכאבים; הפצע בראש נעשה מוגלתי, עשרים השיניים השבורות היו רגישות והלחי נותרה שרוטה ופגועה מבפנים. כעשרה ימים מיום נפילתי בשבי, תמרנו אותי המצרים. הם הוציאו אותי מהתא, גילחו אותי וסיפרו אותי, נתנו לי בגדים נקיים, והושיבו אותי מול עיתונאים מצרים. המצרים הגישו לי אוכל בסרוויס איכותי, הציעו לי סיגריות משובחות, והייתי מרוצה. העיתונאים ראיינו אותי באנגלית, שאלו על החברה שלי ועל חיי בישראל. ״בקרוב תצא הביתה, אנחנו רוצים לצלם אותך״, ביקשו, והייתי משוכנע שזה ריאיון פרידה לקראת חזרתי ארצה. אך ברגע ששעת הריאיון הסתיימה, החזירו אותי לתא, נעלו את דלת הפלדה, והתברר לי שהכול הצגה. שקעתי במרה שחורה, וחשתי מועקה. נקודת האור היחידה הייתה שעם הפרסום ידעו הוריי שאני חי והסיכוי שיטפלו בהחזרתי ארצה גדל. הכתבה שפורסמה בעיתון מצרי נועדה רק להוכיח איך מצרים ה״מתקדמת״ מתייחסת יפה לשבוייה. הלחימה נמשכה על אש קטנה ואני נשארתי בכלא המצרי. הגרוע מכול במצבי היה אי הוודאות, הלא נודע. בכל בוקר קמתי ובראשי מחשבה שאולי היום אשתחרר, ואולי רק בעוד עשר שנים. היטלטלתי בין ייאוש לתקווה. כבר בשעה מוקדמת, היה עליי לוודא שהתא נקי ומסודר, לשטוף היטב את האוסריה, כדי שיוכל לשנות את ייעודו - מכלי לעשיית צרכים בלילה לכלי למי שתייה במהלך היום. [...] כל עוד שהיתי לבד בתא, עברה עליי תקופה קשה מאוד. הפן המעיק ביותר בכלא, כמעט בלתי נסבל, הוא הבדידות. הרגשתי שאני עלול להשתגע. שעה עוברת לאט כמו נצח, על אחת כמה וכמה יום שלם. הייתי שוכב וחושב שאולי כבר צוהריים, ואז היו הסוהרים צועקים את השעה, והבנתי שעברה רק שעה. שלושה חודשים למדתי על ּאמַר � ֶקֶר ת � ֹב � בשרי מה פירוש הפסוק ״ב ֶקֶר״. � ּן ב � ּאמַר מִי ֵּת � ּן עֶרֶב ָּבָעֶרֶב ת � מִי ֵּת היה נורא לשכב חסר מעש זמן רב כל כך. למזלי ידעתי להעסיק את עצמי בכל מיני דברים. בתחילת השבי זכרתי את רוב התפילות בעל פה. דיברתי איתו, עם אלוהים, על מה שמגיע לי ועל מה שלא. אמרתי כל יום ״שמע ישראל״, ומה עוד? יגעתי ומצאתי הוכחה חדשה למשפט פיתגורס; ועדיין, הזמן הזדחל לאיטו. הייתי חייב לעשות משהו כדי להעביר את הזמן, אפילו בעיסוקים שטותיים. פרמתי חולצה אחת לחוטים. תפסתי פשפשים וארגנתי תחרויות ביניהם. התא שרץ פשפשים; בלילות הם נכנסו לי לאוזן, והטרידו אותי נורא. בניסיון להוציאם, הייתה האצבע מתמלאת בדם שמצץ הפשפש מגופי. ידעתי שהוריי מודאגים מאוד, רציתי לכתוב להם ולצִלה, לשלוח מכתב שיוכיח שאני חי, שאני בסדר. לא ידעתי אם הודיעו להם שנשביתי, ולא יכולתי לדבר עם הסוהרים המצרים. בשלב ההוא 2025 ,' עטיפת הספר, הוצאת 'הסיפור שנשאר
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=