22 )3( 806 | עמודים סיפור שהיה באמת ברי קיבוצים קטעים ב רים מסיפורי יים שירות המילואים הראשון שלי היה הארוך בחיי... נבחרתי לצאת לסיור למעמקי סיני, בחוליה של חמישה מילואימניקים [...] שעת השי״ן נדחתה שוב ושוב. בעשר בלילה יצאנו לדרך. על השכם תליתי את הרובה הצ'כי שלי, רובה ממלחמת העולם השנייה שהטעין אוטומטית כדור אל בית הבליעה אחרי כל ירייה. עלינו על קומנדקר ונסענו עד כרם אבו סאלֶם, בקרבת הגבול מול סיני. מהקומנדקר התחלנו לרוץ קילומטרים מנקודת 20–15 לנקודת היעד שהייתה מרוחקת כ־ היציאה; הזמן דחק; בסוף הקיץ הזריחה מוקדמת, והיה עלינו להגיע ליעד ולהספיק לחזור לפני הזריחה. חצינו את הכביש וזיהינו לפנינו שרידים של מדורה ובה רמץ ֵן. נעצרנו לרגע, ולפני שהספקנו להבין את המשמעות של � מעש קרבת אנשים אלינו ואת כניסתנו לשטח אויב, נפתחה עלינו אש תופת מהגבעה שמימיננו. המצרים הורידו כיתה לסרוק את השטח, וההיתקלות בינינו הייתה בלתי נמנעת. לימים יתוחקר האירוע ויתגלה שהסייר ניסה לקצר את הדרך, בשל קוצר הזמן, לכן עברנו לפני המוצבים המצריים במקום מאחוריהם. למעשה חצינו את הגבול ונכנסנו לשטח אויב. למרבה הצער, שילם הסייר על הטעות בחייו ונהרג במקום. נותרתי לבד בשטח. קמתי והתחלתי ללכת מזרחה, בלי מצפן או מפה, לכיוון ישראל. הלילה היה אפל במיוחד, וכשהשחר עלה, לווה האור הראשון בערפל סמיך של סוף הקיץ. לאט לאט התבהרו השמיים, וראיתי לפניי מגדל מים אופייני למחנות הבריטים, ועליו משטח. החלטתי לטפס ולשכב שם עד רדת החשכה, ואז לחזור לכיוון ישראל. [...] התקרבתי למגדל, ועוד בטרם הספקתי לעלות עליו, בעומדי כעשרה מטרים ממנו, נפתחה עליי אש ממשמר מצרי שלרגלי המגדל. נשכבתי מייד על הארץ. בתוך דקות עצרו לידי שני זחל״מים, וחיילים מצרים קפצו מהם ורצו לכיווני. ״אינגליז? יהוד?״ שאל הקצין, ואני בטיפשותי עניתי את האמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שאמירת אמת גרמה לי צרות בחיים. ״זכיתי״ במבול גידופים עסיסיים, וניתכו עליי מכות אכזריות מקתות הרובים. הם פתחו לי הראש ושברו שיניים. הרגשתי שהשיניים עפות החוצה מחלל הפה דרך הלחי, ירקתי שברי שיניים והעולם החשיך. התעלפתי, והם המשיכו להכות. מאותו היום ולמשך שנה סבלתי מאוד מהפצעים שספגתי לרגלי מגדל המים. התעוררתי כשראשי חבוש, וראיתי לפניי קצין או״ם. אני מניח שלקחו אותי לעיר הסמוכה, רפיח. המצרים העבירו אותי לחקירת האו״ם, כי רצו להוכיח שישראל הפרה את הסכם שביתת הנשק ושחייליה עברו את הגבול. רווח לי לראות את חייל האו״ם, כי הבנתי שחיי ניצלו בזכות המפגש עימו. הידיעה הבין־לאומית על היותי שבוי, הגנה עליי; המצרים לא יוכלו להרוג אותי ולהחזיר אותי כגופה לארץ בתואנה שכך מצאו אותי בשטח. דיברתי אנגלית והמצרים במוצב הסמוך חשבו שאני מפקד הכוח. סירבתי לענות על שאלותיהם, חוץ משמי ומספרי האישי. הם צעקו עליי שוב ושוב: ״בגללך נהרגו שניים״, ולא ידעתי מה הם רוצים ממני. אני חושב שהתעלפתי בכל פעם שנחקרתי. לבסוף כיסו את עיניי והעלו אותי על מטוס לקהיר. הייתי בחור צעיר שיצא לשירות מילואים ראשון, והייתה לי חברה והיו לי חיים בקיבוץ ועבודה חדשה. דברים רבים התחילו אז לקרות בחיי ונקטעו באחת בשבי. במתקן הראשון שהביאו ּן ֶעֶֶר ֶ, � ֹמ ַר ִמִי יִת 'בַּבּ ֹקֶ תּ (דברים כח, סז)ּן בּ ֹק ֶ' � ֹמ ַר ִמִי יִת וּ ֶָע ֶֶרֶ תּ זיכרו ות מה בי המצרי )1957 – ינואר 1955 (ספטמבר יק ט , ל יה קטים ת : קי יי'' (ת ״ה) ''ל גי ד ד!
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=